סתימות בצנרת: כך יחסל טראמפ את נייטרליות הרשת

נייטרליות רשת תמיד היתה נושא בעייתי בארה"ב. הרפובליקנים נגד, חברות הטלקום וספקיות האינטרנט לא תומכות יותר מדי בלשון ההמעטה, והציבור ברובו מפגין אדישות כלפי נושא שנתפס בעיניו כמורכב מדי. אך למרות תנאי הפתיחה הקשים, בממשלו של הנשיא ברק אובמה הנושא זכה לעדנה: לפני שנתיים אישרה נציבות התקשורת הפדרלית (FCC) כללי נייטרליות רשת שמחייבות את ספקיות האינטרנט לתפקד כצינור טיפש לאינטרנט, ואסרו עליהן להעניק עדיפות לתעבורה ממקורות תוכן או מסוגי תוכן שונים. כללים אלה אסרו, למשל, להעניק לשירותים כמו נטפליקס גישה מהירה יותר למכשירי הלקוחות על פני מתחרותיה תמורת תשלום מיוחד.

איור: ערן מנדל / כלכליסט

היה זה רגע של ניצחון לגולשים ולארגונים שפועלים לשימור הפתיחות וחופש הגלישה. הכללים מנעו מתן יחס מועדף או מפלה לשירות זה או אחר, והקלו על סטארט־אפים צעירים להתחרות בחברות גדולות ומבוססות. בקצרה, נייטרליות רשת טובה לתחרותיות ולחדשנות ורעה לתאגידים ולמונופולים. אך נראה נשיא ארה"ב הטרי דונלד טראמפ הציב לעצמו כמשימה להחריב אותה עד היסוד.

המוציא לפועל של משימה זו יהיה אג'יט פאי, שבשבוע שעבר מונה בידי טראמפ לעמוד בראש ה־FCC. פאי הוא דובר קולני נגד נייטרליות רשת, ורק בחודש שעבר אמר שצריך לחסל את הכללים בתחום עם "מכסח עשבים". כמה תיקונים והצבעות וכל העבודה הקשה של ממשל אובמה בנושא תיעלם כלא היתה. זה לא יקרה מחר, אבל ארבע שנים הן הרבה זמן.

התוצאות עלולות להיות הרסניות ובעיקר נסתרות מעיני המשתמשים. "דמיין שאתה יושב בבית ביום שישי ורוצה להזרים סרט או סדרת טלוויזיה, אבל הטעינה לוקחת זמן ארוך במיוחד או שהתוכן פשוט לא עולה", הסביר ל־CNN היועץ המשפטי של אתר שיתוף הווידיאו Vimeo מייקל צ'יה. "אם אתה לא יודע למה זה קורה, אתה מאשים את השירות — נטפליקס, יוטיוב או Vimeo. ואם השירות אינו הגורם האחראי, זו בעיה".

והבעיה הזו חמורה במיוחד כי בארה"ב — כמו בישראל — כמעט ואין יותר חברות שהן רק ספקיות אינטרנט. שוק התקשורת באמריקה עובר חגיגה של רכישות ומיזוגים שמנפקים תאגידי ענק, שחולשים גם על צד התשתיות וגם על צד יצירת התוכן ואספקתו. כך למשל Comcast מספקת גם שירותי אינטרנט וכבלים והיא גם הבעלים של גופי תוכן כ־NBC ויוניברסל. ביטול כללי נייטרליות הרשת יאפשר לתת עדיפות לשירותי סטרימינג של NBC ולפגוע בשירותים מתחרים. המשתמש לא יידע שהפגיעה בשירותים נובעת מהחלטה של ספקית התוכן שלו להצר את צעדי המתחרים, ועלול לזנוח אותה לטובת שירות שזוכה ליחס מועדף.

אך יש גם דרכים ישירות יותר לנצל שוק פרוץ. AT&T למשל, ניסתה לעקוף את הכללים וניצלה את היותה גם חברת תשתית וגם חברת תוכן והציעה שירות סטרימינג שהצפייה בו ממכשירי אינה מוגבלת על ידי תקרת חבילת הגלישה של המשתמש — יתרון מובהק שהופך את השירות למשתלם וזול יותר לעומת המתחרים. תחת הנהלתו של פאי, ה־FCC לא צפויה לפעול תחת מהלך זה שמהווה פגיעה ברורה בנייטרליות הרשת.

החשש העיקרי לא נוגע לפעילות חברות גדולות, שתמיד יוכלו לשלם לספקיות עבור מסלולי גישה מהירה. "עסקים קטנים שיוצרים שירותים מקוונים חדשים ומקומות עבודה חדשים יהיו בסיכון", הזהיר כריס לואיס מקבוצת הלובינג Public Knowledge. "ייתכן שלא יהיו להם את המשאבים הכספיים או הכוח שמאפשרים לחברות גדולות כמו גוגל ונטפליקס להגן על עצמן".

השינויים לא צפויים לעבור בלי התנגדות. תומכי נייטרליות הרשת בארה"ב כבר נערכים למאבק קולני ומתוקשר במטרה לשמר את המצב הקיים. להצלחתם יכולות להיות השלכות גם מחוץ למדינה. לא באירופה, שם יש תמיכה רחבה בנייטרליות רשת וסלידה כללית מטראמפ, אלא דווקא בישראל.

נייטרליות רשת מוסדרת בארץ בתיקון חקיקה מ־2011, שאוסר על ספקיות להפלות שירותים או יישומים. אבל חוקים אפשר לשנות, והאהדה שחלקים נרחבים מבין המחוקקים רוכשים לנשיא ארה"ב הנוכחי עוד עשויה להביא כמה מהם ללכת בעקבותיו ולפעול לביטול נייטרליות הרשת בארץ. בזק, שחולשת גם על תשתית האינטרנט וגם מציעה שירותי תוכן מקוונים באמצעות חברת הלוויין yes, עשויה להיות מרוויחה מרכזית מצעד כזה.

בינתיים יש לעקוב מקרוב מה יעשה פאי ברשות ה־FCC ועד כמה הוא יכלול לאחור את ההישגים בתחום נייטרליות הרשת.

(פורסם גם בכלכליסט)

עשור למהפכת הסמארטפון: המכשיר ששינה את האדם

איור: יונתן וקסמן / כלכליסט

היום מתפרסם ב"כלכליסט" פרויקט שהתבשל אצלי בראש כבר יותר משנה, ושעבדנו עליו ברצינות כבר כמה שבועות. עשר שנים חלפו מאז שסטיב ג'ובס עלה על הבמה, חשף את דגם האייפון הראשון והזניק את אחת המהפכה הטכנולוגית והחברתית החשובה ביותר של דורנו.

בפרויקט, אנחנו בוחנים את המהפכה הזו מהבטים שונים: ההשלכות הכלכליות העצומות שלה, הדרכים שבהן היא שינתה אותנו והתנופה המפתיעה שהיא העניקה ליצרניות סיניות. ואנחנו גם מסתכלים על העתיד, ומנסים להבין איך יראו הסמארטפונים של השנים הקרובות, מאיפה תגיע המהפכה הגדולה הבאה ואפילו מציגים עיצובים חדשים לאייקוני האפליקציות הבולטות בסמארטפון, כך שידברו בשפה של הדור שנולד לעידן הסמארטפון, ולא ממש יודע מה זו שפופרת טלפון או מעטפה.

אני ממליץ לכם לקרוא את הפרויקט המושקע, שבכתיבתו השתתפו גם עמיתי נמרוד צוק ורפאל קאהאן. אבל כאן אני מביא את הטקסט שאני הכי אוהב בו, גרסה ארוכה יותר של טקסט הפתיחה של הפרויקט, שמסכם את העשור האחרון ומציב כמה סימני שאלה לעתיד.

________________________________________________

כשזה נוגע למהפכות הופכות עולמות, כמעט אף פעם אי אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו הן החלו, בטח שלא על הדקה המדויקת. מהפכת הסמארטפון היא יוצא הדופן של כלל זה. לא רק שאנחנו יכולים לדעת בדיוק מתי היא החלה, הרגע הזה אפילו מתועד ומצולם.

זה קרה ב-9 בינואר 2007, בשעה 9:42 שעון קליפורניה, במהלך כנס מקוורלד. סטיב ג'ובס היה על הבמה כבר כחצי שעה, ודיבר על מעבדים, אייפודים, אייטיונז, אפל TV ועוד קשקושים כאלו ואחרים. ואז הוא עצר, כחכח בגרונו ושתק למשך 10 שניות. על המסך הענק הופיע הלוגו של אפל כשהשמש זורחת מאחוריו, כמו בליקוי חמה. ג'ובס, אמן הפרפורמנס, הבהיר לכל הנוכחים באולם שמשהו גדול הולך לקרות בלי להוציא מילה אחת מפיו.

"זה יום שחיכיתי לו במשך שנתיים וחצי", הוא פתח, והקהל הגיב במחיאות כפיים מהוססות וכמה קריאות ספורדיות. "פעם בכמה זמן מגיע מוצר מהפכני שמשנה את הכול". אחרי שהזכיר כמה מהמוצרים האלו שאפל עצמה השיקה – המק והאייפוד – אמר ג'ובס: "היום אנחנו מציגים שלושה מוצרים מהפכניים בסדר גודל זה. הראשון, אייפוד עם מסך מגע רחב (הקהל מריע), השני, טלפון נייד מהפכני (התשואות מהקהל מזנקות בכמה דציבלים. אחד מהיושבים בשורות הראשונות מניף את ידו לאוויר בהתלהבות), והשלישי הוא מכשיר תקשורת אינטרנט פורץ דרך".

הקהל בהלם. ואז, ג'ובס עובר לשטיק שלו. "שלושה מכשירים: אייפוד עם מסך מגע רחב, טלפון נייד מהפכני ומכשיר תקשורת אינטרנט פורץ דרך. אייפוד, טלפון, ומכשיר אינטרנט (הקהל צוחק). אייפוד, טלפון…" הקהל, שכבר מבין לאיפה הוא הולך, ממשיך לצחוק ולהריע בתלהבות, וג'ובס נסחף אחריו. "אתם קולטים את זה?" הוא שואל באקסטזה. "אלו לא שלושה מכשירים נפרדים, זה מכשיר אחד. ואנחנו קוראים לו 'אייפון'. היום, אפל ממציאה מחדש את הטלפון".

ג'ובס ידוע בסופרלטיבים שלו, שלא פעם מנותקים מהמציאות. בעשור האחרון שלו כמנכ"ל אפל, לא היה מוצר שהוציאה החברה שלא היה לדבריו קסום, מהפכני או לפחות הטוב ביותר בשוק. אבל במקרה הזה לא רק שהוא לא הגזים, בראייה לאחור אפשר להעריך שהוא אפילו פספס עד כמה גדולה ומשמעותית תהיה המהפכה שהצית באותו הרגע, ואיזו השפעה תהיה לה על עולם הטכנולוגיה ועל המשתמשים, איך היא תשנה מדינות ותעשיות, ואיך היא תיצור תעשיות חדשות שלא היו יכולות להתקיים בלעדיה, איך גלי ההדף שלה ישנו כמעט כל הבט בחיי היומיום שלנו, ואיך היא תשנה אותנו בדרכים שאנחנו עדיין מנסים להבין.

ג'ובס חושף את האייפון המקורי, ינואר 2007

הבחירה של "כלכליסט" לציין עשור לסמארטפון דווקא ביום ההולדת של האייפון לא מובנת מאליה. האייפון לא היה הסמארטפון הראשון. קדמו לו מכשירים של יצרניות אחרות שהתיימרו להציע יכולות דומות. הוא אפילו לא היה הסמארטפון המצליח הראשון, הכבוד הזה שייך לבלקברי. אבל האייפון הוא הסמארטפון המשמעותי הראשון, The First One That Mattered.

הוא זה שקבע את עקרונות היסוד של הסמארטפון שנמצאים בשימוש אצל כל המתחרים (מסך מגע גדול, ללא מקלדת פיסית, וחוויית שימוש מבוססת אפליקציות), והוא זה שפרץ את תקרת הזכוכית והוציא את הקטגוריה מהעולם העסקי לעולם הצרכני הרחב. בזכותו, הסמארטפון הוא המהפכה הטכנולוגית הגדולה ביותר של הדור שלנו, ואולי הגדולה ביותר בכלל.

למרות שהאייפון היה פורץ הדרך, בחרנו למקד את הפרויקט בסמארטפון עצמו כי המהפכה שהצית גדולה הרבה יותר ממנו. היא יצרה תעשיות חדשות יש מאין, שימשה פלטפורמה לצמיחה של כמה מהסטארט-אפים בעלי הערכת השווי הגדולה בעולם, הזניקה חברות מנומנמות לחזית החדשנות וחיסלה עד היסוד חברות אחרות. על הבסיס שיצר האייפון קיבלנו את אנדרואיד של גוגל, ההצלחה המחודשת של סמסונג, יצרניות סיניות שהפכו לשם דבר עולמי כמו וואווי ושיאומי, חברות שלא היו יכולות להתקיים לפני עשור כמו אובר, ווטסאפ או ווייז.

הסמארטפונים הפכו את החיים שלנו לקלים יותר, כל המידע בעולם במרחק תנועת סווייפ אחת, בני משפחה וחברים מרוחקים שמעולם לא היו קרובים יותר ופלטפורמות לשיתוף חוויות ומדיה שהפכו את כולנו לאקזביציוניטים יותר. המחרה הזול יחסית שלהם בשילוב עם הפריסה הפשוטה יותר של רשתות סלולריות גם הביא אותם לאזורים מרוחקים ומדינות מפותחות, ואפשר למיליונים רבים של אנשים להשתמש לראשונה בחייהם במוצר מחשוב עם חיבור לרשת.

שילמנו על כך מחיר לא מובן מאליו: הסמארטפון מחייב אותנו להיות מחוברים כל הזמן, פוגע בכושר הריכוז שלנו עם התרעות בלתי פוסקות, והפך חלקים נרחבים יותר בחיים שלנו למנוטרים ומפוקחים, בין אם על ידי שירותים מקוונים שבאפליקציות שלהם אנחנו משתמשים, גופי ביון חשאיים או פושעים מקוונים.

ובעיקר, הסמארטפון משנה אותנו ואת הילדים שנולדו בעשור האחרון בדרכים שאנחנו עדיין לא ממש מבינים, עם השלכות לא ברורות. לפני כמה ימים, בעת טיול ברחוב, ראיתי אב דוחף פעוט בעגלה. הפעוט החזיק בידיו סמארטפון והיה מרותק למה שהציג המכשיר. המכוניות בכביש, רוכבי האופניים והולכי הרגל על המדרכה, החתול שקפץ על הגדר – כל אלו לא עניינו אותו, לא היו קיימים מבחינתו.

ולא מדובר במקרה יוצא דופן. כל מי שהיה באירוע משפחתי כבר הבחין בוודאי שרק הסמארטפונים והטאבלטים מצליחים להרגיע ולהשתיק את הילדים הקטנים, ואיך חלק ניכר מהארוחה מעדיפים אותם ילדים לבלות בתוך המכשיר מאשר להשתתף באירוע.

דור הסמארטפון. מנותק, או מחובר בדרכים אחרות?

איך יראה דור הסמארטפון, אותו דור שנודל והתבגר בעשר השנים האחרונות? האם גדל בעולם דור של אנשים מנותקים ואנטי-חברתיים שמבלים את כל חייהם במכשירים דיגיטליים? או שאולי מדובר בפאניקה שלא שונה בהרבה מפאניקת המחשבים והטלוויזיה של עשורים קודמים, ולמעשה גדל דור בעל מודעות ותחכום טכנולוגי גבוהים שחבריו מתקשרים זה עם זה בדרכים שנראות להוריהם מנותקות וקרות אך בעבורם הן חיות ומלאות משמעות לא פחות ממשחק תופסת בחצר?

זו רק סוגיה אחת מני רבות שנצטרך לעסוק בה בעשור השני של עידן הסמארטפון. ונהיה חייבים לעסוק בה, כי את השינויים העצומים שיצאו לדרך ב-9 בינואר 2007 כבר אי אפשר לעצור ולהחזיר לאחור. אפשר רק להבין אותם ולנסות להתמודד אתם על הצד הטוב ביותר.

חגיגה בוליוודית: הקרב על הסטרימינג מגיע להודו

הקרב הגדול ביותר בין שתי ענקיות שידורי הסטרימינג, נטפליקס ואמזון, לא מתנהל בארה"ב, אירופה או ברזיל (שממנה הגיעה סדרת האיכות העדכנית של נטפליקס, 3%), אלא דווקא בהודו. בזמן בעולם המערבי מדברים על העונה החדשה (והמצוינת) של האיש במצודה הרמה, שתי החברות מנהלות בהודו קרב ענקים עתיר מזומנים שלא היה מבייש סרט בוליוודי.

איור: יונתן פופר / כלכליסט

נטפליקס נכנסה לשוק ההודי לפני שנה, אבל הקרב שם החל ממש בשבועות האחרונות, עם הרחבת שירות הווידיאו של אמזון למדינה. עיקר הקרב מתרכז במאבקים על זכויות שידור של סרטים וסדרות מקומיים, והחל כשאמזון ליוותה את הכניסה שלה להודו בשורה של סרטים וסדרות בהודית, טמילית, טלוגו, מראטהי ובנגלית. לכך הצטרפו הסכמים עם כמה מחברות ההפקה והיוצרים הבולטים בהודו ליצירת תוכן מקורי בעבור שירות הסטרימינג שלה.

המהלך תפס בהפתעה את נטפליקס, שלרוב מתמקדת בבניית ספריית תכנים אוניברסלית (קרי, תכני דוברי אנגלית בעיקר), ולא השקיעה מאמצים ניכרים בבניית תוכן ממוקד לשוק מקומי. אך זו הגיבה במהירות ולאחרונה בישרה שקיבלה את זכויות השידור לשובר הקופות אודטה פונג'אב, ושורה של תכנים דוברי הודית נוספים. כן מפיקה החברה סדרה מקומית, וחשוב לא פחות: הסכם בלעדיות עם בית ההפקות של שאהרוח' ח'אן, אחד השחקנים הגדולים בבוליווד שהפך גם למפיק מצליח.

ספק עם החברות משקיעות את הסכומים ואת המאמצים האלו מכיוון שהן חושבות שלקוחותיהן בעולם ממתינים בשקיקה לסרטים בוליוודיים (הביקוש יהיה בעיקר נישתי ויגיע מיוצאי הודו וכמה מעריצים שרופים). המטרה היא בראש ובראשונה לפצח את השוק ההודי ולהפוך אותו למכונת הכנסות.

במה שונה הודו ממדינות אחרות שבהן פועלות נטפליקס ואמזון? זה שוק ענק. עם יותר 1.27 מיליארד איש יש שם קהל יעד עצום. אבל שווקים גדולים ניתן למצוא גם בסין או בקרב מדינות דוברות ספרדית. למה ההשקעה של החברות במקומות אלו פחותה והתחרות מתונה יותר?

השוק ההודי שונה משווקים אחרים. תעשיית התוכן המקומי שצמחה שם כל כך ענפה ודומיננטית, והביקוש שם לתכנים מקומיים גבוה במיוחד ומעפיל על הביקוש לתכנים הוליוודים. בשעה שבמרבית המדינות בעולם שוברי הקופות העדכניים מארה"ב יככבו גם בראש רשימת שוברי הקופות המקומית.

זה לא המצב בהודו. ב-2015 הפך הסרט Furious 7 לסרט הזר המצליח בהודו, עם הכנסות של כ-25.2 מיליון דולר, קצת יותר משליש מההכנסות של הסרט המצליח ביותר אי-פעם בקולנוע המקומי, PK, שעומדות על 65.6 מיליון דולר. למעשה, נתון זה מציב את הסרט, שרשם הכנסות גלובליות של 1.52 מיליארד דולר ומדורג במקום ה-6 ברשימת הסרטים המצליחים בכל הזמנים, רק במקום ה-23 ברשימת הסרטים המצליחים ביותר בהודו.

נכון, בשנים האחרונות ניכרת מגמה של התחזקות הקולנוע ההוליוודי במדינה, אבל נכון להיום הסרטים המקומיים עדיין מנצחים את התוצרת הזרה בהפרש ניכר. אמזון ונטפליקס מבינות שאם הן רוצות לזכות להצלחה בהודו, הן חייבות לדבר בשפה שלה. מדובר במצב דומה לזה שבו נמצאת כיום אפל בהודו. לחברה שיעור זניח משוק הסמארטפונים המקומי, שנשלט ברובו על ידי יצרניות הודיות זולות, ומאמציה של החברה להגביר את פעילותה שם כוללים פתיחת מרכזי מו"פ ואקסלרטורים מקומיים. ניסיון להפוך לקצת הודית, בכאילו.

צילום: Skip The Budgie / CC-by-nc-sa

אבל יש עוד שוק גדול מאוד שגם שם החיבה לתכנים מקומיים גדולה, ושנמצא לא רחוק מהודו – סין. אבל פעילות החברות שם מוגבלת הרבה יותר. רק באוקטובר האחרון נאלצה נטפליקס להודיע שהיא תפעל במדינה באמצעות שיתוף פעולה עם שירות קיים, במקום להיכנס אליה ישירות. למה הודו כן וסין לא? ביורוקרטיה וצנזורה.

הממשל הסיני מערים קשיים ניכרים על חברות זרות שרוצות להיכנס למדינה במטרה ליצור תנאים נוחים יותר לחברות מקומיות, שחלקן נמצאים בבעלותו. במקביל, הצנזורה המקיפה של סין מקשה משמעותית על יצירת תכנים במדינה ועלולה להכניס את החברות למצב שבו הן יוצרות תכנים שהם לא יותר מתעמולה זולה למדינה הקומוניסטית. זה דבר שלא יתקבל בעין יפה בארה"ב, במיוחד תחת הנשיא הנבחר דונלד טראמפ. התוצאה שסין היא נקודה שחורה על מפת הפעילות של אמזון ונטפליקס.

בתחילת המאה, כשההיפתחות הכלכלית של סין היתה רק בחיתוליה, חברות רבות הפנו משאבים ניכרים על מנת להיכנס למדינה ולהפוך אותה למקור הכנסה משמעותי. חלקן אף עשו זאת בהצלחה רבה. אבל גורמים שונים – משבר כלכלי, קשיים רגולטוריים גוברים, רווויה בתחומי פעילות מסוימים, אפילו פעילות עוינת מצד הממשל הסיני (כמו הפריצה של האקרים בשירות הממשל לג'ימייל מלפני שנים ספורות שהובילה את גוגל לצמצם משמעותית את נוכחותה במדינה) – הביאו להתקררות מסוימת.

כעת מבינת אותן חברות שיש עוד שוק ענק, לא מנוצל דיו, שיכול לרשת את סין כמנוע הצמיחה החדש. אמזון מבינה את זה לא מהיום, והחברה כבר השקיעה בשנים האחרונות משאבים ניכרים בהרחבת פעילות המסחר המקוון שלה במדינה. אבל כשגם היא וגם נטפליקס מעלות הילוך בפעילות הגלובלית של שירותי הסטרימינג שלהן, ברור לשתיהן שהודו יכולה להיות פרה חולבת משמעותית אם רק ידעו לפצח את צרכי השוק.

זה כנראה לא ישפיע על הסדרות והסרטים שאנחנו מעדיפים לצרוך, אבל להודים הולכת להיות חגיגה כמו שרק בבוליווד יודעים לעשות.

(התפרסם גם בכלכליסט)

רוצים נמר? חבל, יש רק טיגריס

אם יש משהו שמעצבן אותי, זה זיהוי שגוי של בעלי חיים (טוב, יש דברים שמעצבנים אותי יותר אבל זה עדיין מטריד). והכי מעצבן, זה זיהוי שגוי של בעלי חיים בספרי ילדים, כי הטעויות שלומדים שם נשארות לכל החיים. והכי הכי מעצבן, זה הבלבול הקבוע בין נמר לטיגריס.

לא ברור איך נוצר הבלבול הזה, כי מדובר בשתי חיות שונות בעליל בגודל (אורכו של נמר עד 1.6 מטר, של טיגריס 4 מטר), במשקל (נמר שוקל בסביבות 30 קילו, טיגריס יכול לעבור את ה-300), ובעיקר במראה: הנמר, כפי שרומז שמו, מנומר בעוד הטיגריס מתהדר בפסים. הנה בתמונות:

ובכל זאת, לאורך השנים נראה ששתי חיות אלו בלבלו והתמיהו מתרגמים ומאיירים מוכשרים ומנוסים, בהם גם כאלו שאפשר לכנות מיתולוגיים. אחד הגילויים המוקדמים של בלבול זה, ואולי אפילו הראשון שבהם, אפשר למצוא, כפי שמציין אתר השפה העברית ב"מסע במדבר" של י' כצנלסון מ-1919-20. שם, לצד שיר המספר על נמר פצוע, מופיע דווקא טיגריס רגוע.

לאחד הגילויים המוכרים של שגיאה מיתולוגית זו אחראי אהרון אמיר, שתרגם יפה כמה ספרים אבל תרגם פחות יפה את השם Tigger בספר "הבית בקרן פו". בתרגומו של אמיר משנות ה-50 (הוצאת מחברות לספרות) זוכה החיה לשם "נמיר". זאת, למרות האיורים הברורים והשם באנגלית שקשה לבלבל.

המפגש הראשון בין פו ל-Tigger
"נמירים אינם אוהבים דבש"

המצב לא משתפר בשני התרגומים האחרים של הספר. בתרגומו של אוריאל אופק משנות ה-70 זוכה הדמות לשם נמרור, ואילו אבירמה גולן בחרה בתרגומה המודרני לחזור לנמיר של אמיר.

(אגב, החטא התרגומי הכי גדול של ספרי פו הדב הוא השם עצמו – למה החליטו ורה ישראלית וא"ד שפירא, שתרגמו את הספר העלילתי הראשון בסדרה ב-1943, שלא לתרגם את Winnie-the-Pooh ל"וויני הפו" האקזוטי ובחרו תחת זאת בתרגום המתחנף "פו הדב"? לא ברור לי).

הבלבול בין נמר לטיגריס לא שייך רק לספרים ותרגומים ותיקים. גם מאיירים עדכניים של ספרי ילדים ישראלים סובלים ממנו. הנה, למשל, לוסי אלקויטי, באיוריה לשיר "הנמר" מהספר "תרצה אתר לפעוטות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מציירת לא טיגריס אחד אלא חמישה (אם סופרים את נעלי הבית של הגיבורה).

"הסתכלו על הנמר". אי אפשר, יש רק טיגרסים

אביאל בסיל הוא אחד מהמאיירים האהובים עלי לספרי ילדים (ובפרט האיורים שלו ל"כן-גורו ולא-גורו" של שלונסקי). אבל כמו רבים וטובים לפניו נראה שנמרים אינם הצד החזק שלו. באיור לשירה של לאה גולדברג "הנמר הגדול" מתוך "מנפלאות גן החיות" (ספרית פועלים, כנרת) מספק בסיל לילדים דווקא טיגריס. השגיאה מביכה במיוחד, שכן בשיר נכתב בברור "הנמר המנומר".

"הוא זועף, הוא אכזר, הנמר המנומר!"

הבלבול לא קיים רק בספרי ילדים, ונפוץ מאוד גם בתקשורת העכשווית. אולי כי העיתונאים של היום גדלו על ספרים שהתקשו להבדיל בין שתי החיות.

שקד וארדן רוצים לצנזר את פייסבוק, אבל זה לא מה שימנע פיגועים

הצעת "חוק פייסבוק" שיזמו שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, ושתעלה ביום ראשון לדיון בוועדת השרים לחקיקה (שגם צפויה לאשר אותה) לא תפתור את הבעיה ששני השרים מתיימרים לפתור באמצעותה. לא מכיוון שהחוק המוצע לא יקל על המדינה להורות להסיר מהרשת תכנים שהיא רואה כמסיתים, הוא דווקא עתיד לסייע בכך משמעותית, אלא מכיוון שהתפיסה שעל בסיסה נכתב לא מעוגנת במציאות והכלים שהוא נותן לא יסייעו להתמודד עם ההסתה או לבלום פיגועי טרור. מה שהם כן עלולים לעשות הוא לפגוע דווקא בחופש הביטוי של כולנו.

צילומים: עמית שעל ובשמת איבי / כלכליסט

לפי הצעת החוק, תוכל המדינה, באמצעות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית ושהמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.

לדברי שקד, הצעת החוק באה לסתום פרצה בחוק הקיים. "ישנו קושי משמעותי בחקיקה הקיימת, שכן לגופי האכיפה אין היכולת לדרוש מחברות כדוגמת גוגל ופייסבוק להוריד תוכן אשר עלול להיחשב כמסית", היא אמרה בהודעה לעיתונות. ארדן ציין: "פייסבוק וחברות האינטרנט אינן נענות לכל פניות המשטרה להסיר תכנים מסיתים ולעיתים נדרש זמן רב עד להסרת התוכן המסית. לכן, החוק החדש הכרחי כדי לתת לנו את הכלים לפעול מיידית"

ההתייחסות של שקד לחקיקה הקיימת לא מפתיעה, שכן לדברי עו"ד יהונתן קלינגר זו כבר נותנת בידי המדינה כלים להסיר תוכן מסית מהרשת, בהליך פלילי. למעשה, הצעת החוק לא נותנת למדינה כלים חדשים (בניגוד למשתמע מדברי ארדן, החוק לא יאפשר למשטרה להורות ישירות על הסרת תכנים), אלא בעיקר מקלה את השימוש בכלים הקיימים: בניגוד לפנייה במסגרת הליך פלילי רגיל, החוק החדש יאפשר פנייה במעמד צד אחד, מבלי לתבוע בן אדם ספציפי ותוך פטור מדיני הראיות (כלומר, יאפשר לבית המשפט לשקול ראיות שאינן קבילות בהליך פלילי, למשל מידע שהושג ללא צו חיפוש). החוק מספק למעשה קיצור דרך, הליך מזורז ופשוט יותר להורות לחברה להסיר תכנים אלו ואחרים.

ולהליך כזה יש מחיר. מרגע שהוא נעשה במעמד המדינה בלבד, לצד שכנגד – מפרסם התוכן עצמו או הגוף שבו פורסם התוכן – אין אפשרות להציג את טיעוניו ולהסביר את עמדתו. במקרה שכזה, עלולים להתרחש מקרים שבהם המדינה מבקשת ומקבלת צו להסרת תכנים שלא בהכרח מהווים הסתה או עבירה פלילית, והאזרח שהתוכן שלו הוסר מהרשת מוצא את עצמו במצב שבו נטל ההוכחה הוא עליו, והוא זה שצריך עתה להילחם ולהוכיח שלא הסית לפגיעה בחיי אדם. הפטור שמעניק החוק מדיני ראיות עלול לחשוף אזרחים "בעיתיים" בעיני השלטון למעקב תמידי ללא פיקוח בית המשפט, רק כדי לזהות במועד פרסום תוכן שלא נעים לממשל.

בעיני רבים, מדובר במחיר שאפשר ואפילו רצוי לשלם על מנת למנוע פיגועים. אבל במקרה זה יש לתהות עד כמה החוק באמת מסוגל לסייע בהצלת חיי אדם. שקד וארדן מקווים שהצווים שינופקו על סמך החוק יביאו להסרת תכנים מהרשת. אבל התנהלות העבר של חברות כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר מלמדת שרק במקרים נדירים מאוד מסירות החברות תכנים לחלוטין. לרוב, הן פשוט חוסמות את הגישה לאותם תכנים במדינה שבה הוצא הצו.

כך היה, למשל, עם הזכות להישכח: גוגל נענתה לבקשות להסיר תוכן באמצעות הסתרתו מגולשים באיחוד האירופי (ואף הוסיפה הערה שהתוכן שהוסר זמין באזורים אחרים). באוגוסט השנה טוויטר חסמה ציוץ של גולש אמריקאי שהפר צו איסור פרסום ישראלי, אך הציוץ היה זמין עדיין לגולשים במדינות אחרות. סביר להניח שכך ינהגו החברות גם עם צווים שיתקבלו באמצעות הצעת החוק. התוצאה: התוכן יהיה זמין בכל העולם, כולל ברשות הפלסטינית, חוץ מבישראל. במקביל גולשים בישראל לא יתקשו למצוא דרכים להגיע אליו (למשל, באמצעות תוכנה שמשנה את כתובת ה-IP של המשתמש, כמו Hola הישראלית). באופן זה, החוק ייצור בועה במסגרתה אזרחי ישראל חיים במציאות שבה אין תוכן מסית בפייסבוק או בגוגל, אך זה נמצא שם וזמין לכל מי שמעוניין בכך.

צוקרברג. סומן כשטן התורן. צילום: TechCrunch / CC-by

וגם אם אכן ייענו החברות לצו בצורה מלאה ויסירו את התוכן לחלוטין לא יהיה בכך די כדי למנוע הסתה. בקרב כזה, המדינה תמיד תהיה בעמדת נחיתות לעומת הגולשים. החוק החדש אולי מספק הליך מקוצר, אבל עדיין מדובר בהליך: כזה שדורש הגעה לבית משפט וקבלת צו. הגולש, מנגד, יכול לפרסם תכנים ללא הגבלה מנוחיות ביתו. אין שום דבר שימנע מהעלאת התוכן הבעייתי מחדש מיד עם הסרתו. למעשה, השימוש בחוק אף עלול להביא לתוצאה הפוכה: הסרת התוכן עלולה ליצור עניין מוגבר בו ולהביא לחשיפה גדולה יותר משהיה זוכה לה לולא ביקשה המדינה להסירו (תופעה שמכונה אפקט סטרייסנד).

בסופו של יום, צריך לזכור שהרשת גדולה מדי והאמצעים שבהם יכולים גולשים לפזר תוכן רבים מדי מכדי שלמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית תהיה אפשרות לשלוט בצורה כלשהי במה שנאמר בה. וזה, עוד מבלי שדיברנו על שירותים שבהם אין למדינה דרך קלה לנטר את הנאמר בהם, למשל קבוצות ווטסאפ, ולכן אין כל אפשרות מעשית למנוע הפצת תכנים מסיתים בהם.

אבל הבעיה של הצעת החוק מהותית עוד יותר, נוגעת לעצם הסיבה לקידומה. לפי שקד, פרסום פוסט מסית ברשת יוצר "אפקט פרפר בו הקלדה של אדם במקום אחד יוצרת סערה של ממש שמביאה אף למעשי הרג במקום השני". מדובר באמירה בעייתית. ראשית, מכיוון שטרם הוכח קשר מובהק וישיר בין פרסום פוסט בפייסבוק לבין ביצוע פיגועים. אף שייתכן שיש לשיח ברשתות חברתיות השפעה על הלכי רוח של מחבלים פוטנציאליים, זו נובעת ככלל לא מפוסט ספציפי זה או אחר אלא ממסכת של פרסומים ודיונים בשלל שירותים, גלויים ונסתרים. הסרת פוסט אחד, ואפילו פוסטים מרובים, לא תביא להיעלמות האווירה שיוצר מגוון הפרסומים.

שנית, וחשוב לא פחות, בתפיסתם של שקד וארדן ההסתה קיימת בחלל ריק, כמו נולדה מאין כלום. אבל ההסתה היא לא הגורם, היא רק התסמין, תוצאה של חיים תחת כיבוש, אפליה, גזענות, אלימות יומיומית מצד השלטון ושליחיו. הסתה לא היתה תופסת אחיזה שכזו לולא היו קיימים כבר תנאי יסוד שמאפשרים את צמיחתה.

הסתה, פיגועים ואינתיפאדה היו קיימים הרבה זמן לפני שפייסבוק הפכה לגורם משמעותי בחיינו. סימון הרשת החברתית כשטן התורן אולי עושה טוב לרייטינג של ארדן ושקד, אבל לא מקדם כהוא זה את ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל. הסתה תהיה גם בלי פייסבוק וגוגל, וגם בלי האינטרנט. אולי ייקח לה יותר זמן להתפשט, אבל היא תעשה את זה כך או אחרת. רוצים להתמודד עם ההסתה? טפלו בגורמים שמביאים לה. פייסבוק היא לא אחד מהם.

(פורסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)

עין פקוחה: חוק המעקב החדש שאושר בבריטניה הוא תקדים מסוכן

מאז נכנס השימוש באינטרנט למיינסטרים, לקראת סוף המאה הקודמת, נמצאת הרשת במתח תמידי בין רשויות המדינה למשתמשים.

הרשויות רואות ברשת מאגר עצום של מידע מפולח ומפורט שיכול לשמש להן לשלל מטרות, חלקן לגיטימיות כמו מניעת פשעים או פיגועים, אחרות אופייניות בעיקר למדינות לא-דמוקרטיות כמו זיהוי ולכידת מתנגדי משטר. גולשים רבים, מנגד, רואים ברשת כמרחב שמערב בין הפרטי לציבורי, ואלו מבניהם שמבינים את הסכנות של כוח בלתי-מוגבל בידי הממשל לא ממש ששים לתת בידיו אמצעים רב יותר לנטר את פעילותם.

המתח הרעיוני הזה עיצב במידה רבה חלקים ניכרים מממערכת היחסים במשולש של ממשל-אזרח-רשת והביא למעין איזון שבו מדינות מרגלות אחרי גולשים, אך לרוב עושות זאת בחשאי ובצורה מוגבלת יחסית. האיזון הלא קדוש הזה הופר השבוע לאחר שהפרלמנט הבריטי אישר חוק שמחייב ספקיות אינטנרט לשמור למשך שנה רישום של אתרים אליהם גלשו משתמשיהן; מאפשר לרשויות חוק לפרוץ למכשירים, רשתות ושירותים, כולל כאלו שנצאים מחוץ לשטח הממלכה המאוחדת; ומקנה לממשלה את הסמכות לבקש מחברות להסיר הצפנה משירותיהן או להגביל את יכולות ההצפנה שהן מציעות.

1nl

מדובר בחוק מבעית בהיקף הסמכויות שהוא מקנה לממשל לרגל אחר הפעילות המקוונת של אזרחיו, באופן שמעולם לא הוסדר באופן חוקי במדינה דמוקרטית, ומהווה פגיעה משמעותית במאמצים לשמור על פרטיות המרחב המקוון. אבל הוא מפחיד במיוחד בהשלכות שיכולות להיות לו על הפרטיות של כולנו, בין אם אנחנו מתגוררים בבריטניה ובין אם לא.

מי שחושב שחוק מסוכן שכזה יישאר נחלתה של בריטניה, מדינה שרשויותיה ידועות במאמציהן לדחוף את אפן לפינות חדשות בפעילות תושביה, כנראה שכח מי הוא הנשיא הנבחר של ארה"ב. דונלד טראמפ כבר הציג לא פעם אמירות שמגלות שהוא לא חסיד גדול של פרטיות מקוונת (המקרה הבולט ביותר היה הקריאה שלו להחרים את אפל, לאור סירוב החברה לסייע ל-FBI לעקוף את ההצפנה ולפרוץ לאייפון של מחבל שביצע פיגוע ירי בסן ברנרדינו).

תוסיפו לכך את מינויים צפויים לנציבות התקשורת הפדרלית (FCC) של גורמים שידועים כמתנגדים לנייטרליות רשת ושליטה רפובליקנית מלאה בשני בתי הקונגרס – ומתקבל מתכון בטוח ליוזמות, הצעות חוק והחלטות שילכו ויכרסמו בפרטיות ברשת ויקנו לממשל סמכויות ריגול רחבות עוד יותר מאלו שהוא מחזיק בהן כיום, בכוח ובפועל.

טראמפ. אנשים כוחניים אוהבים כוח. צילום: iphonedigital / CC-by-sa
טראמפ. אנשים כוחניים אוהבים כוח. צילום: iphonedigital / CC-by-sa

אמרה שחוקה טוענת "כשהכלכלה האמריקאית מתעטשת, העולם מצטנן". היא באה לתאר את ההשפעה שיש לארה"ב על הכלכלה העולמית, ונכונה גם לתחומים אחרים. כמו הברקזיט, מגמות שהחלו בבריטניה והתפשטו לארה"ב לא צפויות להישאר נחלתן של שתי הדמוקרטיות הגדולות והוותיקות. הפגיעה בפרטיות המקוונת בבריטניה יכולה להיות הצעד הראשון במגמה עולמית שספק אם תפסח על ישראל, ועלולה להפוך את החייים המקוונים שלנו וגם אותנו להרבה יותר מנוטרים.

(פורסם גם בכלכליסט)

טביעת האצבע של דרעי: על הכאילו פשרה במאגר הביומטרי

דרעי. פשרה בכאילו. צילום: עדי כהן צדק / CC-by-sa
דרעי. פשרה בכאילו. צילום: עדי כהן צדק / CC-by-sa

במבט ראשון, החלטת שר הפנים, אריה דרעי, לגבי עתיד המאגר הביומטרי מסתמנת כפשרה שאפשר לחיות אתה. אולי לא מה שמתנגדי המאגר קיוו להשיג במאבקם, אבל הישג נאה שמאפשר להשאיר את המאבקים מאחורה ולהתקדם יחדיו לעתיד של תעודות זהות ודרכונים חכמים וקשים לזיוף.

לפי החלטת דרעי, המאגר הביומטרי אמנם יהפוך לקבוע וכל אזרח שיבקש להנפיק מסמך זיהוי יחויב למסור תמונת פנית ולהצטרף אליו, אבל סוגית טביעות האצבע תהיה נתונה לשיקול דעתו של האזרח ואם ירצה יוכל לבקש שלא להכליל את טביעות האצבע שלו במאגר ולהסתפק בקידודן בשבב המאובטח בתעודת הזהות ובדרכון.

"הסוסים ברחו מהאורווה"

לכאורה, מדובר בפשרה שאפשר לחיות אתה. הכללת טביעות אצבע במאגר תמיד היתה סוגיה שנויה במחלוקת, גם בקרב תומכי המאגר בממשל (הממונה על יישומים ביומטריים במשרד ראש הממשלה, רם ולצר, והוועדה המייעצת שבראשה הוא עומד מתנגדים לכך נחרצות), ולפי החלטת דרעי מי שבאמת מוטרד מכך יוכל להימנע. ותמונות? לפי ולצר במקרה זה "הסוסים כבר ברחו מהאורווה". עם פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם יש כבר מאגרי תמונות מקיפים, מקוונים ולא סופר מאובטחים שמכילים את תמונות הפנים של כמעט כל אזרחי ישראל.

אז למה מתנגדי המאגר כבר הכריזו שילכו לבג"ץ? כי פשרת דרעי היא פשרה רק בכאילו, בקריצה ובחיוך. הנה התפשרנו, אבל לא באמת ויתרנו על כלום. בכל הנוגע לטביעות אצבע, האפשרות למנוע את הכללתן במאגר מלווה בחסמים משמעותיים שמבטיחים שמעט מאוד אזרחים יבחרו לוותר על הכללתן. ראשית, על מנת למנוע צירוף הטביעות למאגר יצטרך האזרח לבקש זו אקטיבית. כלומר, בתור ברירת מחדל יצורפו טביעות האצבע למאגר ורק אזרחים מודעים ומעודכנים שידעו לבקש זאת במעמד ההצטרפות יזכו לכך. וכל השאר, הרוב המכריע כנראה? טביעות האצבע שלהם ייכנסו למאגר מבלי שיישאלו לדעתם.

איור: ערן מנדל / כלכליסט
איור: ערן מנדל / כלכליסט

בנוסף, אזרח שלא יצרף טביעות אצבע למאגר ייענש בדמות תעודת זהות ודרכון בעלי תוקף לחמש שנים בלבד, במקום 10 שנים. מלבד הטרדה הרבה של הצורך לחדש את התעודות (ולהגיע לשם כך ללשכות רשות האוכלוסין) בתדירות גבוהה יותר, מדובר גם בעונש כספי של כמה עשרות שקלים – עלות חידוש תעודת זהות או דרכון. חסם זה מבטיח שרק אזרחים בעלי עקרונות מוצקים, שמוכנים לשלם מחיר כספי על עקרונות אלו, יסרבו לאורך זמן לצרף טביעות אצבע למאגר.

התוצאה בסופו של דבר תהיה מאגר שמכיל את טביעות האצבע של כל אזרחי ישראל, פרט לכמה מאות או אלפים בודדים שמסרבים לכך מסיבות אידיאולוגיות. כלומר, בפועל מאגר פשרת דרעי לא יהיה שונה בהרבה מהמאגר הביומטרי במתכונת המקורית.

ניפגש בבג"ץ

ומה אם יוחלט לבסוף להקים מאגר של תמונות בלבד? גם בהחלטה זו יש קשיים. אמנם יש אמת באמירת וולצר שבכל הנוגע לתמונת הסוסים כבר ברחו מהאורווה, אבל יש הבדל בין מאגר תמונות לא מאורגן שההצטרפות אליו היא וולנטרית (כל אחד יכול למחוק את חשבון הפייסבוק שלו או להסיר מהרשת החברתית תמונות שהעלה או תיוג שלו בתמונות של אחרים), לבין מאגר מאורגן, ממוין ומעודכן של כלל האזרחים שנמצא ברשות המדינה.

מאגר שכזה נותן למדינה יכולות שהיא תתקשה להשיג באמצעים אחרים (למשל, זיהוי מהיר של אזרחים בהפגנות נגד השלטון) ודליפה שלו לגורמים עוינים מסוכנת הרבה יותר מגישה של אותם גורמים לתמונות גולשים בפייסבוק. דליפה של מאגר שכזה יכולה להוביל לפגיעה מהותית בביטחון המדינה ובאמצעים חשאיים. למשל: סוכני מוסד שמגיעים למדינה עוינת כדי לחסל מנהיג טרור. כיום, אין למדינת היעד דרך ודאית לוודא שהם ישראלים. אבל אם המאגר ידלוף, מצלמת זולה שתותקן בעמדת בידוק גבולות תוכל בגלות לזהות האם המבקש להיכנס הוא אזרח ישראלי או לא רק על בסיס העובדה שתמונתו מצויה במאגר שדלף, וזאת גם מבלי להידרש לפרטים כמו שמו המלא.

20_l

סיבות אלו הן שעומדות בבסיס החלטת מתנגדי המאגר הביומטרי, בהובלת התנועה לזכויות דיגיטליות, לעתור נגד הפיכה המאגר לקבוע ומחייב, מרגע שתתקבל ההחלטה על כך. אליהן מצטרפות טענות כמו העובדה שלא הוצגה ראיות לכך שזיוף תעודות זהות וגניבת זהות, הבעיות שתומכי המאגר טוענים שרק הוא יכול לפתור, אכן מהוות מכת מדינה שמחייבת מאגר ביומטרי, וכן הטענה שלא נעשתה בדיקה אמיתית ומשמעותית לחלופות למאגר.

פשרת דרעי לא מסמלת את סוף המאבק סביב המאגר הביומטרי, אלא דווקא את כניסתו להילוך גבוה. עתה, משהתקבלה החלטה סופית, יודעים מתנגדי המאגר בדיוק נגד מה הם נלחמים ובכוונתם לגייס את כל הארסנל שברשותם – החל מחברי כנסת, עבור במדעני מחשב וחתני פרס ביטחון ישראל, וכלה באמנים בולטים ויזמים מוכרים – על מנת לסכל אותה. לאור הרכב הקואליציה ספק אם למאבק בכנסת תהיה הצלחה, ושני הצדדים עתידים להיפגש בעוד שבועות לא רבים באולם הדיונים של שופטי בג"ץ.

(פורסם גם בכלכליסט)