לפני כשבועיים התפרסם ב”כלכליסט” פרויקט שיזמתי בנושא מצב הממשל הפתוח בישראל. היה זה פרויקט נרחב, שהתפרס על פני שישה עמודים נטו, וכלל שלושה חלקים: טקסט מקדים ופרשני על מה זה ממשל פתוח ולמה הוא חשוב לציבור; סקירה של הבטים שונים בנושא יישום הממשל הפתוח בישראל; וראיון עם סמנכ”ל הטכנולוגיות של סיאטל, שאחראי להפיכתה לעיר הפתוחה בארה”ב.

הפרויקט מבוסס על עשרות שעות תחקיר ומספר רב של ראיונות מקיפים עם הגורמים החשובים בתחום. למרות ההיקף הרב שניתן ב”כלכליסט” לפרויקט, מטבע הדברים ניתן היה להביא לידי ביטוי בעיתון רק פרומיל מהמידע הרב שנאסף ומההבטים הרבים של יישום הממשל הפתוח בישראל. נושאים רבים לא זכו להגיע לדפוס, או שנדונו בהיקף מצומצם יחסית.

לפיכך, בשבועות הקרובים אפרסם כאן בבלוג את כתבות התחקיר המלאות שמתוכן הורכב הפרויקט. מדובר בכתבות ארוכות יחסית, אך מעניינות ומרתקות. הן סוקרות בפירוט שאינו אפשרי בדפוס את מצבו על הממשל הפתוח בישראל בהבטים השונים, ומורכבות כמעט כולן מחומרים שלא הופיעו בפרויקט שבעיתון.

למיטב ידיעתי, זוהי הפעם הראשונה שבה מתפרסמת בבלוג ישראלי סדרת תחקירים עיתונאיים מקורית ומעמיקה שכזו, ואני מקווה שהפרסומים כאן יעוררו עניין ויוסיפו לאימפקט שכבר היה לפרסום המקורי ב”כלכליסט”. הכתבה הראשונה שמובאת מיד עוסקת בנושא רב החשיבות של השקיפות השלטונית ויישום חוק חופש המידע בישראל. הכתבות הבאות יעסקו במאבקים לפתיחת תקציב המדינה; ביוזמות השתתפות הציבור הקיימות בישראל; במצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות; ובקשיים שניצבים בפני מפתחים שפועלים בתחום.

—————————————————-

“גם אם תבקשו אלף פעמים אני אעשה את מה שאני יכול כדי לא לתת לכם”

במדינה שבה מרבית ההורים עדיין נוהגים לבצע מילה בילדיהם והם בני שמונה ימים בלבד, אך טבעי הוא שלא יהיה דבר קל יותר מלצפות ברשימת המוהלים שהתרשלו בתפקידם. זה מה שחשבו גם בתנועה לחופש המידע, לפני שפנו לרבנות הראשית בבקשה לקבל את הרשימה.

 ”הם סירבו, בטיעון של פגיעה בפרטיות”, מספרת מנכ”לית העמותה, אלונה וינוגרד. “הגשנו עתירה לבית המשפט. זכינו, אבל הרבנות לא הגישה את הרשימה. פנינו שוב לבית המשפט, שהוציא החלטה של ביזיון בית המשפט, והם הגישו רק רשימה חלקית. אחרי שנה ביקשנו רשימה מעודכנת, והם עוד פעם אמרו לא. הגשנו עוד עתירה, עוד פעם זכינו, ועוד פעם לא העבירו את הרשימה. הם פשוט מצפצפים על ההחלטות”.

וינוגרד. "מצפצפים על ההחלטות". צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

מאבקים הרבים שמנהלת העמותה מול משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים בניסיון לזכות בפיסת מידע זו או אחרת, כולם סביב הניסיון ליישם בפועל את חוק חופש המידע, מהווים עדות כואבת לנחשלות של השקיפות הממשלתית בישראל – שקיפות, שאמורה להיות היסוד בכל יוזמת ממשל פתוח.

“ממשל פתוח מבוסס על ארבעה פרמטרים, שכשהם מתקיימים אז הדמוקרטיה מתקיימת בצורה ראויה נכונה”, אומרת וינוגרד. “הראשון שבהם הוא שקיפות ודיווחיות, ולצידו שיתוף הציבור, אחריותיות וקידום טכנולוגיות מתקדמות. אור השמש הוא מהחטא הטוב ביותר. גוף שנתון לביקורת פועל בצורה טובה יותר. גוף שפועל במחשכים, בהכרח יש בו אי-סדרים. ברגע שצריך לתת דין וחשבון, גוף יתנהל אחרת”.

“מחסום על מידע עוצר את כלכלת ישראל”

מיכאל (מיקי) איתן, השר הממונה על שיפור השירות לציבור, הוא הגורם הממשלתי המוביל בקידום יוזמות שקיפות וממשל פתוח. לדבריו, החשיבות בשקיפות ושחרור מידע שלטוני חשובה לא רק לשיפור הממשל, אלא גם לפעילות הכלכלית במשק. “כלכלת המידע הופכת להיות כלכלה בעלת עוצמה אדירה. כל אחד ששם מחסום על מידע עוצר את כלכלת ישראל וגורם לה נזק גדול. ברגע שחוסמים מידע לגיטימי, פוגעים באינטרסים הכלכליים ובדמוקרטיה של מדינת ישראל. תנו למידע להיות חופשי ולזרום. תנו לאנשים לעשות בו מה שהם רוצים. הם יעשירו אותו, יפתחו אפליקציות. זה נעשה במקומות אחרים, ויכול להיעשות גם אצלנו”.

איתן. "תנו למידע להיות חופשי". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אבל נכון להיום, הממשל בישראל רחוק מרמת מהשקיפות והנגשת המידע הרצויה. “יש שתי אסכולות במדינת ישראל”, אומרת ד”ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. “יש את אלו שנורא נורא אכפת להם, ויש את אלו שאומרים, ‘המידע הוא כוח, הוא שלי, אני מניסטריון של מידע, וגם אם תבקשו אלף פעמים אני אעשה את מה שאני יכול כדי לא לתת לכם אותו’”.

שוורץ אלטשולר, שכתבה את הספר על ממשל פתוח בישראל (זה לא ביטוי: מחקרה המקיף בנושא התפרסם בתחילת השנה), מעריכה שכרגע האסכולה השנייה היא הבולטת יותר. “אנחנו נמצאים בשלב התחלתי, שלא לומר מקדמי. יש כבר פרויקטים, כמו הנגשת התקציב שהוא צעד ענק קדימה, יש חובה לכל משרד ממשלתי להחזיק אתר אינטרנט. אבל אפילו בזה לא כולם עומדים”.

וינוגרד מוסיפה: “אם אתה הולך לממונה חופש מידע בגוף ממשלתי ומבקש מידע, הוא קודם כל חושב למה לא להוציא אותו. למעלה מ-90% מהבקשות הראשונות שלנו נענות בשלילה. אין הבנה שהמידע הוא קניין של הציבור. בכנס שהנחיתי לפני כמה זמן, בא אליי מישהו ואמר לי, ‘תדעי לך שכשבקשה שלך מגיעה לממונה על חופש המידע במשרד כלשהו, הוא אוטומטית מעביר אותה לתחתית הערימה’. זה מראה לי שברמה הפקידותית יש חוסר הבנה לגבי המהות למי שייך המידע”.

“אין אחריות, אין תשובות”

הסיבה למצב זה קשורה, בין השאר, לאופן שבו יושם חוק חופש המידע בישראל. “בבריטניה, לפני כניסת חוק דומה לתוקף, ביצעו היערכות רוחבית מקיפה בת כמה שנים שכללת יצירת תשתיות והעברת הדרכות לעובדי המדינה”, אומרת עו”ד רבקי דב”ש, מנהלת יחידת חופש המידע במשרד המשפטים שמוקמת בימים אלו. “בישראל, החוק במובנים מסוימים נכפה על הממשל. לא נערכו אליו מספיק והתחילו ללמוד אותו תוך כדי הליכה, בלי לדעת מה המשאבים הכרכוים ביישומו”.

היחידה בראשה עומדת דב”ש, שנכנסה לתפקידה לפני כשלושה חודשים, הוקמה ביוזמה משותפת של השר איתן ושל מנכ”ל משרד המשפטים, ד”ר גיא רוטקופף. בחודשים אלו, בעבודה קשה ומאומצת (“יש חסר בנתונים”), הצליחה דב”ש לגבש תמונה זהירה של מצב יישום חוק חופש המידע במשרדי ממשלה ויחידות סמך: “מהנתונים שאספתי מדובר על כ-4,000 בקשות בשנה. כשני שליש מהן נענות בחיוב, והשליש הנוסף בסירוב או בסירוב חלקי. 75% מהבקשות נענות בזמן, לחיוב או לשלילה, כלומר תוך 30 יום”.

הנתונים היבשים הם רק חלק מהתמונה. מאמציה של וינוגרד להביא לפרסום דו”חות ונתונים שונים הפגישו אותו עם הצד האיזוטרי והביזארי של הביורוקרטיה הממשלתית. “כשביקשנו מהשב”ס את רשימת האסירים שברחו במהלך חופשתם מהכלא, התשובה הייתה שהם דוחים את הבקשה בגלל הסייג של פגיעה בפרטיות, כאשר הכוונה היא לפרטיות האסירים. ביקשנו ממנהל האוכלוסין החלטות בנושא מבקשי מקלט מדיני, והם שלחו בתגובה את הטופס כשכמעט כל מהמידע מושחר. אבל מבחינתם הם סיפקו לנו את המידע”.

אבל הגוף הממשלתי הבעייתי ביותר, לדברי וינוגרד, הוא כנראה הרבנות הראשית: “יש לנו שלוש בקשות עומדות ברבנות. הממונה על חופש מידע ברבנות, אחרי שבמשך תקופה ארוכה לא היה ממונה, נמצא כבר חודשים במילואים. כל פעם שאנחנו מתקשרים מעבירים אותנו למתמחה. והוא כורע תחת העומס, הוא לא מבין בחוק, לא יודע מה צריך לעשות, אין לו מושג. אין לקיחת אחריות, אין תשובות, אין אפילו עם מי לדבר. אני לא אומרת שהרבנות מושחתת, אבל הגוף הזה פועל במחשכים, אחד הגופים החשוכים במדינה. אנחנו לא יודעים מה קורה שם”.

מהרבנות הראשית נמסר בתגובה לטענות: ”הממונה על יישום חוק חופש המידע ברבנות הינו היועץ המשפטי. לאחר עיכוב רב באיוש התפקיד מונה רק לאחרונה יועץ משפטי בפועל, שהתחיל לטפל גם בעניין חופש המידע. עם זאת, המתמחה טיפל באופן מקצועי ועל פי חוק בכל הפניות שהגיעו אליו. לגופו של עניין, לאחרונה הרבנות העבירה מידע מפורט לתנועה לחופש המידע בהתאם לבקשותיה בעניין המוהלים. כמו כן, בניגוד לטענה, בימים אלו מתקיים הליך משפטי שטרם הסתיים בנוגע למידע שהתבקש, וממילא לא התקבלה כל החלטה על ידי בית המשפט בנדון”.

“אולי מישהו ישים שפם על הפרצוף של נתניהו?”

גם השר איתן יודע לספר על מאבקים סיזיפיים: “יש לממשלה מאגרים עצומים של תמונות. כמעט כולן הן תמונות שהממשלה צריכה להפיץ, להעביר איתן מסרים. ויש לי מאבק שהתמונות יופצו בצורה חופשית ובחינם. לאחרונה הפסדתי בהצבעה בנושא בוועדת השרים לחקיקה. למה הם התנגדו? כי אולי יעשו בתמונות האלו שינויים. כי אולי מישהו ישים שפם על הפרצוף של מיכאל איתן או של נתניהו. אז הם העבירו החלטה שקובעת כל מיני מגבלות, למשל שאי-אפשר לעשות שינוי בגודל התמונה או לעבד אותה. מה אכפת לכם? מה אתם מודאגים?”

“מיקי מספר סיפורי נפלאות על כמה הוא עשה, והוא עשה”, אומרת שוורץ אלטשולר. “אבל הוא אי בודד. אין לו השפעה גדולה עדיין, הוא צריך להתחנן לכל פיסת מידע. ברמה של הנגשת מידע פעיל, לא רק לפי חוק חופש המידע, יש הרבה עבודה לעשות. אז יש במדינת ישראל החלטת ממשלה שכאילו מאמצת את עקרונות הממשל הפתוח. אבל בפועל יש עוד דרך ארוכה ואנחנו לגמרי לא שם”.

שוורץ אלטשולר. "צריך להתחנן לכל פיסת מידע". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

האדם שיכול יותר מכל להביא לשם את הממשל הישראלי הוא כנראה דב”ש מיחידת חופש המידע. “אין לי ספק שזה תהליך”, היא אומרת. “יש רצון לפעול בנושא, אבל לפעמים אין את הכלים. ומה שלגורם מסוים נראה כעודף שקיפות, מישהו אחר יראה כלא משמעותי. בהקמת היחידה אנחנו מנסים לתת מענה רוחבי, להתעסק הרבה בהדרכה והטמעה של החוק בקרב כלל עובדי המדינה. כשעובד מקבל בקשה לפי חוק הוא ידע במה מדובר ויבין איך להגיב לה. אנחנו רוצים שכשמגיעה בקשה לכלל משרדי הממשלה, כל משרד יגיב באותו אופן ולפי אותם שיקולים. השלב הבא הוא להתחיל לדבר על הפצת מידע יזום. כי בסופו של דבר חוק חופש המידע הוא שקיפות פאסיבית. אנחנו רוצים שמשרדים יחשפו מידע בצורה מחושבת ויזומה”.

פוקוס על: משרד הבריאות – “המידע החשוב לא משוחרר לציבור”

תחום הבריאות הוא בין החשובים ביותר לחיי היומיום שלנו, ובארץ מחזיק משרד הבריאות באינספור נתונים שיכולים להביא לשיפור משמעותי בשירותי הבריאות שמקבלים אזרחי ישראל – החל ממדדיי איכות של בתי חולים (למשל, כמות זיהומים או דו”חות פעילות של מחלקות), ועד השוואה בין קופות החולים (כמו זמן המתנה לתור או לבדיקה). בחו”ל, נתונים מסוג זה מהווים בסיס להקמת אתרים ממשלתיים המספקים לציבור מידע נרחב על שירותי הבריאות השונים במדינה, אבל בישראל הנתונים נשמרים בקנאות כמעט על ידי משרד הבריאות, שבאתרו תתקשו אפילו לאתר את רשימת בתי החולים בארץ.

“משרד הבריאות מחזיק בהרבה מידע חשוב, אבל לא משוחרר מידע שיעיל לאזרח”, אומרת וינוגרד. “אם אני רוצה ללדת, ואני גרה במרכז הארץ, אני רוצה שתהיה לי אפשרות להיכנס לאתר משרד הבריאות ושאוכל להשוות בין המחלקות מבחינת גודל החדרים, הניקיון, מספר האחיות וטיב האוכל. לאפשר לכל אחד לעשות את השיקולים והבחירות שלו. אני רוצה שיהיה לי מידע נגיש והשוואתי כדי שאוכל לקבל בחירה מושכלת יותר בהחלטות רפואיות בחיי. אבל אין בכלל מידע השוואתי”.

אם מתקבל מידע, מוסיפה וינוגרד, הוא מגיע רק אחרי מאבקים מתישים: “על כל דו”ח שרוצים לקבל צריך להגיש לפי חוק חופש מידע. גם אם זה מידע קבוע שמבקשים כל שנה צריך להגיש בקשה, לשלם אגרה ולהמתין 30 יום. כל פעם מחדש, אין הפנמה של בקשות שכבר אושרו. החלטות ועדת משמעת של הרופאים מסופקות מדי שנה רק בעקבות בקשה. למה לא לעלות לאתר? למה כל שנה צריך לעבור את התהליך ולהוציא הרבה כסף?”

והמתנה של 30 יום היא עוד התרחיש האופטימי. “ב-2008 הגשנו בקשה לקבל את הסכמי תחליפי החלב בין בתי החולים ליצרניות. במשך ארבע שנים לא קיבלנו שום תשובה, לחיוב או לשלילה, והמידע הגיע רק בשבוע שעבר. עד עכשיו אני לא מבינה למה לא נתנו את זה קודם. זה לא הגיוני שבמשך חודשים לא נותנים תשובה. תנו איזה סייג, שיהיה לנו עם מה להתמודד. זה סוג של ביזוי, זו הפרת חוק”.

לווינוגרד חשוב להדגיש כי משרד הבריאות הוא לא הגרוע ביותר בתחום השקיפות, אבל יש עניין בהדגשת פעילותו שלו דווקא כי “המידע שם הוא קריטי וחשוב במיוחד”. “הנושא חשוב מאוד ברמה הציבורית. אלו דברים שנוגעים לבריאות שלנו, של ילדינו. וזו אחריות שהמשרד צריך לגלות בעצמו”.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “הביקורת לוקה ולא הוגנת. המשרד החל לפני כשנתיים בתהליך של שקיפות מירבית. כל דו”חות הבקרה של מוסדות הבריאות יפורסמו. כל מדדי ההשוואה בין הקופות יפורסמו. ביקורות בתי עסק יפורסמו לאחר קבלת עמדת צד ג’ (כמחוייב בחוק). המשרד לא מסתיר מידע ואף פנה לעמותה לחופש המידע וביקש לבצע יחד איתה פרויקט בו תבוצע סקירה במשרד על כל נתון שראוי שיפורסם. הנושא לא התקדם, לא בגלל אי-נכונות של המשרד. לגבי תחליפי החלב, מדובר בהסכם עסקי שלא היה פשוט לקבל מהצדדים אישור לפרסומו”.