איזו מדינה תנצח במאבק על המאגר הביומטרי, המרחיבה או המצמצמת?

כששלחתי את מסמך המדיניות הלאומית ליישומים ביומטריים של מדינת ישראל, שראש הממשלה בנימין נתניהו אישר השבוע, לכמה מכרים מתנגדי המאגר הביומטרי התגובה המידית שלהם היתה: זה מה שאנחנו אומרים כבר כמעט עשר שנים.

biometric

והם בכלל לא מגזימים. חלקים ניכרים ממסמך המדיניות נראים כלקוחים מהדו"חות השונים שהפיצו מתנגדי המאגר בשנים האחרונות. תרחישים שעליהם מתריע המסמך, כמו שימוש בטביעת אצבע שדלפה מהמאגר לצורך הטמנתה בזירת פשע והפללת אזרחים חפים מפשע; מקרים המוניים של לגניבת זהות או חשיפת פרטים רפואיים רגישים (תמונות פנים באיכות גבוהה יכולות לספק מידע על מצבים רפואיים מסוימים) בעקבות דליפת מידע רחבה; שימוש של רשויות אכיפת חוק למאגר במידע השמור במאגר לצורך עריכת מעקב נרחב אחרי אזרחים ללא הסכמתם או ידיעתם; דליפה של מאגר המידע למדינה עוינת שתביא לפגיעה חמורה בביטחון המדינה; ועוד אזהרות רבות אחרות – הכל נאמר על ידי מתנגדי המאגר מזה שנים.

אבל עכשיו מגיעות כל אותן אזהרות עם חותמת אישור רשמית של ממשלת ישראל, ובתוספת הוראות שלפיהן יש "לשאוף לצמצום המאגרים הביומטריים" וש"עקרון צמצום המאגרים הביומטריים יחול ביתר שאת במגזר הממשלתי". הפרדוקס הוא שמדובר בדיוק באותה ממשלה שבמקביל חותרת להפיכת המאגר הביומטרי למנדטורי עבור כל האזרחים.

המאגר הביומטרי

וכשבשבועות הקרובים עתיד שר הפנים, אריה דרעי, להכריע לגבי עתידו של המאגר הביומטרי, אי אפשר שלו לתהות איזו ממשלה תנצח במאבק: זו שרוצה לצמצם מאגרים ביומטריים, או זו שכבר שנים רבות פועלות ליצירת מאגר ביומטרי מנדטורי, שיכלול תמונת פנים ושתי טביעות אצבע של כל אזרח ואזרח.

המסמך הנוכחי אמנם מספק למתנגדי המאגר תחמושת משמעותית לקרבות העתידיים, שתהיה בעלת ערך רב בכניסה לישורת האחרונה לקראת אישור סופי של המאגר בסוף השנה. אבל החדשות הרעות הן שלמדיניות החדשה לא תהיה השפעה על מאמצי הממשלה לאישור המאגר הביומטרי. הממונה על יישומים ביומטריים במשרד ראש הממשלה, רם ולצר, שהוביל את גיבוש המדיניות החדשה, הוא תומך נלהב של המאגר. מה גם שבמסמך מצוין במפורש שאינו עוסק ישירות במאגר הביומטרי אלא רק במדיניות הממשלה לגבי מאגרים מסוגו באופן כללי, ולכן אין שום המלצות לגבי המשך פעילותו.

החדשות הטובות הן שאישור המדיניות מהווה ניצחון מובהק לוולצר בעימות שניהל בשנה האחרונה סביב ראש הרשות לניהול המאגר הביומטרי היוצא, גון קמני, סביב שאלת טיבו של המאגר. בשעה שקמני סבר שעל המאגר להכיל הן תמונות פנים והן טביעות שתי אצבעות, וולצר נקט בגישה מצמצמת יותר ופעל לקיומו של מאגר שמכיל תמונות פנים בלבד.

חלק ניכר ממסמך המדיניות עוסק בסיכונים שנובעים מהכללת טביעות אצבע במאגר, ובפרט טביעות אצבע מלאות, כפי שיש במאגר כיום, ולא רק תבניות מאפיינים כפי שהציעו מומחים שונים. אישור המדיניות מספק למעשה אסמכתא ממשלתית רשמית לעמדה זו והוא ניצחון משמעותי לקו שמוביל וולצר. לא מן הנמנע שניצחון זה הוא בין הגורמים שהובילו להחלטתו של קמני לפרוש במפתיע מהתפקיד, בדיוק במועד הקריטי שבו אמורה להתקבל ההחלטה הסופית לגבי עתיד המאגר.

אם אכן תתקבל לבסוף עמדתו של וולצר, ושר הפנים יכריע בעד מאגר עם תמונות פנים בלבד (דרעי כבר הצהיר בעבר שקיבל החלטה עקרונית להקים מאגר ביומטרי, ושהוא מתלבט כרגע רק לגבי טיבו), יהיה זה ניצחון משמעותי בעבור מתנגדי המאגר שפועלים במטרה לבטלו לחלוטין, או לפחות לצמצמו.

שר הפנים דרעי. באיזו מדינה יבחר?
שר הפנים דרעי. באיזו מדינה יבחר?

במובנים רבים, הסוס של תמונות הפנים כבר ברח מהאורווה. בגלל אתרי מדיה חברתית, תמונות פנים של רבים מאזרחי ישראל כבר זמינות ברשת ונגישות בחיפוש קל בפייסבוק או אפילו בגוגל. מסיבה זו, מאגר ביומטרי של תמונות פנים יהווה פגיעה משעותית הרבה פחות בפרטיות האזרחים, ולדליפתו יהיו השלכות קטנות הרבה יותר על ביטחונם האישי.

אין זה אומר שמתנגדי המאגר מתכוונים להפסיק את המאבק אם אכן תתקבל עמדתו של וולצר, שכן גם מאגר של פנים הוא עדיין בעייתי מאוד. אזרחים רבים לא נרשמו לפייסבוק ותמונותיהם לא זמינות ברשת, ומשתמש תמיד יכול להסיר תמונות שלו מהרשת החברתית ולסגור את חשבונו. בנוסף, מאגר ביומטרי מקיף ומעודכן תדיר עם תמונות באיכות גבוהה יכול לשמש אמצעי מעקב יעיל יותר מאשר מאגר התמונות הלא-אחיד של פייסבוק, ודליפתו יכולה להעמיד בסיכון אזרחים שמסיבות ביטחוניות לא פעילים ברשת החברתית (למשל, סוכני מוסד).

גם אחרי שתתקבל לבסוף החלטת שר הפנים, צפוי עדיין קרב חריף בוועדות ובמליאת הכנסת, וככל הנראה גם בבג"ץ במידה שיוחלט על הקמת המאגר. אבל גם אם בסוף יעבור מאגר תמונות הפנים את כל המשוכות ויקבל את אישור בג"ץ, עדיין יהיה זה ניצחון משמעותי למתנגדים. עכשיו, רק צריך לחכות להחלטה הרשמית של דרעי.

(התפרסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)

למה שקד וארדן לא רוצים שתדברו על סכו״ם בפייסבוק?

"חייבים לעצור את האינתפיאדה", "שאהידים הם אנשים מסוכנים", "אני מרגיש לא טוב, יש לי דקירות בכל הגוף", "איפה אפשר לקנות סכינים איכותיות למטבח?". את המשפטים האלו, שלכאורה אין מחלוקת סביבם, לא תוכלו עוד לכתוב בפייסבוק, ואם תכתבו היא תמחק את הפוסטים שמכילים אותם. או, לפחות, זה מה שיקרה אם תקבל הרשות החברתית הגדולה בעולם את ההצעה שמקדמים שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי), והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן (הליכוד).

לפי דיווח של "ידיעות אחרונות" הבוקר שקד וארדן עתידים להיפגש היום עם בכירים בפייסבוק, ובהם סגן נשיא בחברה. זאת, בניסיון להגיע להבנות לגבי הסרת תכנים מסיתים מהרשת. בפגישה צפויים השרים להציג הצעה, שרק מפאת כבודם לא תכונה כאן מטומטמת, שלפיה פייסבוק תסיר מילים וביטויים כמו אינתיפאדה, דקירות, נאצים, שאהידים, סכינים, איטבח אל יהוד, מוות ליהודים, ומוות לערבים. כן דורשים השניים שהרשת החברתית תסיר גם תכנים כמו סרטונים שקוראים לדקור יהודים, קריקטורות אנטישמיות או השוואות לנאצים.

שקד וארדן מקווים להגיע עם פייסבוק להסדר מרצון בנושא, מבלי שיהיה צורך לחוקק חוק שיחייב אותה לעשות זאת. אולי מכיוון שהם יודעים שחוק שכזה לעולם לא יעמוד במבחן בג"ץ, בשעה שפייסבוק יכולה להחליט על דעת עצמה אילו תכנים היא מתירה לפרסם ברשת החברתית שלה ואילו היא מצנזרת.

ההצעה הזו כל כך הזויה ומנותקת מהמציאות, שלא ברור איך עברה את המסננות של שני השרים ויועציהם. ולא מדובר רק על כך שחסימת הסתה בפייסבוק לא תוביל להפסקת ההסתה או תסייע למנוע פיגועים. את ההסתה לטרור אפשר להמשיך באמצעות אחרים, מקוונים ולא-מקוונים, וכמה מגלי הפיגועים הקשים שידעה ישראל אירעו בשנים שקדמו לפייסבוק או אפילו לשימוש רחב באינטרנט.

האידיוטיות של היוזמה עמוקה אפילו יותר. כי ההצעה, כפי שפורסמה בידיעות אחרונות, לא מכוונת רק למנוע פרסומים מסיתים לכאורה, אלא כל דיון מקוון שעוסק בסוגיות נפיצות, בלי קשר לעמדות שמוצגות בו. שיח על השלכות האינתיפאדה על הכלכלה הישראלית? חסום. דיווח חדשותי על פיגוע דקירה או דריסה? לא אם תתקבל כלשונה הצעת שקד-ארדן. מאמר אקדמי שמשווה בין מעשי הנאצים למקרי ג'נוסייד אחרים? לא יעלה על הדעת. ביקורת נוקבת של ראש הממשלה על הפגנה שבה נשמעו קריאות "מוות ליהודים"? אפילו זה יהיה אסור לכאורה.

ההצעה, כפי שפורסמה, לא תמנע הסתה, אלא תנסה להעלים מסדר היום הציבורי (ופייסבוק, במובנים רבים, היא הקובעת המרכזית של סדר יום זה) כל דיון בסוגיות בעייתיות אלו, למחוק למעשה את קיומה של אינתיפאדת היחידים מהלך הרוח הישראלי. אפשר לקוות שלא זו היתה כוונתם של שני השרים, אבל זו בדיוק תהיה התוצאה שלה. כי הכלי של הסרת מילים ספציפיות, בלי שום דקויות או ניסיון לבחון את ההקשר שבו נאמרו, הוא כלי גס שהתוצאה שלו יכולה להיות הרסנית לשיח המקוון, כלי שלא ימנע הסתה אלא יגביל כל שיח שעוסק באחת המילים האסורות.

ההשלכות ההרסניות לא יוגבלו רק לדיונים בסוגיות ביטחוניות-מדיניות-פוליטיות. הטווח שבו עוסקות המילים המוצעות כל כך רחב שגם דיונים בסוגיות כמו הקטל דרכים ("דרוס"), על פשעים פליליים ("דקירות"), ואפילו בישול או רכישת מוצרים למטבח ("סכינים") עלולים להיות מצונזרים. הצעת השרים לא מבקשת להגביל מילים שמהוות רק חלק משיח ההסתה, אלא כאלו שנמצאות בשימוש יומיומי פשוט בשפה העברית.

רק בסוף השבוע האחרון התחוללה סערה גלובלית, אחרי שפייסבוק צנזרה פוסט של ראשת ממשלת נורבגיה, ארנה סולברג, שכלל צילום זוכה פרס פוליצר מ-1972 ובו נראית ילדה ערומה בורחת באימה ממקפת נאפלם בווייטנאם. הזעם הרב שעורר המהלך והתגובה הבינלאומית החריפה אלצה את הרשת החברתית לחזור בה מהצנזור.

ואולם, נראה ששקד וארדן הביטו בפרשה, וחשבו לעצמם, למה לעצור בתמונה? למה שלא נצנזר כל דבר שיכול להיות קצת בעייתי, שעלול לגרום לנו ולציבור הבוחרים שלנו להרגיש קצת לא בנוח, אפילו במחיר של פגיעה מהותית ביסודות הבסיסיים ביותר של חופש הביטוי ושל הדיון הציבורי המקובל והתקין?

החדשות הטובות הן שמדובר ביוזמה כל כך ביזארית, שספק אם פייסבוק תסכים ליישם אותה, או אפילו תוכל לעשות זאת בלי לעורר זעם רב מצד ציבור הגולשים. מה גם שלא בטוח שצנזור כזה אפשרי בכלל מבחינה טכנית. המילה סכין צונזרה? אז גולשים יכתבו 0כין, סכינ, ס-כ-י-ן, Knife, או אחת מאינספור וריאציות אחרות. אם למישהו יש מסר להעביר, אין שום מחשב או אלגוריתם שיוכל למנוע ממנו לעשות את זה.

החדשות הרעות הן שאם כלי תקשורת מחו"ל ישמעו על המהלך של שקד את ארדן וידווחו עליו, התדמית של ישראל כמדינה דמוקרטית עתידה לספוג מכה קשה יותר מזו שארגונים דוגמת BDS מסוגלים לספק לה. והחדשות העצובות הן שגם אחרי שהיוזמה הזו תיכשל, שקד, ארדן ודומיהם יישארו בממשלה ובכנסת וימשיכו לספק לנו הצעות חוק ויוזמות חסרות היגיון שאולי יביאו להם כותרות יפות בעיתונים, אבל לא יעשו דבר כדי לשפר את ביטחון האזרחים או את איכות חייהם.

(פורסם גם בכלכליסט)

המתחרות לועגות, הצרכנים כועסים, אבל אפל תצחק אחרונה

אייפון 7, שנחשף ביום רביעי שעבר בסן פרנסיסקו, עורר שתי תגובות מרכזיות – אכזבה ואנטגוניזם.

אייפון 7

אכזבה, כי המכשיר לא באמת חידש הרבה, ואפל לא הצליחה להכות את מערכת ההערכות והשמועות המקיפה שהתנהלה בשבועות שלפני ההשקה עם איזו תכונה מפתיעה. זה לא שלא היה בו שום דבר חדש – אייפון 7 ו-7 פלוס מגיעים עם מעבד מהיר יותר, מסך משופר מעט, כפתור בית משודרג מבוסס משטח מגע, עמידות למים ולאבק ומצלמה הרבה יותר טובה (המצלמה של אייפון 7 פלוס מתהדרת בעדשה כפולה ומתיימרת לספק תכונות של מצלמות מקצועיות) – אבל קשה לקום ולהריע בשביל תכונות שרבות מהן יש כבר במכשירים מתחרים, ושלא מעוררות בקרב מי שרכש אייפון בשנתיים האחרונות חשק אמיתי לשדרג.

הסיבה לאנטגוניזם נעוצה לא במה שאפל הוסיפה לאייפונים החדשים, אלא במה שהיא החסירה מהם: חיבור האוזניות האנלוגי המסורתי. הוא לא קיים יותר. מת, מחוסל, מנוח, נקרא לישיבה של מעלה, הלך לעולמו, זה תוכי מת. במקום זאת ייאלצו מעתה משתמשים לחבר את האוזניות שלהם לפתח הטעינה של המכשיר, או לעבור לשימוש באוזניות אלחוטיות. אפל, מצדה, תספק עם המכשיר אוזניות שמתחברות לפתח הטעינה הדיגיטלי (Lightning), ומתאם שיאפשר לחבר אליו אוזניות עם חיבור רגיל.

iphone7-jetblk-34br_airpods-laydown-ob-print

מבחינת אפל, מדובר במהלך מחויב המציאות. החברה עושה מאמצים עילאיים על מנת למקסם את המרחב המוגבל בסמארטפון, כדי לדחוק לשם עוד יכולות ועוד סוללה. שמירת נדל"ן יוקרתי בשביל חיבור מיושן, שמסוגל לעשות פחות מכפי שעושה פתח הטעינה המתקדם (שהוא למעשה גם פתח העברת מידע דיגיטלי), נראה די מיותר.

הסיבה היחידה לשמר את החיבור היא מורשת. חיבור האוזניות האנלוגי נמצא כמעט בכל מכשיר מוסיקה עוד מימי הווקמן, והוא נחשב עד היום לפריט חובה בכל סמארטפון מודרני. משתמשים רבים רכשו ציוד היקפי יקר, דוגמת אוזניות פרימיום, וזה לא יהיה פשוט לשכנע אותם לרכוש אותו מחדש או להשתמש במתאם מגושם ולא אלגנטי.

אבל באפל, שלא מהססת לנקוט בצעדים מפתיעים כדי לחסוך במקום באייפון (החברה היתה זו שיזמה את המעבר מכרטיסי סים רגילים לכרטיס מיקרו-סים ובהמשך לנאנו-סים), הבינו שאי אפשר גם להמשיך ולהקטין את עובי המכשירים וגם לשפר את יכולותיהם. משהו צריך ללכת, והמשהו הזה הוא חיבור מיושן ובר-תחליף. למעשה, במובנים רבים השימוש בפתח הטעינה עדיף – מדובר בחיבור דיגיטלי שמספק יכולות רבות יותר ויכול להפיק צליל איכותי יותר.

iphone7plus-iphone7-and-airpods-34l_pr-printיש גם חסרונות, מבחינת המשתמש. לכניסה האנלוגית ניתן לחבר כל מוצר. מכשירים שרוצים להתחבר לפתח ה-Lightning צריכים לכלול שבב מיוחד, שמקשה על יצרני צד ג' לספק מוצרים שלא קיבלו את אישורה של אפל. השבב אמנם נפרץ בעבר, אבל אפל תמיד עלולה למצוא שיטות לחסום פרצה זו ולהקשות על יצרניות אביזרים היקפים ליצור אוזניות לאייפון החדש. זה לא תרחיש סביר מאוד, אבל עצם העובדה שהחברה תופסת שליטה רבה יותר על מה שהיה עד עתה, במובנים רבים, שוק חופשי יש בה כדי להתריע משתמשים, ובצדק.

וגם בלי קושי זה לאפל לא הולכים להיות חיים קלים במאמציה להרוג את חיבור האוזניות. הציבור יתרעם, וגם המתחרות עתידות לנצל את השינוי הנועז על מנת לעקוץ את אפל. למעשה, הן החלו לעשות זאת עוד לפי חשיפת אייפון 7. באירוע השקת הגלקסי נוט 7, שנערך בניו יורק בתחילת אוגוסט, ציין נציג סמסונג בהדגשה רבה שלמכשיר יש חיבור לאוזניות, ושהוא לא הולך לשום מקום. אבל מאוד ייתכן שבתוך זמן לא רב מי שתוקף היום את אפל ייאלץ לאכול את הכובע.

לא מדובר בפעם הראשונה שבה אפל מסירה רכיב סטנדרטי אך מיושן ממכשירים מתוצרתה. ב-1998, כשהשיקה אפל את ה-iMac G3, בחרה החברה לוותר על רכיב משמעותי שעד אז אנשים לא דמיינו מחשבים אישיים בלעדיו – כונן הפלופי. החברה ספגה ביקורת רבה על המהלך, אבל לא עבר זמן רב ויצרניות מחשבים אחרות הלכו בעקבותיה. אגב, במחשב הזה אפל לא רק ויתרה על הפלופי אלא צרפה שני התקנים חדשים – USB וכונן CD-ROM – שירשו את הכונן המיושן כסטנדרט החדש במחשבים.

family-34l_pr-print

ואם אפל הפכה את ה-CD-ROM למלך, היא גם זו שהדיחה אותו מכסאו. כשחשפה אפל את המקבוק אייר המקורי ב-2008, היא בחרה שלא לצרף למחשב הדק כונן אופטי, שהיה מאלץ אותה להגדיל את מידותיו. יעברו עוד כמה שנים עד שלפטופים אחרים, של אפל ושל מתחרות, ילכו בעקבות המקבוק אייר, אבל היום אף אחד כבר לא באמת מצפה ל-CD-ROM במחשב הנייד שלו. אפילו מיקרוסופט מפיצה גרסאות חדשות של ווינדוס בצורה מקוונת בלבד.

אפל חיסלה לא רק רכיבי תוכנה. כשסטיב ג'ובס השיק את האייפון המקורי ב-2007, הוא עמד נחרצות על כך שהמכשיר לא יתמוך בפלאש – תוסף שלתפיסתו היה כבד, רצוף באגים ועמוס בבעיות אבטחה. "כבר אין צורך בפלאש", הכריז ב-2010. הבחירה עוררה עימות חריף בין אפל למפתחת פלאש, אדובי, וחברות כמו גוגל לא היססו לתקוף אותה. אבל ב-2012, כשאדובי הפסיקה לאפשר את התקנת פלאש על מכשירי מובייל, היה ברור לכולם מי צדק לאורך כל הדרך.

סביר להניח שההחלטה הנוכחית תתקל בתגובות דומות. מתחרות יעקצו וילגלגו, אולי כמה יצרניות אוזניות יפנו לרגולטור בדרישה לנקוט בהליכים נגד אפל, ייתכן שאפילו תוגש תביעה ייצוגית, ואין ספק שהרבה משתמשים ממורמרים יתלוננו בזעם. ספק אם באפל יתרגשו, הם בוודאי מעריכים שיקרה מה שקרה במקרים הקודמים שבהם חיסלה החברה תקן מיושן: אחרי גל הלעג והמרמור, יצרניות אחרות יתחילו להבין שאין באמת צורך בחיבור האוזניות, ויוציאו אותו גם ממכשיריהן. תוך שנים לא רבות, מקווים באפל, נשאל את עצמנו למה בכלל היינו צריכים את החיבור הזה בסמארטפונים שלנו.

(התפרסם גם בכלכליסט)

בהמתנה: הכלכלה מחכה למהפכה הטכנולוגית שתקפיץ את איכות החיים

שוק העבודה האמריקאי סובל בשנים האחרונות מבעיה לא פשוטה. הצמיחה בפריון, מדד שבוחן את העלייה בתפוקת העובדים במשק, נמצא קרוב לנקודת קיפאון. אחרי שבמאה שעברה עמד הגידול השנת בפריון על כ-2.35%, מתחילת העשור הנוכחי הוא היה נמוך מ-1%.

פריון

מדובר במצב שעלול להשפיע לרעה על הכלכלה האמריקאית. העלייה בפריון היא זו שמאפשרת את העלייה באיכות החיים. פרופ' אלן בלינדר מאוניברסיטת פרינסטון הסביר ל-NPR שהגידול העקבי בפריון בעשורים הקודמים אפשר הכפלה של השכר מדי דור. "אם המצב לא ישתנה, רמת החיים שלנו בקושי תשתפר ב-30 השנים הבאות. זו תחזית נוראית", הוא הזהיר.

בבלימת הגידול בפריון יש כמובן את החשודה המיידית – המדיה החברתית. אתרים כמו פייסבוק וטוויטר ושירותים כמו אינסטגרם, טוענים כמה מומחים, תופסים חלק ניכר מזמנו של העובד, שבמקום לעבוד עסוק בשיחות בטלות. אבל לא ברור עד כמה ההשפעה של רשתות חברתיות משמעותית. שיחות בטלות תמיד היו – בין אם סביב מכונת הקפה ובין אם ברשת – ומקומות עבודה רבים גם חוסמים את הגישה לאתרים כמו פייסבוק.

הסיבה מאחורי השינוי מהותית הרבה יותר. לאורך מרבית המאה הקודמת, התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות – חשמל, מנוע בעירה פנימית, מטוסי סילון – הזניקו את פריון העובדים בכמה רמות למעלה. האחרונות בהתפחויות אלו – מהפכת המחשוב ומהפכת האינטרנט – סייעו להעלות את הפריון בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.

בניגוד למחשב, האייפון לא הקפיץ את הפריון
בניגוד למחשב, האייפון לא הקפיץ את הפריון

"אבל ההטבות המרכזיות של מהפכת ה-IT כבר מומשו", הסביר ל-NPR הכלכלן רוברט גורדון מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. "אין הרבה פתרונות משמעותיים להשקיע בהם. מאז סוף שנות ה-90, ההשקעה בציוד מחשוב צנחה בחצי. לאנשים יש כבר את כל המחשבים שהם צריכים". לדבריו, למהפכה הטכנולוגית האחרונה – מהפכת המובייל – היה אמנם אימפקט משמעותי על חיי היומיום, אבל היא לא תרמה להעלאת הפריון בעבודה.

המצב לא יישאר ככה לנצח. פיתוחים טכנולוגיים בתחומים כמו בינה מלאכותית, מכוניות אוטנומיות, מציאות מוגברת ומציאות מדומה עתידים לסייע לצמיחה נוספת בפריון. ואולם, ההשפעה שלהם על שוק העבודה נמצאת עוד כמה וכמה שנים בעתיד. גורדון מעריך שיעבור לפחות דור לפני שהטכנולוגיות האלו יגיעו לרמה שמאפשרת להן לחולל צמיחה משמעותית בפריון.

ועד אז? כנראה שנאלץ להתרגל לקיפאון ברמת החיים. לפחות נוכל להתלונן על זה בפייסבוק, במקום לעבוד.

(פורסם גם בכלכליסט)

25 שנה לאינטרנט? לא בדיוק ולא בערך

  1. בלבול. ביום שלישי, ה-23 באוגוסט, ציינו כלי תקשורת רבים בעולם חצי יובל להולדת ה-World Wide Web – מארג האתרים, הסרטונים, התמונות והמסמכים שבעבור אנשים רבים זהה לאינטרנט. מדובר, כמובן, בזיהוי שגוי. האינטרנט הוא רשת מחשבים גלובלית שה-WWW היא רק יישום אחד שרץ על גביה, אולי הפופולרי ביותר אבל בפירוש לא היחיד. מצד שני, כשמרבית הפעולות שלנו באינטרנט מבוצעות בגלישה לאתרי WWW, קשה להאשים אנשים בבלבול.
  2. תזמון. ב-25 השנים האחרונות הפכה הרשת למקור מידע מצוין. ולכן, זה קצת אירוני שדווקא בנוגע לשאלת יום היווסדה אין מידע החלטי. יש שמציינים את ה-23 באוגוסט כיום שבו יוצר ה-WWW, טים ברנרס-לי, פתח את ההמצאה שלו לראשונה לגישה ציבורית. אחרים דווקא מצביעים על ה-6 באוגוסט, היום שבו חשף ברנרס לי את הפרויקט שפיתח בקבוצות דיון ברשת. תאריכים אחרים מקדימים עד ל-1989, או מאחרים להשקת דפדפן מוסאיק ב-1993.

    טים ברנרס-לי. לא המציא את האינטרנט
    טים ברנרס-לי. לא המציא את האינטרנט
  3. מקור. דווקא המועד שצוין בכזו התהלבות בשנים האחרונות, ה-23 באוגוסט, הוא זה בעל התיעוד הלקוי ביותר. הוא לא מוזכר, למשל, בטיימליין לידת ה-WWW של CERN, גוף המחקר שבמסגרתו פיתח ברנרס-לי את הפרויקט. המקור לתאריך זה, לפי בדיקה של פורצ'ן, הוא כנראה ערך בוויקיפדיה שמכתיר את התאריך כיום שבו משתמשים חדשים יכלו לראשונה לגשת לרשת. אך מידע זה מיוחס לסופר אלמוני שמקורותיו ואמינותו לא ברורים.
  4. שגיאה. אז איך דווקא תאריך זה תפס? לולאת היזון חוזר, שתוארה באופן חד ומדויק לפני כמה שנים על ידי קומיקס הרשת XKCD: מידע שגוי או לא מאומת משורבב לערך בוויקיפדיה; כלי תקשורת שרואים את המידע באנציקלופדיה משתמשים בו בדיווחים כאילו היה אמת; דיווחים אלו, בתורם, מקנים אמינות למידע ואף יכולים לשמש כציון מקור לנכונותו; וחוזר חלילה.
    WWW
  5. ספקנות. אז מה עושים? זוכרים שבסופו של יום, אין מידע שהוא אמין ב-100%. גם במחקרים הרציניים ביותר נופלות טעויות, וגם בוויקיפדיה, למרות רצון טוב ומאמצים עילאיים מצד העורכים, יש לא מעט שגיאות. והדברים נכונים פי כמה וכמה כאשר מגיעים למידע שמופץ ברשתות חברתיות. אנשים טועים, בין אם במזיד ובין אם בשוגג, ואת מה שכתוב, ברשת או בכל מקום אחר, צריך לקרוא בספקנות בריאה. אמירה שחוקה טוענת שבעיתון אפשר להאמין רק למחיר ולתאריך. כמו שהמקרה הנוכחי מלמד, במקרה של התאריך אפילו זה לא בהכרח נכון.

(פורסם גם בכלכליסט)

בדרך למכונית אוטונומית, אובר תזרוק את הנהגים האנושיים

חייבים להוריד את הכובע בפני אובר ובפני המייסד והמנכ"ל, טרוויס קלניק. החברה, שידועה בעיקר בזכות שירות הזמנת הנסיעות שלה, הצליחה הפעם להפתיע את כולם. ספק אם הכתבים שמסקרים את החברה או מתחרותיה הגדולות ראו את זה מגיע; אף אחד לא חשב שמאמצי פיתוח המכונית ללא נהג של החברה כל כך מתקדמים.

ובכל זאת, כבר בחודש הנוכחי, אבור תהיה הראשונה להפעיל צי של מכוניות אוטונומיות בשימוש מסחרי. לא גוגל, כנראה החברה הוותיקה בתחום; לא אפל, שיושבת על קופת מזומנים של כמה עשרות מיליארדי דולרים; ולא טסלה או אחת מיצרניות הרכב הוותיקות ועתירות הניסיון שמפתחות מכוניות אוטונומיות. דווקא אובר, החברה שמבקריה החריפים (ובהם גם אני) אמרו עליה שיש לה בעיקר מודל עסקי טוב, ולא טכנולוגיה משובחת.

אובר
המכונית האוטונומית של אובר. מקדימה את המתחרים

המהלך מפתיע עוד יותר, שכן רק במרץ השנה נראה היה שפרויקט הרכב האוטונומי של אובר לא בדיוק מצליח להתניע. כתבה נרחבת ברויטרס חשפה אז שהיוזמה הבולטת ביותר בתחום של חברת התחבורה הגדולה בעולם – הקמת מרכז מחקר משותף עם אוניברסיטת קרנגי-מלון היוקרתית – קרסה לתוך עצמה מבלי שהולידה אפילו שיתוף פעולה מחקרי אחד.

לא עברו חודשיים, ואובר אותתה שמצבה לא כזה נורא, כשהודיעה שבתוך כמה שבועות תתחיל לבצע ניסויים במכוניות אוטונומיות ברחובות פיטסבורג, פנסילבניה. בכך יישרה החברה קו עם גוגל, טסלה, BMW, ניסאן ואחרות שעורכות ניסויים שכאלו בערים שונות בעולם מזה זמן מה. אבל בהודעה שפרסמה החברה לקראת סוף השבוע היא כבר עקפה אותן בסיבוב, ועתידה להיזכר בהיסטוריה כחברה הראשונה שפרסה מכוניות שכאלו לשימוש מסחרי באופן שכל אדם יכול, בעיקרון, ליהנות מהשימוש בהן.

הישג זה מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שבתחילת 2015 לא היתה לאובר שום פעילות משמעותית בתחום פיתוח הרכב האוטונומי. החברה עשתה עבודה מצוינת בהשתלטות על שוק הזמנת הנסיעות באפליקציה בכל העולם, בשבירת השוק ובהורדת מחירי הנסיעות בצורה קיצונית. אבל לקלניק, נדרש קצת זמן להבין שכניסת המכונית האוטונומית לשוק, שצפויה להתרחש בתוך פחות מעשור, עתידה לחתוך את המודל העסקי של אובר ברגליים.

מרגע שהבין זאת, הגיב קלניק כמו שרק הוא יודע – באגרסיביות ובלי מעצורים. בתחילת 2015, בתקופה של חודשיים בערך, הוא שכר 40 מהנדסים וחוקרים מובילים מקרנגי-מלון, ורוקן למעשה את מחלקות הרובוטיקה והבינה המלאכותית של האוניברסיטה מהצוות המוביל שלהן. כן, אותה אוניברסיטה שאתה התיימרה אובר לשתף פעולה בפיתוח מכונית אוטונומית.

מנכ"ל אובר, טרוויס קלניק
קלניק. האגרסיביות משתלמת. צילום: Dan Taylor/Heisenberg Media / CC-by

הצוות החדש והמיומן קיבל חופש פעולה להביא מכונית אוטונומית לשוק כמה שיותר מהר, בדגש בולט אחד: בניגוד לחברות כמו גוגל או יצרניות הרכב, אובר לא רצתה ללכת לייצור המוני של מכוניות פרי תכנונה. מדובר בפתרון יקר שדורש שנים ארוכות של פיתוח והשקעה פנומנלית בהקמת תשתיות ייצור. אובר היא אולי הסטארט-אפ בעל שווי השוק הגדול בעולם, אבל בסופו של יום היא עדיין סטארט-אפ ולא יכולה להתחרות במשאבים של חברות ציבוריות גדולות. במיוחד כשהיא מגיעה למשחק בשלב כזה מאוחר.

תחת זאת, פנה הצוות לאפיק אחר: פיתוח "ערכת שדרוג" למכוניות קיימות – מערכת של מצלמות, מכ"ם, לייזר, חיישנים היקפיים, תוכנה ועוד שאפשר להלביש על מכונית רגילה על מנת להפוך אותה למכונית אוטונומית. חברות רבות השתמשו בערכות כאלו בשלבי ביניים בפיתוח שלהן – המכוניות האוטונומיות הראשונות של גוגל היו רכבים מתוצרת טויוטה שעליהן הולבשה ערכה מתוצרת גוגל – אבל אובר כיוונה לכך בתור הפתרון המרכזי.

תפיסה זו אפשרה לחברה לחתוך שלבים מורכבים, מרובים ובעיקר יקרים בהליך הפיתוח, ולמעשה מרגע שיש לא ערכה מתאימה היא יכולה להתחיל ברכישת ציי מכוניות ולשדרגן לאוטונומיות. היא גם מקלה עליה להיכנס לשיתופי פעולה מרובים עם יצרניות רכב שונות, שכן היא לא מתחרה ישירה שלהם אלא ספקית של טכנולוגיית עזר משמעותית.

ההכרזה של אובר על התחלת הפעלת צי מכוניות אוטונומיות כבר בחודש זה היא עדות מובהקת להצלחת האסטרטגיה. הצי המדובר מבוסס על מכוניות XC90 של וולוו, ערכת השדרוג. עד עתה סיפקה וולוו רק כמה מכוניות, ואולם עד סוף השנה עתיד הצי לעמוד על 100 כלי רכב.

בעבור המשתמשים, ההזמנה תתבצע בצורה רגילה באמצעות האפליקציה של אובר, כאשר המכוניות האוטונומיות יישלחו בצורה אקראית, בהתאם למיקומן. בשלב ההשקה הנסיעות במכוניות האוטונומיות יתבצעו בחינם (במקום עלות של 1.3 דולר למייל בנסיעה רגילה). ואולם, לדברי קלניק, גם כאשר תתחיל החברה לגבות תשלום התעריף למייל יהיה כל כך נמוך שאפילו נסיעה נסיעות ארוכות יהיו זולות יותר מנסיעה במכונית פרטית.

בשוק יש כבר מכוניות עם מערכות נהיגה חצי-אוטונומיות, המוכרת שבהן היא הטייס האוטומטי שמשולבת ברכבים מדגם S של טסלה, אבל אלו מיועדות בעיקר לנסיעה לא מורכבת בכבישים מהירים, כוללות רק יכולות בסיסיות כמו שליטה במהירות והישארות בנתיב, ובעיקרון לנהגים אסור להסיר ידיים מההגה גם כשהן בפעולה.

אובר

המכוניות האוטונומיות של אובר, מנגד, אמורות להיות מתקדמות משמעותית ולכלול יכולות ניווט בתנועה עירונית מורכבת או ביצוע פעולות מורכבות יותר כמו פניות, בלימות ותגובה מהירה לשינויים בדרך, שעד עתה שולבו רק במכוניות ניסיוניות.

אף שרוב הזמן המכוניות לא דורשות התערבות אנושית, המערכת (וגם החוק) עדיין מחייבת נהג בשר ודם מאחורי ההגה, על מנת לפקח ולהתערב בנהיגה במקרה הצורך. ונכון לעכשיו, התערבות שכזו הכרחית מפעם לפעם. כתב בלובמרג, שהוזמן לנסיעת מבחן באחת מהמכוניות האוטונומיות של אובר, מספר שהנסיעה עברה בצורה חלקה עד שהתקרבה המכונית לגשר. ברגע זה נשמע צליל שמודיע על הפסקת הנהיגה האוטונומית ומורה לנהג לתפוס שליטה. כמה שניות אחר כך חזרה השליטה לידי המכונית. "גשרים זה ממש קשה", הסביר מנהל ההנדסה של אובר, רפי קריקוריאן. "ויש משהו כמו 500 גשרים בפיטסבורג".

הקושי נובע מהאופן שבו עובדת המכונית של אובר והדרך שבה היא מזהה את מיקומה במרחב. למכונית יש GPS, אך מערכות ניווט לווייני אינן מדויקות מספיק לצרכי נהיגה אוטונומית. בשנה וחצי האחרונות יצרה אובר מפות מפורטות במיוחד של רחובות פיטסבורג, שבנוסף לרחובות ונתיבים כוללות גם מיקום של בניינים, עצמים קבועים דוגמת רמזורים, עצים וברזי כיבוי ואפילו מהמורות בכביש. בעת נסיעה, המכונית סורקת את סביבתה ובעזרת המפות, שמאוחסנות במחשב שתופס את מרבית תא המטען, מזהה את מיקומה המדויק ואת מיקומם של עצמים בלתי-קבועים דוגמת הולכי רגל, רוכבי אופניים או כלבים. באופן זה יכולה המכונית לנווט ביעילות מרבית, מבלי לפגוע בעוברי אורח או בעצים. ואולם גשרים שחוצים נהרות מציבים בעיה ייחודית, שכן לרוב אין בקרבתם עצמים קבועים שמסייעים למכונית לקבוע במדויק את מיקומה. עד שתיפתר בעיה זו, אין לאובר ברירה אלא להיעזר ביכולותיו של הנהג המפקח האנושי.

בעבור החברה מדובר במצב זמני בלבד, והיא משקיעה משאבים ניכרים בשיפור המערכת שלה. מהלך בולט אחד הוא רכישת Otto, מייסודו של הישראלי ליאור רון, בעסקה בשווי מוערך של 680 מיליון דולר. אוטו מפתחת ערכות שדרוג למשאיות, והידע והניסיון העצום שמביאה החברה (שותפו של רון להקמת אוטו, אנתוני לבנדובסקי, ייתכן שייזכר בעתיד כאחד מאבות המכונית האוטונומית – שכן חברה שהקים ונרכשה על ידי גוגל ב-2009 הפכה לבסיס פרויקט המכונית האוטונומית של ענקית הטכנולוגיה והוא הוביל את הפרויקט במשך שנים רבות) עתידים לסייע משמעותית בהמשך הפיתוח.

רון. צילום: נמרוד גליקמן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט
רון. 7 חודשי פעילות, 680 מיליון דולר אקזיט. צילום: נמרוד גליקמן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

בנוסף, הכריזה אובר שחתמה על הסכם שיתוף פעולה עם וולוו בשווי 300 מיליון דולר לפיתוח מכונית אוטונומית לחלוטין (כזו שלא דורשת אף נהג מפקח) שתושק ב-2021 ותוכל לשמש כמונית או תימכר ישירות לצרכנים. לפי "הוול סטריט ג'ורנל", וולוו עתידה לבצע את מרבית עבודת ההנדסה בפרויקט, כאשר אובר מצדה התחייבה לרכוש כמות מסוימת של המכוניות האוטונומיות מתוצרת החברה. כן ישתפו החברות פעולה בהיבטים כמו מיפוי דינמי וזיהוי עצמים. ההסכם עם וולוו אינו בלעדי ואובר עתידה ליצור שיתופי פעולה גם עם יצרניות רכב אחרות.

המהלך גם מסמן בצורה ברורה מתמיד את האסטרטגיה העתידית של אובר. בעבור החברה, הפעילות הנוכחית שלה, שמתבססת על מספר עצום של נהגים אנושיים שעובדים בעבורה, היא שלב מעבר בלבד. המטרה שסימן קלניק ברורה: לעבור כמה שיותר מהר לצי גלובלי שכולו מכוניות אוטונומיות לחלוטין, בלי נהג מפקח. חלק גדול מעבודת התשתית ברמה פלטפורמת התוכנה כבר נעשה. כל שנותר עתה הוא מכוניות שיספקו את הסחורה. זה יקרה, ואולי אפילו מהר יותר מכפי שרבים מצפים.

וברגע שזה יקרה, אובר תתחיל להחליף את הנהגים האנושיים שלה במכוניות אוטונומיות, ותחסל בתוך שנים מעטות את תעשיית הנסיעות השיתופיות שהיא עצמה יצרה. זה תהליך בלתי-נמנע. כל כך הרבה כוחות חזקים כבר מעורבים בפיתוח המכונית האוטונומית, וכל כך הרבה מעבודת הייסוד כבר נעשתה, שאם אובר לא היתה קופצת לתחום בכל העוצמה מישהו אחר היה עושה את זה במקומה.

בחזון של קלנקיס, מכוניות פרטיות הן שריד ארכיאולוגי או פריט יוקרה ושעשוע לעשירים. פשוט כי כניסה רחבה לשוק של ציי מכוניות אוטונומיות בהפעלת חברות כמו אובר תהפוך את הנסיעה לכל כך זולה ויעילה, שלא תהיה שום סיבה לרכוש מכונית פרטית. החזון הזה מתחיל את הנסיעה שלו לא בנקודת זמן לא ברורה בעתיד, אלא כבר בימים הקרובים בפיטסבורג, פנסילבניה. ושמישהו ינסה לעצור אותו.

(פורסם בגרסה ערוכה ומקוצרת גם בכלכליסט)

טוויטר מחפשת את עצמה: האם הרשת החברתית תהפוך לגוף שידור?

אין דרך קלה לבשר את זה, אבל טוויטר שהכרתם וגם (מיעוטכם) אהבתם, לא תוכל להמשיך ולתפק עוד זמן רב בקונפיגורציה הנוכחית שלה. אבל יש גם חדשות טובות: בימים אלו מנסה הרשת החברתית המקרטעת להמציא את עצמה מחדש כגוף תוכן שמתמחה בשידורים חיים בסטרימינג. ואם זה יצליח לה, היא עתיד לנער את שוק תוכן הווידיאו המקוון והמסורתי כמו שאפילו נטפליקס לא הצליחה.

טוויטר
איור: דניאל גולדפרב / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

טוויטר אולי מוגדרת עדיין כרשת חברתית, אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שנכון להיום מדובר בהגדרה זמנית בלבד. כי את היכולת של החברה להמשיך ולפעול בהצלחה כרשת חברתית אפשר להעריך כיום כנעה באזור שבין אפסית ללא-קיימת. מספר המשתמשים הפעילים בחודש כמעט שלא גדל וברבעון השני של 2016 צמח רק ב-0.97% לעומת הרבעון הראשון והגיע ל-313 מיליון איש (פייסבוק, לשם השוואה רשמה גידול של 3.7%, וזה כאשר לה יש פי 5.5 יותר משתמשים).

ההכנסות אמנם עולות, אבל גידול של 20% לעומת הרבעון המקביל ב-2015 הוא ממש לא קצב מספק לשלב שבו נמצאת טוויטר, ושאמור להתאפיין בגידול מואץ (פייסבוק, בינתיים, רשמה גידול של 52%). וההפסדים? הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליהם הוא שהם נמצאים במגמת ירידה. אבל ספק אם מדובר בנחמה למשקיעים שראו איך החברה שרפה עוד 107 מיליון דולר ברבעון שעבר (בפייסבוק, אגב, חוגגים עם זינוק של 195% ברווח הנקי ל-1.51 מיליארד דולר – כמעט פי 3 מההכנסות של טוויטר).

בקיצור, אם טוויטר תמשיך לנסות ולהתקיים כרשת חברתית, עתידה אינו ורוד או ארוך במיוחד. למרבה המזל, נראה שגם המנכ"ל ג'ק דורסי מבין זאת היטב, ותחת כהונתו הוא מנסה להוביל את החברה לכיוונים חדשים, כאלו שיוציאו אותה מהשטאנץ שבו היא פועלת בשנים האחרונות וינסו למצב אותה כמשהו חדש, גוף שלא צריך להתחרות ראש בראש באותה שרשרת מזון עם טורפת העל פייסבוק.

בתקופה האחרונה היו כמה מאמצים כאלו, כמה מהם לא בדיוק סקסיים כמו פעילות חוצת פלטפורמות בתחום האדטק באמצעות שירות mopub (זה עוד יותר משעמם מכפי שזה נראה). ואולם, נראה שכעת מתמקדת טוויטר בתחום חדש לחלוטין, כזה שיכול להפוך אותו מרשת חברתית לגוף שידורים שמהווה חלק אינטגרלי מהמדיה החדשה – כניסה נרחבה לתחום שידורי הווידיאו המקוונים.

טוויטר מפלרטטת עם תוכן וידיאו מקורי או בלעדי מזה כמה זמן, מאז רכשה שירות המיקרו-וידיאו vine ב-2012 ושילבה אותו בפלטפורמה שלה. השירות זכה בתחילת דרכו לפופולריות ניכרת ולזמן מה עורר לא מעט באזז מקוון, יצר כוכבי אינסטנט ומשך כוכבים אחרים. בשנה האחרונה הוא סובל מדעיכה מתמשכת, שהתבטאה בנטישת כוכבים לפלטפורמות אחרות, אקסודוס של בכירים וירידה במספר הסרטונים שמועלים לשירות ואיכותם.

אבל vine עוד רחוק מלמות, ועצם הפעילות בתחום היה בה די כדי להדגים לטוויטר את חשיבות הווידיאו כפלטפורמה להזנקה מחדש של פעילותה. כעת מרכזת החברה מאמצים רבים על מנת להשתמש בווידיאו ובסטרימינג כמנוף למיצוב מחדש של עצמה. אחד הנדבכים המרכזיים בפעילות זו היא שירות הלייב וידיאו פריסקופ, שרכשה טוויטר כחודשיים לפני השקתו במרץ 2015.

פריסקופ לא היה השירות הראשון מסוגו בשטח, קדמה לו meercat הישראלית, אך הוא צבר פופולריות במהירות והפך כה דומיננטי עד שאילץ את מירקט לסגת ולשנות מיקודה. כוחו הרב התגלה בליל המהפכה הצבאית הכושלת בטורקיה, כשלצד השירות המקביל של פייסבוק הפך פריסקופ למקור מידע משמעותי על המתרחש במדינה בשעות הראשונות והקריטיות.

אבל המהלך המשמעותי ביותר של טוויטר בתחום יצא לדרך באפריל השנה, כשזו רכשה זכויות שידור בסטרימינג של 10 משחקי פוטבול בליגת NFL תמורת 10 מיליון דולר. העסקה מאפשרת לטוויטר להעביר את המשחקים למשתמשים בכל העולם, הן באמצעות אפליקציית הווב שלה והן באמצעות אפליקציות למכשירים דוגמת קונסולות משחקים (זכויות השידור של המשחקים במובייל שייכות לוורייזון, ועד עתה עדיין לא ברור האם טוויטר תשדר את המשחקים גם באפליקציות המובייל שלה).

nfl טוויטר

העסקה עתידה להניב הכנסות משמעותיות לטוויטר, שלפי דיווחים מתכננת למכור חבילות פרסום בהיקף כולל של 50 מיליון דולר. אבל מה שמעניין יותר הוא האופן שבו מתכוונת טוויטר להעביר את השידורים, והחבילה התוכנית שתעטוף אותם. לפי דיווחים, לקראת שידור המשחק הראשון בספטמבר הקרוב פועלת טוויטר להבאת אפליקציה שלה למכשירי אפל TV.

במהלך הזה תשים טוויטר את המשחקים על גבי מסך הטלוויזיה, אך בניגוד לשידורים מסורתיים תוכל לעטוף אותם בתכנים מעולם המדיה החדשה שיתנו לשידור ערך מוסף. האפשרויות מוגבלות רק על ידי הדימיון של מנהלי המוצר בחברה – החל מפיד תגובות שירוץ על המסך לצד המשחק; עבור בכלי שיאפשר לחתוך קליפ מהמשחק, לסמן או לצייר על גביו הערות ומהלכים ולשתף בטוויטר; ועד אינטגרציה עם פריסקופ שתאפשר לצופים להאזין לדברי קריינות ופרשנות של משתמשים אחרים כתחליף לאלו של השדרנים המקצועיים ושיכולה לשמש כבסיס לבניית קהילה חדשה של שדרני ספורט חובבים.

באופן זה יכולה טוויטר להמציא את עצמה מחדש כגוף שידור שנטוע באמת בעולם המדיה החברתית. ואין ספק שעולם תוכן הווידיאו משווע לכזה שינוי.לנטפליקס או אמזון היתה אמנם הצלחה משמעותית ביצירת תכנים מקוריים, אך במידה רבה מאוד אלו עדיין נראים ומתנהגים כמו סדרות טלוויזיה מסורתיות. עד כדי כך שאין שום בעיה לשדר אותן בערוצי שידור מסורתיים.

חרף האיכויות הבלתי-נדלות שלהן, סדרות כמו ג'סיקה ג'ונס או האיש במצודה הרמה לא באמת יצרו מהפכה באופן שבו אנחנו צורכים תוכן, לכל היותר הן שינו את המכשיר שדרכו אנחנו צורכים אותו. האינטראקטיביות והמיידיות של שירותים דוגמת פריסקופ עוד לא התרגמה לתכנים מקצועיים, גם בנקודות מתבקשות כמו שידורי ספורט חיים.

טוויטר, מופרך ככל שזה ישמע, היא כרגע התקווה הגדולה להביא סוף סוף את השינוי המתבקש, כי כרגע היא הגורם היחיד שמחזיק גם בתוכן מבוקש מהשורה הראשונה וגם בניסיון והבנה בתחום המדיה החברתית שרשתות שידור מסורתיות ואפילו מתחרים מקוונים חדשים חסרים. אם היא תצליח היא לא רק תמציא את עצמה מחדש ותבטיח את עתידה לשנים לבוא, אלא תחולל מהפכה של ממש בעולם הווידיאו המקוון והמסורתי, בפרט בכל הנוגע לשידורים חיים.

האם זה יהיה טאצ'דאון או Fumble? התשובה בקרוב, עם שידור המשחק הראשון ב-15 בספטמבר.

(פורסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)