התקלות באייפון X ובפיקסל 2: לא באג, פיצ'ר

אין כנראה דבר מבאס יותר. קניתם סמארטפון חדש ויוקרתי, רכישה שבכיף כבר יכולה להגיע לסביבות ה-5,000 שקל, הוצאתם אותו מהאריזה, הפעלתם, התחלתם להשתמש ואז – תקלה. זה יכול להיות משהו סופר-מעצבן כמו קו ירוק אנכי שחוצה את המסך (כפי שדיווחו כמה משתמשים באייפון X), או אפילו סתם משהו מעיק כמו תקתוקים שבוקעים מהרמקול (כפי שחוו משתמשי פיקסל 2 של גוגל). במקרה הטוב זה ייפתר בעדכון תוכנה, במקרה הרע תצטרכו להחליף את המכשיר באחד חדש. כך או כך, ההנאה של פתיחת מכשיר חדש נעלמה לבלי שוב.

איור: ערן מנדל / כלכליסט

בשנה האחרונה, כך נדמה, אנו נשטפים בגל של תקלות מהן סובלים סמארטפוני הדגל של החברות השונות. משתמשי פיקסל 2 דיווחו על שורת תקלות, החל מסימני צריבה על המסך, עבור בבעיות באפליקציית המצלמה ועד דיווחים על חוסר תפקוד של Google Assistant בעבודה עם אוזניות בלוטות'.

הגלקסי S8 של סמסונג, בינתיים, הושק בלי אחת מהתכונות המרכזיות שלו – העוזר החכם ביקסבי (תכונה כל כך מרכזית שאף הוקצה לה כפתור ייעודי במכשיר), שהגיע רק כמה וכמה שבועות אחרי ההשקה. וזה עוד בלי לדבר על מכשירי הגלקסי נוט 7 המתפוצצים של החברה משנה שעברה.

אפילו אפל, עם מוניטין האיכות הבלתי-מתפשרת שלה, לא חמקה מגל התקלות. באג באחד מעדכוני התוכנה למערכת ההפעלה iOS החליף את האות i ברצף A[?], וחלק ממכשירי האייפון X סבלו מתקלת תוכנה שגרמה למסך המגע להפסיק לתפקד בקור, בעוד אחרים זכו להופעת קו ירוק על התצוגה, שחייבה את החלפת המכשיר.

קו המוות הירוק. האימה, האימה

רצף התקלות עורר כמה פרשנים לזעוק חמאס, ולהכריז "די, זה לא נורמלי". אבל המציאות היא שעד כמה שזה מעצבן, מרתיח ואולי גם לא ראוי, אין כאן דבר יוצא דופן או חדש במיוחד. תקלות שמתלוות להשקת סמארטפונים הן תופעה ותיקה. אחד המקרים הידועים לשמצה הוא שערוריית אנטנהגייט שליוותה את השקת האייפון 4 ב-2011. במכשיר זה העבירה אפל את האנטנה לחלקו החיצוני של המכשיר, וכשמשתמשים החזיקו אותו בצורה מסוימת אבד המכשיר קליטה. השקת אייפון 6 ב-2014 לוותה בדיווחים שלפיהם המכשיר מתקפל בכיס המכנסיים (פרשה שכונה Bendgate).

לאלו אפשר להוסיף גם את Crackgate, Slowgate, Yellowgate ו-Scratchgate, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מכשירים של חברות אחרות שסבלו לאורך השנים מבעיות רבות לא פחות (אם כי פחות מסוקרות, לאור העובדה שהן לא אפל).

כל הבעיות והתקלות, ישנות וחדשות כאחד, חולקות כמה מאפיינים משותפים. ראשית, הן מוגזמות ומועצמות. פעמים רבות מדובר בבעיה שמשפיעה רק על חלק קטן מהצרכנים, לפעמים שבריר אחוז. אך לאור התפוצה הרבה של מכשירים אלו, עם מיליוני יחידות שנמכרות בשבועות ובחודשים הראשונים, מספר הנפגעים האבסולוטי יכול להגיע לאלפים או עשרות אלפים.

בפרשת אנטנהגייט, למשל, הדיווחים המאסיביים העפילו על העובדה שלמעשה הקליטה של המכשיר היתה טובה יותר מזה של קודמו, וגם שיעור המכשירים שהוחזרו לאפל בחודש שלאחר ההשקה היה נמוך יותר – עדות לשביעות רצון גדולה יותר של הצרכנים.

גם אם מספר הנפגעים קטן הרבה יותר, בספירה התקשורתית הנוכחית דיווח על תקלה במכשיר מדובר כמו האייפון מופץ במהירות ברשתות חברתיות, כלי תקשורת מקוונים וערוצי טלוויזיה. אחרי הכל, איך אפשר לעמוד בפיתוי של תקלה באייפון אליו מתלווה תמונה של מכשיר עם קו ירוק לאורכו וכיתוב שמכריז "קו המוות הירוק". דיווחים רבים מסוג זה גורמים לבעיה להיראות נפוצה וחמורה הרבה יותר מכפי שהיא באמת.

בפרשת הכיפופים של האייפון 6 דיווחה אפל שקיבלה רק 9 תלונות סך הכול על כיפוף אקראי של המכשיר – מספר נמוך הרבה יותר ממספר הדיווחים של הפרשה בתקשורת (אם כי לא חסרים סרטוני יוטיוב של משתמשים שמכופפים את המכשיר בכוונה).

אייפון 6 – המכשיר הראשון של אפל עם מסך מתקפל

בנוסף, הבעיות האלו נוטות להישכח במהרה, וכמעט שלא משפיעות על מכירות המכשירים. האייפון 6 הביא את אפל לשיאי מכירות חדשים, למרות הדיווחים המרובים על כיפופים. גם במקרים חמורים מאוד, כמו פרשת מכשירי הנוט 7 המתפוצצים של סמסונג, החברה לא סבלה מהשלכות ארוכות טווח. אותם מכשירים אמנם הוצאו מהשוק, אבל הגלקסי S8 נמכר בהצלחה, ואפילו המותג נוט נשאר חי ובועט.

אבל המאפיין המשותף החשוב ביותר של תקלות אלו הוא שבמצב הנוכחי הן בלתי-נמנעות. התחרות ודרישות השוק כמעט מחייבות שמכשירים יגיעו לידי צרכנים כשהם לא מושלמים ב-100%. יצרניות הסמארטפונים נמצאות תחת לחץ קבוע לחדש ולהרחיב את יכולות המכשירים שלהן, ובמקביל מתמודדות זו מול זו בתחרות צמודה שמאלצת אותן להוציא דגמים חדשים מדי שנה.

אי-אפשר לבקש גם דגם חדש מדי שנה, גם שיכלול חידושים ופיתוחים מרחיקי לכת וגם שיהיה חף לחלוטין מתקלות, בטח ובטח כשמדובר בהיקף ייצור גבוה. כמה שינסו, כמה שיבדקו, כמה שישקיעו באיתור תקלות, לוח הזמנים והדרישה הקבועה לתכונות חדשות יוצרים מכשירים מורכבים מדי מכדי שאפשר יהיה להוציא מהם את כל הבאגים.

בהשלכה מהאמרה "זול, מהיר, איכותי – אפשר לבחור רק שניים", גם כאן בחר הציבור את השניים החשובים לו – מכשיר חדש כל שנה, עם כמה שיותר חידושים. עם הבאגים הנלווים, מעצבנים ככל שיהיו, הוא כבר מסוגל לחיות.

(התפרסם בגרסה שונה מעט ב"כלכליסט")

צנזורת הרשת תהיה כה גורפת שאפילו לא תדעו עליה

כשהמדינה רוצה להסתיר מכם משהו יש לה, לפעמים, סיבה טובה. כשמדובר בנושאים של ביטחון לאומי, פרסום מידע מסוים עלול לסכל מבצעים חשאיים לא לפגוע במאמצים להגנה על אזרחי המדינה. ובתחום יחסי החוץ, חשיפה של מגעים שונים עם מדינות אלו ואחרות עלולה לפגוע בקידום הסכמי שיתוף פעולה.

ואולם הרבה פעמים, כשמדינה מסתירה מכם משהו זה פשוט כי קל לה. קל לה לא לחשוף מידע שעלול לעורר ביקורת, קל לה להסתיר נתונים מביכים שמציגים את פעילותה ומאמציה באור שלילי, קל לה לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולא לחשוף כישלון של יוזמות או את המגננון המפוקפק שעומד מאחורי פעילויות שונות. בלי נתונים ומידע, אין דיון ציבורי אמיתי, לכל היותר תרעומת על היעדרם של נתונים אלו שנשכחת אחרי זמן לא רב. הרבה יותר פשוט להתמודד עם זה מאשר עם ביקורת אמיתית.

לרוב הסתרת המידע נעשית בעקיפין, בצורה של מריחות, המנעות מפרסומים וגרירת בקשות לפרסום לפי חוק חופש המידע על פני חודשים ושנים, דרך הליכים משפטיים מייגעים, כך שעד שכבר מתפרסם המידע בסוף, אם בכלל, פעמים רבות הוא חסר רלוונטיות ומשמעותי פחות, האנשים שנושאים באחריות כבר עברו הלאה לתפקידים אחרים, ואלו שתפסו את מקומם יכולים לרחוץ את ידיהם, לומר "זה לא אני, זה קודמי בתפקיד", ולדעת שזה שייכנס לנעליהם יעשה את אותו הדבר בדיוק.

אבל לפעמים, כשהחוסר הבושה כבר נעלם לחלוטין, הסתרת המידע נעשית בבוטות, בצורה ישירה, בלי מריחות ובלי הסברים, פשוט כי ככה רוצים וכי אפשר. זה בדיוק מה שקרה עם הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט, שמקודמת על ידי שרת המשפטים איילת שקד ושוועדת החוקה של הכנסת אישרה בשבוע שעבר לקריאה שנייה ושלישית.

שקד. מה יש לה להסתיר? צילום: אוראל כהן / כלכליסט

החוק, אם יאושר בכנסת, יאפשר לגורמי אכיפת החוק לבקש מבית המשפט צווים שיורו לספקיות אינטנרט לחסום אתרים של ארגוני טרור או כאלו שפעילותם מהווה עבירה על החוק, כמו אתרי זנות, הימורים או סחר בסמים. במקרה (הדי נדיר) שהאתר פועל מישראל יוכל בית המשפט להורות על הסרתו מהשרתים שמפעילים אותו.

החוק נחשב לבעייתי מאוד: הגבלת גישה לא באמת מונעת מגולשים שרוצים בכך להגיע לאתרים, והגדרות מעורפלות מעלות חשש שיוסרו גם אתרים שפעילותם לא מהווה עבירה על החוק. והבעייתיות רק מתגברת לאור העובדה שזמן קצר לפני ההצבעה הורדו מהצעת החוק מנגנונים שהיו מאפשרים לציבור פיקוח על ביצועה.

ראשית, הוסר סעיף שקובע שבקשות לצו חסימה יפורסמו מראש באתרי משרד המשפטים והמשטרה, לצד מועד הדיון הצפוי, על מנת לתת לאזרחים שרואים עצמם כנפגעים מכך אפשרות להתנגד. בנוסף, סעיף שעוסק בפרסום ההחלטות שהתקבלו שונה כך שהוא לא מחייב לעדכן אילו אתרים הוסרו ומדוע. ואם כבר הגעתם לאתר שנחסם, החוק מחייב רק להציג הודעה שהוא נחסם בצו בית משפט – שוב בלי להציג נימוקים לחסימה או אפילו להפנות את הגולש למספר התיק הרלוונטי על מנת שיוכל לקבל מידע נוסף.

התוצאה של שינויים אלו היא שהמשטרה והפרקליטות יוכלו לפנות לבית משפט ולקבל צווים לחסימת אתרים במעמד צד אחד (אם האתר פועל מחו"ל, סביר מאוד שמפעילו לא יגיע לדיון בישראל), מבלי שלציבור הרחב או לארגונים שאמונים על שמירת חופש הגלישה תהיה אפשרות לדעת על כך מראש או אפילו בדיעבד. זהו, למעשה, כלי צנזורה לצנזורה של אתרים.

הסתרת המידע הזו מונעת פיקוח על פעילות רשויות אכיפת החוק, ועלולה להוות סכנה חמורה לחופש הביטוי. אם, למשל, תבקש המשטרה לחסום אתר שכל עיסוקו הוא דירוג זנים שונים של קנאביס לפי איכותם, מבלי להציע אותם למכירה, או אפילו אתר שעוסק במלחמה בפדופיליה לציבור הגולשים לא תהיה אפשרות לדעת על מהלך זה עד שהאתר יחסם, וגם לאחר מכן יכולתם לקבל מידע תהיה מוגבלת. תיווצר כאן פגיעה מהותית בחופש הביטוי, ללא הצדקה וללא אפשרות למנוע זאת מראש.

ואפילו יחסמו רק אתרים שבאמת מפרים את החוק, עדיין יש חשיבות רבה לעדכון הציבור לגבי האתרים שנחסמו וטיבם, ולו כדי שניתן יהיה לעקוב אחר פעילות הרשויות ולבקר את אופן הקצאת המשאבים שלהן. למשל, מידע שלפיו 95% מהאתרים שנחסמו עוסקים בסחר בסמים ורק 5% הם אתרי פדופיליה, או שמבין האתרים שעוסקים בסחר בסמים 80% מכרו גראס ורק 20% סמים קשים הוא מידע מהותי לדיון הציבורי.

אפשר ורצוי להתווכח האם מדובר בהקצאת משאבים נכונה או שגויה, המדינה יוכלה להציג סיבות חשובות ומהותיות להחלטה על מדיניות זו ולא אחרת, וייתכן שהן אפילו יהיו משכנעות ומוצדקות. אבל החוק, במתכונתו הנוכחית, מונע כל אפשרות לדיון שכזה. הוא נותן למדינה כלי רב עצמה, להחליט לאיזה אתר לא יוכלו אזרחי ישראל לגלוש, אך מונע מהאזרחים אפשרות לבקר את ההחלטה ולהתנגד לה. זו לא התנהלות של מדינה דמוקרטית. זו התנהלות של מדינה שרוצה להשתיק ביקורת בכל מחיר, של מנהיגים שפשוט רוצים שהציבור יפסיק להסתובב להם בין הרגליים וייתן להם לעשות מה שבראש שלהם.

(התפרסם בגרסה מקוצרת גם בכלכליסט)

החשודה המיידית: למה "רוצח הפייסבוק" כל כך מפחיד אותנו?

טכנולוגיה חדשה היא דבר מפחיד. היא מפחידה כי היא איזוטרית ולא מוכרת, לעתים אפילו לא מובנת. היא מפחידה כי היא מביאה להמונים יכולות שעד לא מזמן היו נחלתם של יחיד סגולה או בעלי ממון רב בלבד. ובעיקר היא מפחידה כי היא משבשת. חברות, מדינות, עסקים ומסורות. מטלטלת, הופכת אותם על ראשם, הורסת ובונה מחדש. לעתים בתוצאות טובות, לעתים רעות, לרוב שילוב של שתיהן, אבל כמעט תמיד אופן בלתי ידוע ובלתי ניתן לחיזוי. זה מה שהכי מפחיד, כי כשמגיעה טכנולוגיה חדשה אנחנו לא יודעים מה היא תביא, איך היא תשנה אותנו ואת הסביבה שלנו. ולרוב אנחנו מגיבים בתגובה האינסטנקטיבית של פחד ואימה, תגובה שדורות אחר כך נראית מגוחכת ולא ברורה.

איור: ערן מנדל / כלכליסט

הדפוס הזה קיים כמעט משחר ההגות האנושית. סוקרטס עצמו, כך לפי כתבי אפלטון, התריע מפני הכתיבה וסבר שהלומדים את השימוש בטכנולוגיה מהפכנית זו יסבלו מבעיות זיכרון ושכחה. במאה ה-19 היו אלו הספרים וכניסתם המאסיבית למערכת הלימוד שספגו את חצי הביקורת, לאור סברה רפואית שלמדנות יתרה באמצעותם עלולה להביא לשיגעון. הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה קיבלו כולם יחס דומה בשלב זה או אחר; אחד השיאים המגוחכים נרשם בשנות ה-80: פאניקה מוסרית ממשחקי D&D.

בעשורים האחרונים נמצאת על המוקד הטכנולוגיה החדשה והמשבשת ביותר – העולם המקוון על שלל נגזורותיו. האם האימייל הופך אותנו לטיפשים יותר והאם פייסבוק גורמת לסרטן ופוגעת בערכים מוסריים? כנראה שלא, אבל דיווחים חדשותיים בנושא מתחברים היטב לפחד הכמעאי שהטכנולוגיה החדשה מעוררת ברבים, ומזינים אותו.

ביטוי פופולרי מאוד של פחד זה הוא מתן משקל יתר לאירועים שמתרחשים בטכנולוגיה החדשה. מדובר בביטוי חדש יחסית, לאור האינטראקטיביות והמידיות הגבוהה של הרשת, אך כזה ששורשיו אינם שונים מהפאניקה מספרים במאה ה-19. אירועים, בעיקר שליליים, שאפשר לקשור אותם לטכנולוגיה חדשה זו מקבלים בולטות תקשורתית, בין אם כי הם נחשבים למעניינים יותר ובין אם כי הם מחזקים את הנרטיב הפנימי שלנו שמדובר במקום מסוכן. פשע רנדומלי? משעמם. פשע האינטרנט? כותרת ראשית, ובואו נזמין גם כמה מומחים לאולפן כדי לנתח את זה.

אחת הדוגמאות המקומיות המוכרות של ביטוי זה היא רצח הנער אופיר רחום בידי המחבלת אמנה מונא, שהתרחש בינואר 2001. באמות המידה של אותה תקופה, שיא האינתיפאדה השנייה, לא היה זה מהפיגועים הגדולים וההרסניים. אבל הוא נחקק בזיכרון הקולקטיבי בגין השיטות שבהן השתמשה מונא על מנת לפתות את רחום להגיע למקום הרצח: יצירת קשר ופיתוח מערכת יחסים דרך תוכנת המסרים המידיים ICQ.

שיטה זו הביאה לסיקור תקשורתי ותגובות יתר, והיא הסיבה שזוכרים את שמות הרוצחת והקרבן שלה גם יותר מעשור וחצי לאחר הרצח, בשעה שאנו מתקשים להיזכר בקרבנות או מחבלים אחרים מאותה תקופה. רצח אופיר רחום לא זכה לסיקור מקיף כי היה זה פיגוע יוצא דופן בחומרתו, אלא כי שיטת הפעולה שנסמכה על הטכנולוגיה החדשה הפכה אותו לאקזוטי ומעניין במיוחד.

על רקע זה יש להבין את העיסוק האובססיבי בימים האחרונים בתקרית שבמסגרתה חשוד ברצח הזרים בפייסבוק סרטון שבו הוא נראה מבצע לכאורה את פשעו. החשוד, שכמובן זכה לכינוי "רוצח הפייסבוק" שם קץ לחייו אחרי מצוד משטרתי בן כמה ימים, אבל הסערה לא צפויה להיעלם בקרוב. במוקד הביקורת נמצאת, איך לא, הטכנולוגיה התורנית: פייסבוק ופלטפורמת הלייב סטרימינג שלה. כמה פרשנים אף תלו ברשת החברתית את האחריות לרצח, בטענה הלא מבוססת שהחשיפה שהיא מספקת היא זו שמשכה את החשוד לבצע את מעשהו, ושהחברה יכלה לעשות יותר כדי למנוע זאת לו היתה מפעילה מנגנוני סינון והסרה יעילים יותר.

"רוצח הפייסבוק", סטיבן סטפנס / צילום: פייסבוק

אבל הרצח הזה היה רק אחד מאלפים שמבוצעים מדי שנה בארה"ב. ב-2015, נרשמו במדינה 15,696 מקרי רצח, ממוצע של 43 ליום. מעטים מהם, אם בכלל, זוכים לאותה תשומת לב תקשורתית שמשך הרצח הנוכחי. והוא זוכה לה לא כי הוא בהכרח חמור יותר מאחרים, אלא כי הוא נקשר לטכנולוגיה החדשה, וכי מאמת את הפחד שלנו ממנה, מוכיח לנו שהיא מסוכנת לנו ולסביבה שלנו.

זה נחמד לקבל אשרור לתחושות פנימיות, אבל המציאות האובייקטיבית שונה מהן מהותית. רצח ומעשי פשע אחרים תמיד היו ותמיד יהיו. פושעים ואנשים מעורערים בנפשם לא זקוקים לעידוד מדומה או אמיתי מפייסבוק או כל פלטפורמה טכנולוגית אחרת כדי לבצע את מעשיהם, וסביר שהיו מבצעים אותם אתה או בלעדיה. הטכנולוגיה היא לרוב נייטרלית, לא יותר מטאבולה ראסה לפעולות ולמעשים שלנו, טובים ורעים. היא לא מעודדת או מעוררת פשיעה, לכל היותר מהווה אפיק נוסף לקיומה או לדיווח עליה. הונאות כמו עוקץ ניגרי בוצעו בפקס שנים לפני כניסה האימייל לשימוש נרחב, ומעשי רצח מתרחשים מדי יום, אם או בלי פייסבוק.

האם הרשת החברתית יכולה לעשות יותר כדי להגביל ולצנזר תכנים אלימים ומסוכנים? כנראה שכן, ועד עכשיו פייסבוק לא הראתה התלהבות יתרה ומתפרצת לעשות זאת. אבל מי שחושב שצנזורה שכזו יכולה להביא לשינוי בהיקפי פשיעה או למנוע מקרי רצח לא מקשיב כנראה להיגיון, אלא לקול הפנימי שאומר לו: "זה חדש, אני לא מכיר את זה, וזה מפחיד אותי מאוד".

(התפרסם גם בכלכליסט)

במסע לחיסול סלקום TV ונטפליקס, הוט מפחדת ללכת עד הסוף

בשנתיים האחרונות, במהלכן השיקה סלקום את שירות הטלוויזיה שלה ושירותי הסטרימינג של נטפליקס ואמזון החלו לפעול בישראל, השאלה האם הפלטפורמות החדשות מהוות איום מהותי על הוט ויס נידונה לא מעט פעמים. ביום שני נתנה הוט תשובה שלא משתמעת לשתי פנים: כן, ואנחנו לא מתכוונים לקבל את זה בשקט.

הוט פתחה השבוע במסע לחיסול התחרות המגיחה בשוק הטלוויזיה, כשעל הכוונת נמצאים בעיקר סלקום TV ושירות הטלוויזיה העתידי של פרטנר, ואולי אפילו נטפליקס. היא עושה את זה עם ספריית תכנים עצומה ומושכת, בוודאי ככל שזה נוגע לתוכן מקורי, אך תמחור לא תחרותי מספיק והקושי להשתחרר מהתלות בשירות הליבה שלה עלולים להקשות על הצלחת השירות.

השירות החדש, שמכונה Next TV, לא נועד לשמש כתחליף לשירותי הטלוויזיה הרב-ערוצית של הוט. תחת זאת, הוא מקודם כמותג דיגיטלי לצעירים שלא רוצים לראות טלוויזיה בדרך המסורתית אך כן מעוניינים לצרוך תכנים טלוויזיונים איכותיים.

Next TV הוא, בבסיסו, שירות סטרימיג דמוי נטפליקס שמציע תכנים שונים לצפייה מיידית במובייל ובדסקטופ. אלו זמינים בשתי חבילות: חבילת תוכן מקומי, שכוללת את כל תכני המקור של הוט, חדשים וישנים גם יחד, וחבילת תוכן זר, שכוללת מבחר גדול מאוד של תכני חו"ל ובראשם הסדרות של HBO, כולל הפרקים החדשים ביותר של הסדרות המבוקשת ביותר כמו בנות ומשחקי הכס. כל חבילה עולה 49 שקלים לחודש, כאשר ניתן לרכוש את שתי החבילות יחד תמורת 69 שקלים לחודש.

בתחום התוכן, הוט מציגה חבילה מושכת במיוחד. ככל שזה נוגע לתוכן מקומי, אין שום פלטפורמה דיגיטלית שיכול שמציעה את התכנים הרחבים שיש להוט גם ללקוחות שאינם מנויים על שירות הטלוויזיה (שירות הסטרימיג של יס זמין רק למנויי החברה, בהתאם לחבילות הערוצים שלהם ובתשלום נוסף). בתוכן מיובא, יש להוט נבחרת חזקה בדמות התכנים של HBO ובתוספת סדרות איכותיות דוגמת פארגו, אורפן בלאק והגשר שיעלו גם הן לשירות. הסרטים בשירות מפתים פחות, ולא כוללים את הלהיטים הגדולים והעדכניים ביותר אלא רק סרטים מ-2015 ומטה, אך בהוט מתייחסים אליהם כאל תוכן משלים וסבורים שהביקוש האמיתי בקרב הצרכנים יהיה לסדרות.

קשה לשפוט את איכות התוכן הזר בלי לבדוק את השירות לעומק. בהוט אומרים שזמין בשירות תוכן בהיקף של יותר מ-2,000 שעות, אך המספר הגבוה הזה יכול להתברר כקטן מאוד אם מה שמחפשים זה מגוון גדול שיכול להתאים לאנשים בעלי העדפות שונות ושאמור לתחזק שירות לאורך שנים, ולא רק לכמה חודשים. אבל תוכן אפשר תמיד להגדיל, ובתור התחלה יש להוט נקודת מוצא מצוינת, כזו ששמה אותה בעמדה מועדפת לעומת סלקום TV ואולי אפילו נטפליקס. זאת, בהנחה שאתם לא מחפשים תכני ספורט או ילדים, שלא זמינים כלל בשירות (מכיוון שהוא ממותג כשירות לצעירים).

האם המחיר שווה את זה? על פניו 49 שקלים לחבילה לא נשמע הרבה. מינוי חודשי ל-HBO GO, לשם השוואה, עומד על 14.99 דולר, כ-54 שקלים – יותר מחבילת התוכן הזר של הוט שכוללת את הסדרות של HBO ותכנים נוספים. ואם צריך להוסיף לזה עוד 20 שקלים בלבד כדי לקבל גם מבחר גדול ומבוקש של תוכן ישראלי יש כאן כבר עסקה חבילה לא רעה בכלל.

סלקום TV, למשל, עולה 99 שקלים לחודש – סכום שכולל ממיר אחד ואפשרות לצפייה באפליקציות השונות שמציעה החברה, וכולל גם תכני ספורט, ילדים וערוצים לינייארים שלא זמינים בשירות של הוט. מנוי לנטפליקס עולה רק בין 29 שקלים ל-43 שקלים לחודש ומציעה חבילת תוכן זר איכותית ומגוונת לא פחות מזו של הוט, גם אם שונה, כאשר החברה משקיעה בימים אלו מאמצים ניכרים בהרחבת היצע התכנים המקומיים שלה.

אז יש תכנים מצוינים ומחיר שהוא אולי לא הכי מדהים, אבל סך הכול סביר ביחס להיצע (ובמיוחד ביחס לשירות הליבה של הוט). ואולם ל-Next TV יש חסם מרכזי, שעתיד להיות אבן נגף משמעותית בדרכו להפוך למתחרה אמיתי לנטפליקס או סלקום TV: חוסר היכולת של החברה להשתחרר מפעילותה כספקית טלוויזיה רב-ערוצית.

את נטפליקס ניתן לראות כיום בכל מסך ובכל מכשיר, ולחברה יש אפליקציות למובייל, לדסקטופ, לטלוויזיות חכמות ולממירים חכמים כמו אפל TV, לקונסולות משחקים כמו אקס-בוקס ופלייסטיישן ועוד. אם יש לזה מסך או אם זה מתחבר למסך, נטפליקס תהיה שם. סלקום TV מגוונת פחות, אך עדיין מציעה בנוסף למובייל גם אפליקציות לטלוויזיות חכמות של LG ולאפל TV.

אבל הוט מפחדים לקחת את השירות שלהם עד הסוף, ולא מביאים אותו לישורת האחרונה – למסך הגדול. בחברה מציעים רק אפליקציות מובייל ודסקטופ, ומצהירים שאין להם שום כוונה להביא אותו לטלוויזיות ולממירים חכמים. לא קשה לנחש את הסיבה: מהלך כזה ייצור תחליף זול מאוד לשירותי הליבה של החברה, שכל מה שדרוש כדי להשלים אותו הוא רכישה חד-פעמית של עידן+. שירות שכזה ייצור איום מובהק על שירותי הטלוויזיה המסורתיים יותר של הוט, ועלול להביא לקניבליזציה שלהם ולירידה בהכנסות.

אפשר להבין למה הוט חוששים ללכת עד הסוף ומשיקים שירות רק בחצי קלאץ', אבל התוצאה היא שירות חסר. חותכי כבלים אולי לא רוצים טלוויזיה מסורתית, אבל הם עדיין רוצים לראות תכנים על המסך הגדול – בטח ובטח כשמדובר בהפקות יקרות ומרהיבות כמו משחקי הכס. הוט מציעה להם פתרון, אבל כזה שלא לוקח אותם עד הסוף, כזה שנותן להם רק חצי מהתמורה.

וזו המגבלה האמיתית של Next TV. יש תכנים נהדרים עם תמחור בסדר, אבל מה זה שווה לי אם אני יכול לראות אותם רק על מסך של 9.7 אינץ' ובלי סראונד? כל ניסיון להתמודד בזירה הסטרימינג לא יכול להיעשות בלב חצוי, לא יכול להציע פתרון שהוא פחות ממלא, או לפחות כזה ששואף להיות מלא.

ההצהרה של הוט שלא רק שהיא לא תגיע עם שירות הסטרימינג שלה לטלוויזיה שלכם אלא שגם אין לה כוונה לעשות את זה, לוקחת שירות שיש לו פונטציאל לסנדל את סלקום TV ולהתמודד ראש בראש מול נטפליקס, והופכת אותו לעוד ניסיון של חברת שידור מסורתית לעצור את השיטפון ההולך וגובר של שירותי סטרימינג מודרניים ומתחרים צעירים. האצבע שתקעה הוט בסכר אולי תאט את הזרימה לזמן קצר, אבל לא תוכל לעצור אותה לחלוטין.

העוזר החכם של סמסונג יחלץ אותה מחיבוק הדוב של גוגל

בשבוע הבא עתידה סמסונג להשיק את סמארטפון הדגל החדש שלה, הגלקסי S8. ההשקה צפויה להיות תיקון מסלול אחרי הכישלון המביך של הנוט 7 המתפוצץ, כשלפי הערכות המכשיר החדש עתיד להחזיר את ענקית הטכנולוגיה מקוריאה הדרומית למקום שהיא רגילה להיות בו – יצרנית צמרת שמתחרה ראש בראש באפל (זאת, כמובן, בהנחה שה-S8 לא יסבול גם הוא מנטייה להתלקח).

איור: ערן מנדל / כלכליסט

אבל ההשקה הצפויה לא צפויה לטפל בבעיה מהותית יותר ממנה סובלת סמסונג. בעיה שקיימת עוד לפני שהנוט 7 הראשון התלקח, ושהחשיבות האסטרטגית שלה לעתיד החברה יכולה להיות מהותית אפילו יותר מאותה תקלה. סמסונג היא אולי יצרנית המובייל הגדולה בעולם, היא מוכרת יותר סמארטפונים מכל חברה אחרת ודגמי הגלקסי S שניים רק לאייפון, ולפעמים גם מצליחים לטפס קצת מעליו, אבל היא מתעסקת בעיקר בחומרה. חרף ניסיונות עבר, לחברה אין עדיין פלטפורמה, והיא תלויה באנדרואיד של גוגל להמשך ההצלחה שלה.

מערכת היחסים עם גוגל אמנם מאוד ידידותית, אפילו סימביוטית במידה, אבל החלוקה ברורה: סמסונג מספקת את המכשירים, גוגל דואגת לכל השירותים והאפליקציות – וכתוצאה גורפת את ההכנסות שנגררות מכך. ולא מדובר בהכנסות של מה בכך. קטגוריית השירותים של אפל, שמייצגת את כל ההכנסות שרושמת החברה מהפלטפורמה שלה, הביאה לא ברבעון דצמבר 2016 סכום עצום של 7.17 מיליארד דולר, והיא בדרכה להפוך לשוות ערך לחברת פורצ'ן 100.

אבל לסמסונג אין את זה. לאורך השנים היא ניסתה לשנות את המצב, למשל באמצעות מערכת ההפעלה שלה למובייל Tizen, אך הניסיונות לא זכו להצלחה ניכרת. הקושי הזה מורגש היטב בשעונים החכמים של החברה, שמריצים את טיזן. יש להם מערכת הפעלה מצוינת (הרבה יותר טובה מאנדרואיד Wear), אבל פלטפורמה חלשה עם מעט אפליקציות, וכתוצאה היכולות שלהם מוגבלות מאוד.

אבל עכשיו ייתכן שסמסונג פיצחה את הדרך להקים פלטפורמת תוכנה משלה, ועשתה זאת בדלת האחורית. או, יותר נכון, דרך דלת המקרר. השבוע חשפה החברה את העוזר החכם שלה, שעונה לשם הלא-סביר ביקסבי. הופעת הבכורה שלו צפויה להיות בגלקסי S8, שיכלול כפתור ייעודי להפעלתו, והוא יוכל לבצע פעולות שונות בסמארטפון, בדומה לסירי של אפל, ויהיה פתוח גם למפתחי צד ג'.

מדובר בניסיון השני של החברה להשיק עוזר חכם, אחרי שהגלגול הקודם של ביקסבי, S-Voice, זכה לקבלת פנים פושרת עם השקתו בגלקסי S4. ובהתחלה לפחות ביקסבי גם לא צפוי להיות מתוחכם כמו אלקסה של אמזון או העוזר של גוגל, ולאפשר ביצוע פעולות רק בסמארטפון עצמו. אבל היקף הפעילות שלו יכול להשתנות (סמסונג כבר רכשה סטארט-אפ שיסייע לה לעשות את זה), והוא מגיע לשוק שונה לחלוטין מזה שאליו הגיע S-Voice, כזה שבו יש לסמסונג יתרון מובנה עצום.

עוזרים חכמים נמצאים במיינסטרים כבר יותר מחצי עשור, מאז השיקה אפל את סירי באייפון 4S. אבל בשנתיים האחרונות הם בעיצומו של תהליך ליציאה מהמובייל ולכניסה לסביבה הביתית והמשפחתית. החלוצה של תהליך זה היא אמזון, עם אלקסה והרמקול הביתי החכם שלה Echo. לפני כשנה הצטרפה אליה גוגל עם גוגל Home, ולפי דיווחים גם אפל עובדת על רמקול חכם משלה.

רמקולים אלו משמשים, בראיה האסטרטגית של החברות, כהאב השליטה בבית החכם, הם מוציאים את העוזרים החכמים מהדומיין המוגבל של ביצוע פעולות וקבלת מידע בסמארטפון, ומנסים להפוך אותו לחלק אינטגרלי מחיי היומיום של המשתמשים, כזה שארוג בכל הפעולות השוטפות שהם מבצעים. לכל החברות שפועלות בתחום יש חסם משמעותי: הן צריכות להביא את המכשירים האלו לבתי המשתמשים.

אבל סמסונג מצויה ביתרון משמעותי בנקודה זה. היא לא צריכה להביא את המכשירים האלו לבתים, כי היא כבר נמצאת שם עם ליין רחב של מוצרים ביתיים חכמים – טלוויזיות, מקררים, מכונות כביסה ועוד. לחלקם, כמו טלוויזיות יש כבר את דרישות הבסיס (מיקרופון) לתפקד כתחליף לרמקול חכם. אחרים ניתן לארוג בקלות לתוך הרשת שלו, ולצייד דגמים עתידיים שלהם ברכיבים שיאפשרו גם להם לשמש כשער גישה לעוזר החכם.

בשעה שגוגל, אמזון ואפל צריכות להשקיע מאמצים ניכרים בשכנוע צרכנים לרכוש את הרמקולים החכמים שלהן, סמסונג יכולה לדלג מעליהן בקלילות ולספק לקוחות קיימים את אותן יכולות או להכניס לפלטפורמה לקוחות חדשים שרק רוצים טלוויזיה או מקרר של סמסונג. והעובדה שמדובר במכשירים חכמים גם מאפשרת לסמסונג לספק לביקסבי יכולות שליטה מובנות באופן מיידי, בלי צורך בשיתוף פעולה של מפתחים חיצוניים.

ביקסבי, לפי הודעת סמסונג, עוד לא שם. אבל לחברה יש את המשאבים ואת היכולות להביא אותו לנקודה זו בזמן קצר יחסית, אולי בסיוע כמה רכישות אסטרטגיות. בניגוד למובייל, שוק הבית החכם עדיין לא התעצב והתקבע. מכשירי החשמל הביתיים של סמסונג נותנים לא יתרון עצום. אם תפעל החברה בצורה חכמה, היא יכולה להיכנס ראש בראש מול אמזון, גוגל ואפל בזירה החדשה הזו ולבסס לעצמה את הפלטפורמה שתמיד חיפשה.

(התפרסם גם בכלכליסט)

מריח כמו בועה: מסרים מיידיים שווים יותר ממכוניות

שתי חברות עשו בשבוע האחרון אקזיט. אחת נוסדה לפני 154 שנה, מעסיקה עשרות אלפי עובדים ורושמת הכנסות שנתיות של מיליארדי דולרים. השנייה קיימת חמש שנים, מעסיקה פחות מ-2,000 עובדים ורושמת הכנסות שנתיות של פחות מחצי מיליארד דולר. מי שווה יותר?

למרות נתוני הפתיחה, לא קשה לנחש שמדובר בחברה השנייה: סנאפ, מפתחת סנאפצ'ט, שהנפיקה בסוף השבוע ושנכון לבוקר יום שלישי עומד שווייה על 27.51 מיליארד דולר. מדובר בירידה לעומת השווי שרשמה החברה בתום יום המסחר השני, ושעמד על יותר מ-31 מיליארד דולר. ואולם, עדיין מדובר בשווי גבוה משמעותית מזה של החברה הראשונה, אופל, שנמכרה אתמול לקבוצת פיג'ו-סיטרואן בעסקה בשווי 1.38 מיליארד דולר. מדובר בהפרש שלא רק מתמיה, הוא קצת מרתיח.

סנאפ. אפס ברווחים, מיליארדים בשווי

אופל היא חברת ענק שנכון ל-2016 העסיקה כ-35.6 אלף עובדים בכל העולם שפיתחו, ייצרו וסיפקו 1.16 מיליון כלי רכב. היצרנית, שעד העסקה הנוכחית היתה חטיבה ב-GM, לא מפרסמת נתוני הכנסות ואולם לפי מידע שפורסם בעבר אלו עמדו ב-2011 על 14.89 מיליארד דולר. באופן כללי פעילות החברה נמצאת במגמת עלייה, לפחות בכל הנוגע למכירות רכבים, שעמדו ב-2015 על 1.11 מיליון יחידות וב-2014 על 1.08 מיליון יחידות. בנוסף, הפעילות של אופל מצריכה מערך לוגיסטי ענק, שכולל מפעלי ייצור והרכבה, מתקני שינוע, מערכי מכירות ושיווק ועוד.

מנגד, ניצבת סנאפ. חברה שהמוצר העיקרי שלה הוא אפליקציית מסרים מידיים שנמצאת בשימוש יומיומי של כ-150 מיליון איש. החברה מייצרת הכנסות משמעותיות רק במשך שנתיים, וב-2016 הן הסתכמו ב-404.48 מיליון דולר. זאת, לעומת הפסדים של 520.39 מיליון דולר. החברה מעסיקה 1,859 עובדים, והמוצר הפיסי היחיד שהם מספקים, משקפי השמש המצלמים Spectacles, טרם רשם מכירות משמעותיות. הנכס העיקרי של החברה? קניין רוחני שעדיין לא הוכיח שהוא מסוגל לייצר רווחים משמעותיים (אם בכלל).

ובכל זאת סנאפ, חברה שהנכס המרכזי שלה הוא כמה עשרות אלפי שורות קוד, שאפילו תשתית המחשוב שעליה מתבססת פעילותה אינה נמצאת בחזקתה אלא מושכרת על בסיס קבוע מחברות כמו אמזון וגוגל, שווה פי כמעט פי 20 מאופל, חברה שמספקת פרנסה לעשרות אלפי משפחות במעגל הראשון, ואולי למיליונים במעגל השני והשלישי (חברות תובלה, סוכנויות למכירת רכב, חברות ניקיון שמספקות שירותים לסוכנויות למכירת רכב ועוד), ושמייצרת ערך אמיתי ומהותי לכלכלה בדמות מוצר פיסי שימושי שמהווה חלק מהותי בתפעול השוטף של הכלכלה המודרנית.

אופל. מיליון מכוניות בשנה שוות קצת יותר ממיליארד דולר

מדובר בניתוח פשטני מעט. חברות תוכנה שהנכס העיקרי שלהן הוא קניין רוחני יכולות לייצר ערך כלכלי, גם אם לא פיסי. פייסבוק וגוגל הן דוגמה טובה לכך. שווי חברה מתייחס לא רק למצבה הנוכחי אלא גם לציפיות מפעילותה הכלכלית בעתיד. ויש גם מאפיינים נוספים שפועלים לטובת חברות דוגמת סנאפ, כמו שולי רווח גבוהים במיוחד ויכולת התרחבות מהירה.

אבל נראה שהציפיות של השוק מחברות טכנולוגיה לא תמיד מעוגנות במציאות. ולראיה: טוויטר – חברה שלא רשמה יום של רווח בחייה, ושנמצאת בקשיים מוחשיים מזה כמה שנים, אך שעדיין זוכה לשווי שוק גבוה יותר מפי 10 מאשר אופל. או יאהו, חברה שעושה את דרכה כלפי מטה מזה יותר מעשור, אך שצפויה להימכר לוורייזון בעסקה גדולה פי 4 מעסקת פיג'ו-אופל.

יש הסברים מצוינים ללמה חברות כמו סנאפ שוות הרבה יותר מחברות כמו אופל. אבל בסופו של יום יש חברה עם מוצר פופולרי במעט וללא רווחים, ששווה עשרות מונים יותר מחברה עם נכסים מוחשיים, הכנסות משמעותיות וכנראה שגם רווחים סבירים. ואין הסבר מספיק טוב שיוכל להעלים את תחושת הדיסוננס הלא-נוחה שהמצב הזה מעורר, ושלא יגרום לנו לתהות, האם יש כאן בועה טכנולוגית?

(התפרסם גם בכלכליסט)

סתימות בצנרת: כך יחסל טראמפ את נייטרליות הרשת

נייטרליות רשת תמיד היתה נושא בעייתי בארה"ב. הרפובליקנים נגד, חברות הטלקום וספקיות האינטרנט לא תומכות יותר מדי בלשון ההמעטה, והציבור ברובו מפגין אדישות כלפי נושא שנתפס בעיניו כמורכב מדי. אך למרות תנאי הפתיחה הקשים, בממשלו של הנשיא ברק אובמה הנושא זכה לעדנה: לפני שנתיים אישרה נציבות התקשורת הפדרלית (FCC) כללי נייטרליות רשת שמחייבות את ספקיות האינטרנט לתפקד כצינור טיפש לאינטרנט, ואסרו עליהן להעניק עדיפות לתעבורה ממקורות תוכן או מסוגי תוכן שונים. כללים אלה אסרו, למשל, להעניק לשירותים כמו נטפליקס גישה מהירה יותר למכשירי הלקוחות על פני מתחרותיה תמורת תשלום מיוחד.

איור: ערן מנדל / כלכליסט

היה זה רגע של ניצחון לגולשים ולארגונים שפועלים לשימור הפתיחות וחופש הגלישה. הכללים מנעו מתן יחס מועדף או מפלה לשירות זה או אחר, והקלו על סטארט־אפים צעירים להתחרות בחברות גדולות ומבוססות. בקצרה, נייטרליות רשת טובה לתחרותיות ולחדשנות ורעה לתאגידים ולמונופולים. אך נראה נשיא ארה"ב הטרי דונלד טראמפ הציב לעצמו כמשימה להחריב אותה עד היסוד.

המוציא לפועל של משימה זו יהיה אג'יט פאי, שבשבוע שעבר מונה בידי טראמפ לעמוד בראש ה־FCC. פאי הוא דובר קולני נגד נייטרליות רשת, ורק בחודש שעבר אמר שצריך לחסל את הכללים בתחום עם "מכסח עשבים". כמה תיקונים והצבעות וכל העבודה הקשה של ממשל אובמה בנושא תיעלם כלא היתה. זה לא יקרה מחר, אבל ארבע שנים הן הרבה זמן.

התוצאות עלולות להיות הרסניות ובעיקר נסתרות מעיני המשתמשים. "דמיין שאתה יושב בבית ביום שישי ורוצה להזרים סרט או סדרת טלוויזיה, אבל הטעינה לוקחת זמן ארוך במיוחד או שהתוכן פשוט לא עולה", הסביר ל־CNN היועץ המשפטי של אתר שיתוף הווידיאו Vimeo מייקל צ'יה. "אם אתה לא יודע למה זה קורה, אתה מאשים את השירות — נטפליקס, יוטיוב או Vimeo. ואם השירות אינו הגורם האחראי, זו בעיה".

והבעיה הזו חמורה במיוחד כי בארה"ב — כמו בישראל — כמעט ואין יותר חברות שהן רק ספקיות אינטרנט. שוק התקשורת באמריקה עובר חגיגה של רכישות ומיזוגים שמנפקים תאגידי ענק, שחולשים גם על צד התשתיות וגם על צד יצירת התוכן ואספקתו. כך למשל Comcast מספקת גם שירותי אינטרנט וכבלים והיא גם הבעלים של גופי תוכן כ־NBC ויוניברסל. ביטול כללי נייטרליות הרשת יאפשר לתת עדיפות לשירותי סטרימינג של NBC ולפגוע בשירותים מתחרים. המשתמש לא יידע שהפגיעה בשירותים נובעת מהחלטה של ספקית התוכן שלו להצר את צעדי המתחרים, ועלול לזנוח אותה לטובת שירות שזוכה ליחס מועדף.

אך יש גם דרכים ישירות יותר לנצל שוק פרוץ. AT&T למשל, ניסתה לעקוף את הכללים וניצלה את היותה גם חברת תשתית וגם חברת תוכן והציעה שירות סטרימינג שהצפייה בו ממכשירי אינה מוגבלת על ידי תקרת חבילת הגלישה של המשתמש — יתרון מובהק שהופך את השירות למשתלם וזול יותר לעומת המתחרים. תחת הנהלתו של פאי, ה־FCC לא צפויה לפעול תחת מהלך זה שמהווה פגיעה ברורה בנייטרליות הרשת.

החשש העיקרי לא נוגע לפעילות חברות גדולות, שתמיד יוכלו לשלם לספקיות עבור מסלולי גישה מהירה. "עסקים קטנים שיוצרים שירותים מקוונים חדשים ומקומות עבודה חדשים יהיו בסיכון", הזהיר כריס לואיס מקבוצת הלובינג Public Knowledge. "ייתכן שלא יהיו להם את המשאבים הכספיים או הכוח שמאפשרים לחברות גדולות כמו גוגל ונטפליקס להגן על עצמן".

השינויים לא צפויים לעבור בלי התנגדות. תומכי נייטרליות הרשת בארה"ב כבר נערכים למאבק קולני ומתוקשר במטרה לשמר את המצב הקיים. להצלחתם יכולות להיות השלכות גם מחוץ למדינה. לא באירופה, שם יש תמיכה רחבה בנייטרליות רשת וסלידה כללית מטראמפ, אלא דווקא בישראל.

נייטרליות רשת מוסדרת בארץ בתיקון חקיקה מ־2011, שאוסר על ספקיות להפלות שירותים או יישומים. אבל חוקים אפשר לשנות, והאהדה שחלקים נרחבים מבין המחוקקים רוכשים לנשיא ארה"ב הנוכחי עוד עשויה להביא כמה מהם ללכת בעקבותיו ולפעול לביטול נייטרליות הרשת בארץ. בזק, שחולשת גם על תשתית האינטרנט וגם מציעה שירותי תוכן מקוונים באמצעות חברת הלוויין yes, עשויה להיות מרוויחה מרכזית מצעד כזה.

בינתיים יש לעקוב מקרוב מה יעשה פאי ברשות ה־FCC ועד כמה הוא יכלול לאחור את ההישגים בתחום נייטרליות הרשת.

(פורסם גם בכלכליסט)