שקד וארדן רוצים לצנזר את פייסבוק, אבל זה לא מה שימנע פיגועים

הצעת "חוק פייסבוק" שיזמו שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, ושתעלה ביום ראשון לדיון בוועדת השרים לחקיקה (שגם צפויה לאשר אותה) לא תפתור את הבעיה ששני השרים מתיימרים לפתור באמצעותה. לא מכיוון שהחוק המוצע לא יקל על המדינה להורות להסיר מהרשת תכנים שהיא רואה כמסיתים, הוא דווקא עתיד לסייע בכך משמעותית, אלא מכיוון שהתפיסה שעל בסיסה נכתב לא מעוגנת במציאות והכלים שהוא נותן לא יסייעו להתמודד עם ההסתה או לבלום פיגועי טרור. מה שהם כן עלולים לעשות הוא לפגוע דווקא בחופש הביטוי של כולנו.

צילומים: עמית שעל ובשמת איבי / כלכליסט

לפי הצעת החוק, תוכל המדינה, באמצעות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית ושהמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.

לדברי שקד, הצעת החוק באה לסתום פרצה בחוק הקיים. "ישנו קושי משמעותי בחקיקה הקיימת, שכן לגופי האכיפה אין היכולת לדרוש מחברות כדוגמת גוגל ופייסבוק להוריד תוכן אשר עלול להיחשב כמסית", היא אמרה בהודעה לעיתונות. ארדן ציין: "פייסבוק וחברות האינטרנט אינן נענות לכל פניות המשטרה להסיר תכנים מסיתים ולעיתים נדרש זמן רב עד להסרת התוכן המסית. לכן, החוק החדש הכרחי כדי לתת לנו את הכלים לפעול מיידית"

ההתייחסות של שקד לחקיקה הקיימת לא מפתיעה, שכן לדברי עו"ד יהונתן קלינגר זו כבר נותנת בידי המדינה כלים להסיר תוכן מסית מהרשת, בהליך פלילי. למעשה, הצעת החוק לא נותנת למדינה כלים חדשים (בניגוד למשתמע מדברי ארדן, החוק לא יאפשר למשטרה להורות ישירות על הסרת תכנים), אלא בעיקר מקלה את השימוש בכלים הקיימים: בניגוד לפנייה במסגרת הליך פלילי רגיל, החוק החדש יאפשר פנייה במעמד צד אחד, מבלי לתבוע בן אדם ספציפי ותוך פטור מדיני הראיות (כלומר, יאפשר לבית המשפט לשקול ראיות שאינן קבילות בהליך פלילי, למשל מידע שהושג ללא צו חיפוש). החוק מספק למעשה קיצור דרך, הליך מזורז ופשוט יותר להורות לחברה להסיר תכנים אלו ואחרים.

ולהליך כזה יש מחיר. מרגע שהוא נעשה במעמד המדינה בלבד, לצד שכנגד – מפרסם התוכן עצמו או הגוף שבו פורסם התוכן – אין אפשרות להציג את טיעוניו ולהסביר את עמדתו. במקרה שכזה, עלולים להתרחש מקרים שבהם המדינה מבקשת ומקבלת צו להסרת תכנים שלא בהכרח מהווים הסתה או עבירה פלילית, והאזרח שהתוכן שלו הוסר מהרשת מוצא את עצמו במצב שבו נטל ההוכחה הוא עליו, והוא זה שצריך עתה להילחם ולהוכיח שלא הסית לפגיעה בחיי אדם. הפטור שמעניק החוק מדיני ראיות עלול לחשוף אזרחים "בעיתיים" בעיני השלטון למעקב תמידי ללא פיקוח בית המשפט, רק כדי לזהות במועד פרסום תוכן שלא נעים לממשל.

בעיני רבים, מדובר במחיר שאפשר ואפילו רצוי לשלם על מנת למנוע פיגועים. אבל במקרה זה יש לתהות עד כמה החוק באמת מסוגל לסייע בהצלת חיי אדם. שקד וארדן מקווים שהצווים שינופקו על סמך החוק יביאו להסרת תכנים מהרשת. אבל התנהלות העבר של חברות כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר מלמדת שרק במקרים נדירים מאוד מסירות החברות תכנים לחלוטין. לרוב, הן פשוט חוסמות את הגישה לאותם תכנים במדינה שבה הוצא הצו.

כך היה, למשל, עם הזכות להישכח: גוגל נענתה לבקשות להסיר תוכן באמצעות הסתרתו מגולשים באיחוד האירופי (ואף הוסיפה הערה שהתוכן שהוסר זמין באזורים אחרים). באוגוסט השנה טוויטר חסמה ציוץ של גולש אמריקאי שהפר צו איסור פרסום ישראלי, אך הציוץ היה זמין עדיין לגולשים במדינות אחרות. סביר להניח שכך ינהגו החברות גם עם צווים שיתקבלו באמצעות הצעת החוק. התוצאה: התוכן יהיה זמין בכל העולם, כולל ברשות הפלסטינית, חוץ מבישראל. במקביל גולשים בישראל לא יתקשו למצוא דרכים להגיע אליו (למשל, באמצעות תוכנה שמשנה את כתובת ה-IP של המשתמש, כמו Hola הישראלית). באופן זה, החוק ייצור בועה במסגרתה אזרחי ישראל חיים במציאות שבה אין תוכן מסית בפייסבוק או בגוגל, אך זה נמצא שם וזמין לכל מי שמעוניין בכך.

צוקרברג. סומן כשטן התורן. צילום: TechCrunch / CC-by

וגם אם אכן ייענו החברות לצו בצורה מלאה ויסירו את התוכן לחלוטין לא יהיה בכך די כדי למנוע הסתה. בקרב כזה, המדינה תמיד תהיה בעמדת נחיתות לעומת הגולשים. החוק החדש אולי מספק הליך מקוצר, אבל עדיין מדובר בהליך: כזה שדורש הגעה לבית משפט וקבלת צו. הגולש, מנגד, יכול לפרסם תכנים ללא הגבלה מנוחיות ביתו. אין שום דבר שימנע מהעלאת התוכן הבעייתי מחדש מיד עם הסרתו. למעשה, השימוש בחוק אף עלול להביא לתוצאה הפוכה: הסרת התוכן עלולה ליצור עניין מוגבר בו ולהביא לחשיפה גדולה יותר משהיה זוכה לה לולא ביקשה המדינה להסירו (תופעה שמכונה אפקט סטרייסנד).

בסופו של יום, צריך לזכור שהרשת גדולה מדי והאמצעים שבהם יכולים גולשים לפזר תוכן רבים מדי מכדי שלמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית תהיה אפשרות לשלוט בצורה כלשהי במה שנאמר בה. וזה, עוד מבלי שדיברנו על שירותים שבהם אין למדינה דרך קלה לנטר את הנאמר בהם, למשל קבוצות ווטסאפ, ולכן אין כל אפשרות מעשית למנוע הפצת תכנים מסיתים בהם.

אבל הבעיה של הצעת החוק מהותית עוד יותר, נוגעת לעצם הסיבה לקידומה. לפי שקד, פרסום פוסט מסית ברשת יוצר "אפקט פרפר בו הקלדה של אדם במקום אחד יוצרת סערה של ממש שמביאה אף למעשי הרג במקום השני". מדובר באמירה בעייתית. ראשית, מכיוון שטרם הוכח קשר מובהק וישיר בין פרסום פוסט בפייסבוק לבין ביצוע פיגועים. אף שייתכן שיש לשיח ברשתות חברתיות השפעה על הלכי רוח של מחבלים פוטנציאליים, זו נובעת ככלל לא מפוסט ספציפי זה או אחר אלא ממסכת של פרסומים ודיונים בשלל שירותים, גלויים ונסתרים. הסרת פוסט אחד, ואפילו פוסטים מרובים, לא תביא להיעלמות האווירה שיוצר מגוון הפרסומים.

שנית, וחשוב לא פחות, בתפיסתם של שקד וארדן ההסתה קיימת בחלל ריק, כמו נולדה מאין כלום. אבל ההסתה היא לא הגורם, היא רק התסמין, תוצאה של חיים תחת כיבוש, אפליה, גזענות, אלימות יומיומית מצד השלטון ושליחיו. הסתה לא היתה תופסת אחיזה שכזו לולא היו קיימים כבר תנאי יסוד שמאפשרים את צמיחתה.

הסתה, פיגועים ואינתיפאדה היו קיימים הרבה זמן לפני שפייסבוק הפכה לגורם משמעותי בחיינו. סימון הרשת החברתית כשטן התורן אולי עושה טוב לרייטינג של ארדן ושקד, אבל לא מקדם כהוא זה את ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל. הסתה תהיה גם בלי פייסבוק וגוגל, וגם בלי האינטרנט. אולי ייקח לה יותר זמן להתפשט, אבל היא תעשה את זה כך או אחרת. רוצים להתמודד עם ההסתה? טפלו בגורמים שמביאים לה. פייסבוק היא לא אחד מהם.

(פורסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)

למה שקד וארדן לא רוצים שתדברו על סכו״ם בפייסבוק?

"חייבים לעצור את האינתפיאדה", "שאהידים הם אנשים מסוכנים", "אני מרגיש לא טוב, יש לי דקירות בכל הגוף", "איפה אפשר לקנות סכינים איכותיות למטבח?". את המשפטים האלו, שלכאורה אין מחלוקת סביבם, לא תוכלו עוד לכתוב בפייסבוק, ואם תכתבו היא תמחק את הפוסטים שמכילים אותם. או, לפחות, זה מה שיקרה אם תקבל הרשות החברתית הגדולה בעולם את ההצעה שמקדמים שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי), והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן (הליכוד).

לפי דיווח של "ידיעות אחרונות" הבוקר שקד וארדן עתידים להיפגש היום עם בכירים בפייסבוק, ובהם סגן נשיא בחברה. זאת, בניסיון להגיע להבנות לגבי הסרת תכנים מסיתים מהרשת. בפגישה צפויים השרים להציג הצעה, שרק מפאת כבודם לא תכונה כאן מטומטמת, שלפיה פייסבוק תסיר מילים וביטויים כמו אינתיפאדה, דקירות, נאצים, שאהידים, סכינים, איטבח אל יהוד, מוות ליהודים, ומוות לערבים. כן דורשים השניים שהרשת החברתית תסיר גם תכנים כמו סרטונים שקוראים לדקור יהודים, קריקטורות אנטישמיות או השוואות לנאצים.

שקד וארדן מקווים להגיע עם פייסבוק להסדר מרצון בנושא, מבלי שיהיה צורך לחוקק חוק שיחייב אותה לעשות זאת. אולי מכיוון שהם יודעים שחוק שכזה לעולם לא יעמוד במבחן בג"ץ, בשעה שפייסבוק יכולה להחליט על דעת עצמה אילו תכנים היא מתירה לפרסם ברשת החברתית שלה ואילו היא מצנזרת.

ההצעה הזו כל כך הזויה ומנותקת מהמציאות, שלא ברור איך עברה את המסננות של שני השרים ויועציהם. ולא מדובר רק על כך שחסימת הסתה בפייסבוק לא תוביל להפסקת ההסתה או תסייע למנוע פיגועים. את ההסתה לטרור אפשר להמשיך באמצעות אחרים, מקוונים ולא-מקוונים, וכמה מגלי הפיגועים הקשים שידעה ישראל אירעו בשנים שקדמו לפייסבוק או אפילו לשימוש רחב באינטרנט.

האידיוטיות של היוזמה עמוקה אפילו יותר. כי ההצעה, כפי שפורסמה בידיעות אחרונות, לא מכוונת רק למנוע פרסומים מסיתים לכאורה, אלא כל דיון מקוון שעוסק בסוגיות נפיצות, בלי קשר לעמדות שמוצגות בו. שיח על השלכות האינתיפאדה על הכלכלה הישראלית? חסום. דיווח חדשותי על פיגוע דקירה או דריסה? לא אם תתקבל כלשונה הצעת שקד-ארדן. מאמר אקדמי שמשווה בין מעשי הנאצים למקרי ג'נוסייד אחרים? לא יעלה על הדעת. ביקורת נוקבת של ראש הממשלה על הפגנה שבה נשמעו קריאות "מוות ליהודים"? אפילו זה יהיה אסור לכאורה.

ההצעה, כפי שפורסמה, לא תמנע הסתה, אלא תנסה להעלים מסדר היום הציבורי (ופייסבוק, במובנים רבים, היא הקובעת המרכזית של סדר יום זה) כל דיון בסוגיות בעייתיות אלו, למחוק למעשה את קיומה של אינתיפאדת היחידים מהלך הרוח הישראלי. אפשר לקוות שלא זו היתה כוונתם של שני השרים, אבל זו בדיוק תהיה התוצאה שלה. כי הכלי של הסרת מילים ספציפיות, בלי שום דקויות או ניסיון לבחון את ההקשר שבו נאמרו, הוא כלי גס שהתוצאה שלו יכולה להיות הרסנית לשיח המקוון, כלי שלא ימנע הסתה אלא יגביל כל שיח שעוסק באחת המילים האסורות.

ההשלכות ההרסניות לא יוגבלו רק לדיונים בסוגיות ביטחוניות-מדיניות-פוליטיות. הטווח שבו עוסקות המילים המוצעות כל כך רחב שגם דיונים בסוגיות כמו הקטל דרכים ("דרוס"), על פשעים פליליים ("דקירות"), ואפילו בישול או רכישת מוצרים למטבח ("סכינים") עלולים להיות מצונזרים. הצעת השרים לא מבקשת להגביל מילים שמהוות רק חלק משיח ההסתה, אלא כאלו שנמצאות בשימוש יומיומי פשוט בשפה העברית.

רק בסוף השבוע האחרון התחוללה סערה גלובלית, אחרי שפייסבוק צנזרה פוסט של ראשת ממשלת נורבגיה, ארנה סולברג, שכלל צילום זוכה פרס פוליצר מ-1972 ובו נראית ילדה ערומה בורחת באימה ממקפת נאפלם בווייטנאם. הזעם הרב שעורר המהלך והתגובה הבינלאומית החריפה אלצה את הרשת החברתית לחזור בה מהצנזור.

ואולם, נראה ששקד וארדן הביטו בפרשה, וחשבו לעצמם, למה לעצור בתמונה? למה שלא נצנזר כל דבר שיכול להיות קצת בעייתי, שעלול לגרום לנו ולציבור הבוחרים שלנו להרגיש קצת לא בנוח, אפילו במחיר של פגיעה מהותית ביסודות הבסיסיים ביותר של חופש הביטוי ושל הדיון הציבורי המקובל והתקין?

החדשות הטובות הן שמדובר ביוזמה כל כך ביזארית, שספק אם פייסבוק תסכים ליישם אותה, או אפילו תוכל לעשות זאת בלי לעורר זעם רב מצד ציבור הגולשים. מה גם שלא בטוח שצנזור כזה אפשרי בכלל מבחינה טכנית. המילה סכין צונזרה? אז גולשים יכתבו 0כין, סכינ, ס-כ-י-ן, Knife, או אחת מאינספור וריאציות אחרות. אם למישהו יש מסר להעביר, אין שום מחשב או אלגוריתם שיוכל למנוע ממנו לעשות את זה.

החדשות הרעות הן שאם כלי תקשורת מחו"ל ישמעו על המהלך של שקד את ארדן וידווחו עליו, התדמית של ישראל כמדינה דמוקרטית עתידה לספוג מכה קשה יותר מזו שארגונים דוגמת BDS מסוגלים לספק לה. והחדשות העצובות הן שגם אחרי שהיוזמה הזו תיכשל, שקד, ארדן ודומיהם יישארו בממשלה ובכנסת וימשיכו לספק לנו הצעות חוק ויוזמות חסרות היגיון שאולי יביאו להם כותרות יפות בעיתונים, אבל לא יעשו דבר כדי לשפר את ביטחון האזרחים או את איכות חייהם.

(פורסם גם בכלכליסט)

לא, וואלה, המאגר הביומטרי לא עזר ללכוד גנב

המאגר הביומטרי

האם המאגר הביומטרי סייע לתפוס חשוד בגניבת אלפי דולרים בנתב"ג? בניגוד למה שאפשר להבין מהפרסום של אבי אשכנזי בוואלה, התשובה היא לא, ולמעשה נראה שבמקרה המדובר אין קשר בין יכולות זיהוי ביומטריות ללכידת החשוד.

ביום שני דיווח אשכנזי שמכשיר ביומטרי בנתב"ג סייע ללכידת חשוד בגניבת תיק שהכיל יותר מ-8,000 דולר. לפי הדיווח, בעלת התיק, ישראלית שחזרה מניו יורק, הגיעה לעמדת הבידוק הביומטרי והניחה את התיק לצדה. כשעזבה את המקום שכחה לקחת את התיק, וכמה דקות מאוחר יותר נוסע אחר שהיה באותה טיסה הגיע לעמדה ונתפס במצלמות האבטחה כשהוא לוקח את התיק.

משהבינה הנוסעת שתיקהּ נלקח היא מיהרה לגשת לתחנת המשטרה בשדה התעופה, ובאמצעות מצלמות האבטחה הצליחו השוטרים לזהות את החשוד ואת מעשיו. בשלב זה, לפי הדיווח, הם אתרו את זהותו "במאגר הביומטרי" ובתוך זמן קצר הגיעו לביתו בכפר סבא שם נמצא גם הכסף שנגנב.

מהכתבה של אשכנזי ניתן להתרשם שמדובר בניצחון מובהק לפעילות המאגר הביומטרי והרשות הביומטרית יכולה, אם תרצה, להתהדר בסיפור כהוכחה נוספת לשימוש שיש למאגר הביומטרי בשיפור איכות החיים של האזרחים.

ואולם, נראה שלמאגר הביומטרי אין כלל קשר למקרה המדובר. כפי שניתן לראות בברור מסרטון מצלמות האבטחה שנמצא בכתבה בוואלה, המכונות שבהן נעשה שימוש הן לא מכונות הזיהוי של הדרכונים החכמים, אלא מכונות הזיהוי של רשות שדות התעופה. אלו עושות שימוש בתבנית גב כף יד בלבד, בניגוד לטביעות אצבע ותמונת פנים שמשמשות בתעודות החכמות ושנשמרות במאגר הביומטרי.

לא ברור לחלוטין באיזה "מאגר ביומטרי" נעשה שימוש לזיהוי החשוד, ואולם ככל הנראה לא מדובר על המאגר הביומטרי הידוע לשמצה. לא רק מכיוון שמי שמשתמש במכונות גב כף היד כנראה לא נמצא באותו מאגר (אלו עושים שימוש במכונות אחרות שעובדות עם הדרכון החכם), אלא מכיוון שהליך העבודה מולו דורש צו שופט ולא הגיוני שהיה מתבצע במהירות כה רבה, כפי שעולה מהדיווח.

בנוסף, מומחים בתחום אמרו לי שלא ניתן להשתמש בתבנית גב כף יד לזיהוי אנשים (הזנת סריקת גב כף יד למאגר וקבלת זהותו של בעל היד), בגלל שיעור גבוה של התראות שווא, וזו יכולות לשמש רק לאימות זהות (אישור תבנית גב כף היד שנסרקה במכשיר זהה לתבנית ששמורה במאגר, ולכן שייכת לאותו אדם).

נראה סביר יותר שהשוטרים עשו שימוש ברישום זמני הכניסה של האזרחים, כפי שנשמרו במכונות של רשות שדות התעופה, והצליבו אותם עם הזמן שבו צולם החשוד במצלמה, וכך אתרו את זהותו – מבלי להשתמש כלל באמצעים ביומטריים כלשהם. שיטה זו, כמובן, ניתנת ליישום גם בעמדות ביקורת הגבולות המסורתיות.

שתי שנים רעות – סיכום פיילוט המאגר הביומטרי

פיילוט המאגר הביומטרי
איור: ערן מנדל / כלכליסט

היום מתפרסם ב"כלכליסט" פרויקט נרחב עליו עמלתי בשבועות האחרונים, שמסכם את שתי שנות פיילוט המאגר הביומטרי. תוכלו לקרוא את כל חלקי הפרויקט בלינקים הבאים (1, 2, 3, 4) וגם תמצות מאוד לא ממצה שלו בעמוד הפייסבוק שלי. במסגרת הפרויקט הכנתי טיימליין מפורט מאוד (ויש שיגידו מפורט מדי) שמסכם את שתי שנות הפיילוט, על מחדליו והצלחותיו. הטיימליין פורסם בפרויקט בגרסה מקוצרת מאוד. אז לכל חובבי המאגר, לכל מי שרוצה לדעת מה בדיוק היה כאן בשנתיים האחרונות, ולכל מי שיש לו שעתיים וחצי להרוג, הנה הטיימליין המלא של שתי שנות פיילוט המאגר הביומטרי. קריאה מהנה.

2013

8 ביולי – פיילוט המאגר הביומטרי יוצא לדרך

עמדות הרישום הביומטריות ביום תחילת הפיילוט. צילום: עמית שעל / כלכליסט
עמדות הרישום הביומטריות ביום תחילת הפיילוט. צילום: עמית שעל / כלכליסט

אחרי שנים של הליכי חקיקה, התנגדויות, עיכובים, מאבקים משפטיים ומחדלים, שר הפנים גדעון סער משיק רשימת את תחילת פיילוט המאגר הביומטרי. בשנתיים הקרובות, אזרחים שיהיו מעוניינים בכך יוכלו להוציא תעודת זהות או דרכון חכמים בתמורה למסירת שתי טביעות אצבע ותמונת פנים שישוכנו במאגר מרכזי. חרף התנגדות חריפה בכנסת (אותה הוביל מי שהיה בשלבי החקיקה האחרונים השר הממונה על הקשר עם הציבור, מיכאל איתן) ומחוצה לה, במשרד הפנים מתעקשים על נחיצות המאגר כדי למנוע מקרי גניבת זהויות (“הרכשה כפולה", בלשון המקצועית). “המצב הנוכחי היווה תשתית למקרים רבים של מרמה, הונאות, התחזות, מעשים פליליים ופגיעה בביטחון המדינה", קבע סער באירוע ההשקה. מנגד, מתנגדי המאגר טוענים שתעודות זהות חכמות ללא מאגר ביומטרי (בהן הנתונים הביומטריים שמורים על גבי התעודה בלבד), בתוספת הליכי אימות מחמירים במעמד ההנפקה הינם די והותר על מנת למנוע גניבת זהויות, ומונעים סכנות חמורות שנובעות מעצם קיום המאגר, כמו ניצול לרעה של המידע ששמור בו על ידי גורמים אלו ואחרים או, בתרחיש בלהות, דליפה של המאגר והפצתו ברשת, בדומה למאגר מרשם האוכלוסין שדלף לרשת לפני שנים.

15 ביולי – הח"כים זועמים

שבוע לאחר תחילת פיילוט המאגר הביומטרי מתכנסת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת לדיון דחוף. “המאבק נגד המאגר הביומטרי הוא מאבק על חירותנו כבני אדם", קבע ח"כ משה פייגלין (הליכוד ביתנו). ח"כ דב חנין (חד"ש) אמר: "אנחנו לא רוצים לחיות בחברה של אח גדול, ולא רוצים לתת לשלטון לשלוט בנו ובגוף שלנו בצורה קיצונית כל כך. כל מאגר מאובטח ושמור, דינו להיפרץ. המאגר יהיה לא רק בידי הממשל אלא בידי גורמים נוספים, וגניבה כזו עלולה ליצור נזקים בהיקף פנטסטי". מנגד ח"כ מאיר שטרית (התנועה), שהיה אחד הגורמים המרכזיים בהקמת המאגר טען: "בכל המדינות יש מאגר ביומטרי. תפסיקו לשקר. אל תשקרו את הציבור. יש קבוצת אנשים שמפחידה את הציבור. בעיני זו הפחדה הזויה ממש”.

15 ביולי – הנה, גנבתי

ערוץ 2 מדווח שעיתונאית מטעמו הצליחה להצטרף למאגר וקבלת תעודת זהות חכמה בזהות בדויה, תוך שימוש בתעודת זהות שקבלה מקרובת משפחה (אף שבין השתיים אין דמיון בפנים). את התשובות לשאלות הזיהוי שהוצבו לה שלפה העיתונאית ממאגר מרשם האוכלוסין שדלף לרשת. מרשות האוכלוסין נמסר אז שמאגר ביומטרי מלא ופעיל היה מונע מקרה מסוג זה.

8 באוגוסט – לא שמים אצבע

הרשות הביומטרית מסכמת את החודש הראשון של פיילוט המאגר הביומטרי עם נתונים מאכזבים. לפי חשיפת "כלכליסט", מרבית הישראלים שהנפיקו תעודות זהות חדשות, 60%, סרבו להצטרף למאגר. כ-10 אלף איש הצטרפו בסך הכול בחודש הראשון. שר הפנים סער הגדיר את הנתונים כהצלחה ("הנתונים שנרשמו עד כה מצביעים על אמון הציבור במהלך"), אך מתנגדי המאגר סברו אחרת. ביטחונם ושלוות חייהם", אמר היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות, עו"ד יהונתן קלינגר.

8 באוגוסט – אין שחרורים

הבלוגר משה הלוי (הלמו) חושף את הטופס שעליו חותמים המצטרפים לפיילוט המאגר הביומטרי. “לאחר שנתתי את הסכמתי לנטילת אמצעים או נתונים ביומטריים והכללתם במאגר, לא אוכל לחזור בי מהסכמתי זו", נכתב שם. "עם החלת החוק על כלל התושבים גם בלא הסכמתם, יהיה משרד הפנים רשאילהעביר למשטרת ישראל, למשטרה הצבאית או לרשויות הביטחון מידע על סמך המאגר הביומטרי".

14 באוגוסט – הם מגייסים גם גמלאים

"הארץ" מדווח שזוג אזרחים בשנות ה-70 לחייהם שהגיעו ללשכת האוכלוסין על מנת לחדש דרכונים שוכנעו להוציא דרכונים חכמים מבלי שהוסבק להם שהדבר כרוך בהצטרפות לפיילוט המאגר הביומטרי. חרף בקשותיהם החריפות, משרד הפנים מסרב למחוק אותם מהמאגר.

26 באוגוסט – מגייסים את הציבור למאבק

התנועה לזכויות דיגיטליות משיקה קמפיין מימון המון באתר Headstart במטרה להפיק ולממן קמפיין הסברה נגד המאגר. יעד הגיוס: 15 אלף שקל.

3 בספטמבר – המומחה מס' 1 תוקף

עו"ד יורם הכהן, שעד כחצי שנה קודם לכן היה ממונה על פעילות כלל מאגרי המידע בישראל מתוקף תפקידו כראש הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים, תוקף בהרחבה את פיילוט המאגר הביומטרי. “הממשלה עדיין לא יודעת להגן בצורה טובה על המאגרים הממשלתיים", הוא אמר בראיון ל"גלובס". “המידע הזה יכול להיות נכס אסטרטגי לארגוני פשיעה למשל נתונים על אנשים שנמצאים ברשות להגנת עדים ולכן האיום שינסו להשיגו נהיה גדול יותר".

15 בספטמבר – מצרפים בכפייה?

המוקד להגנת הפרט פונה למשרד הפנים בטענה שלתושבי מזרח ירושלים שלפונים ללשכת האוכלוסין בוואדי ג'וז לא מובהר דיו שההצטרפות לפיילטו המאגר הביומטרי הינה וולנטרית. למעלה מכך, במקרים מסוימים מצורפים התושבים בכפייה. תושב אחד סיפר, למשל, שכשביקש להנפיק תעודת זהות חדשה נאמר לו שלא ניתן להנפיק תעודה שאינה ביומטרית (ולכן כרוכה בהצטרפות למאגר).

14 באוקטובר – בין שני אחים

מסיבה לא ברורה, רשות האוכלוסין מנפיקה לשני אחים, בגיל 5 ו-10, דרכונים חכמים שנושאים שניהם את אותה התמונה, של האח הגדול יותר. בתגובה נמסר מהרשות להארץ שהנושא ייבדק.

10 באוקטובר – הציבור משלם ברצון

קמפיין מימון ההמון של התנועה לזכויות דיגיטליות נגמר בהצלחה, אחרי שגייס יותר מ-20 אלף שקל (33% יותר מיעד הגיוס המקורי).

21 באוקטובר – הולכים לבג"ץ

התנועה לזכויות דיגיטליות עותרת לבג"ץ בדרישה לעצור את קמפיין הפרסום של פיילוט המאגר הביומטרי ותעודות הזהות החכמות. לטענת העותרים, הקמפיין מטעה את הציבור שכן לא מזכיר את העובדה שההצטרפות למאגר היא וולנטרית ועובר על חוקי המדינה מכיוון שעוסק בנושא ששנוי במחלוקת. משרד הפנים בתגובה: “צעד נואש".

5 בנובמבר – סטודנטים מהליכוד נגד המאגר

תא הליכוד באוניברסיטת בר אילן בפנייה לשר הפנים סער: “המעקב הממשלתי אחר אזרחים ופרטיהם, כאילו היינו רוסיה הקומוניסטית, הפגיעה בפרטיות ובחירויות האזרח, הסכנה שמאגר כזה ייפול לידיהן של גורמי פשע או גורמים עיונים לישראל ואזרחיההם רק חלק מהאיומים, הסכנות והפגיעות באזרחיםאני כתלמידי ז'בוטינסקילא יכולים לתמוך ברעיונות כה אנטיליברליים”.

12 בנובמבר – לא רק טביעות אצבע ותמונה?

אתר ynet מדווח שבמכרז שפרסם משרד הפנים למערכת השוואה ביומטרית למאגר נכתב באחד הסעיפים שה"מערכת שתאפשר למשתמשים מורשים להוסיף סימנים מזהים ייחודיים, ובהם צלקות, קעקועים וכדומה, שיקושרו ויאוחסנו במאגר המידע, ויהיה ניתן לגשת אליהם יותר מאוחר". זאת, אף שהחוק קובע במפורש שבמאגר יאוחסנו רק טביעות שתי אצבעות ותמונות פנים. מהרשות לניהול המאגר נמסר בתגובה: “מדובר בסעיף אחד מתוך עשרות ומאות דרישות שעל הספק להציג בהן את יכולותיו. סעיף זה הנו סעיף איכות ולא תנאי סף. כלומר, ספק שמאפשר זאת מקבל ניקוד".

2014

2 בינואר – פטור ממאגר

ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) חושף שבעלי תפקידים ובכירים שזכאים לדרכון דיפלומטי יכולים לקבל דרכון דיפלומטי ביומטרי ללא צורך בהצטרפות למאגר. הסיבה: דרכונים אלו מונפקים על ידי משרד החוץ ולכן פטורים מחוק המאגר הביומטרי.

2 בפברואר – הולכים על אנטי

התנועה לזכויות דיגיטליות משיקה קמפיין פרסומי מקוון שכולל סרטונים והסברים נגד פיילוט המאגר הביומטרי.

5 בפברואר – עדיין בחוץ

לפי הדו"ח החצי שנתי של הרשות לניהול המאגר הביומטרי, רק 50% ממנפיקי תעודות זהות או דרכונים הנפיקו תעודות חכמות והצטרפו לפיילוט המאגר הביומטרי (ורבע מהם כלל לא הגיעו לאוספן). בפועל, שיעור המסרבים גבוה בהרבה מכיוון שהנתון לא כולל ישראלים שהגיעו ללשכת האוכלוסין לצורך אחר וסירבו ללחץ הפקידים לנצל את הביקור להנפקת תעודה חכמה והצטרפות למאגר. "ברור לנו, בעקבות אחוזי הסירוב הגבוהים ולאור כישלון המערכות הביומטרית בהליך ההנפקה והאימות, שאזרחי ישראל אינם מעוניינים במאגר ביומטרי", אמר קלינגר.

19 בפברואר – בג"ץ פוסק

שופטי העליון מקבלים את עתירת התנועה לזכויות דיגיטליות ומחייבים את רשות האוכלוסין לשנות את פרסומיה בנושא וליידע את הציבור שהמאגר נמצא בתקופת ניסיון ושההצטרפות אליו הינה וולנטרית.

2 במרץ – השב"כ מזהיר

לפי דיווחים בתקשורת, אנשי השב"כ והמוסד וכן קצינים שמשרתים ביחידות רגישות קיבלו הנחיה שלא להצטרף אל פיילוט המאגר הביומטרי. במערכת הביטחון סירבו להתייחס לדיווחים, ואולם לפי ההערכות החשש שם הוא מדליפה אפשרית של המאגר שתביא לחשיפת אזרחים שעובדים גסוכנים חשאיים של ארגונים אלו.

12 במרץ – למה להסתפק בביומטרי?

בשיאו של פיילוט המאגר הביומטרי השנוי במחלוקת מדווח "כלכליסט" על תוכנית להקמת מאגר גנטי שבו ירוכז מידע על כל התינוקות שנולדים בישראל, לכאורה כדי לאפשר זיהוי מוקדם לש מחלוקת גנטיות. בין מקדמי התוכנית מצוי גם חובב המאגרים הידוע מאיר שטרית.

12 במרץ – בג"ץ פסק. אז פסק

מתנגדי המאגר טוענים שרשות האוכלוסין טרם מילאה אחר פסיקת בג"ץ שהורתה לה להסיר או לתקן את הפרסומים בנושא התעודות החכמות וכן פיילוט המאגר הביומטרי. הרשות אישרה בתגובתה שהפרסומים עדיין לא הוסרו, אך ציינה שהיא נערכת ליישום ההחלטה.

20 במרץ – מישהו בודק את זה?

"כלכליסט" חושף שבתשעת חודשי פעילותו הראשונים המאגר הביומטרי כלל לא עבר סקרי סיכונים ומבדקי עמידות לפריצות כמתחייב בצו להפעלתו. המידע עלה מדו"ח שפרסמה הרשות הביומטרית עצמה, אך שלא זכה לתשומת לב טרם הפרסום ב"כלכליסט". "בהתאם ללשון הצו והפרוטוקול, בימים אלו נשלמות ההכנות ברשות האוכלוסין לביצוע סקר סיכונים ומבדקי חדירה בלתי תלויים”", נכתב בו – ניסוח שממנו עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים שבדיקות אלו לא בוצעו עדיין, לא בטרם עלה המאגר לאוויר ולא בחודשי פעילותו עד כה.

"לא די בהשלמת ההכנות לביצוע סקר סיכונים ומבדקי חדירות, אלא נדרש ביצועם בפועל ותיקון ליקויי האבטחה המתגלים", כתבה התנועה לזכויות דיגיטליות במכתב שהעבירה לשר הפנים. "כל עוד לא הסתיימו מבדקי החדירות בהצלחה, לא ניתן לומר כי נתוניהם של האזרחים שהתנדבו לניסוי הביומטרי שמורים כיאות. לכן, המשך פיילוט המאגר הביומטרי במתכונתו הנוכחית, מהווה סכנה ביטחונית ופגיעה בפרטיות המתנדבים. אנו תוהים כיצד הגורמים המפקחים התירו את המשך הניסוי, מבלי שהמערך הביומטרי יעמוד בתקני האבטחה הנדרשים תוך הפקרת ביטחונם של אזרחי ישראל”.

מהרשות הביומטרית נמסר בתגובה שהמכתב לסער משקף חוסר הבנה בסיסי בנושא: “מערכות הרשות לניהול המאגר הביומטרי נבדקו ונבחנו על ידי הגורמים המקצועיים הרלוונטיים טרם עליית הפרויקט לאוויר. הרשות הממלכתית לאבטחת מידע (רא"ם) אישרה את תחילת הפרויקט כולו על סמך בדיקות ובקרות שבוצעו בהתאם לנהלי רא"ם ועל ידי אנשי המקצוע שלה. גם לאחר העלייה לאוויר בוצעו סקרים ומבדקים שהסתיימו בהצלחה רבה, ולא העלו כל כשלי אבטחה. בהתאם לנדרש בחקיקה יבוצע סקר סיכונים נוסף, גם במהלך תקופת המבחן”. הרשות לא התייחסה לסתירה בין תגובתה לבין הכתוב בדו"ח שפרסמה, ושלפי רק נשלמו ההכנות לבדיקות אלו.

23 במרץ – ון ליר מזהיר

דו"ח של מכון ון ליר מזהיר בחריפות מהאופן שבו הוקם ומהמשך פעילותו של המאגר הביומטרי. “לאחרונה פורסם כי 'מי שהגה, תכנן, הקים, פיקח, הוביל ומלווה את פיילוט המאגר הביומטרי, הוא בכלל לא עובד מדינה, אלא יועץ עצמאי, שמאז 2008 ממלא את תפקידו בפטור ממכרז'”, נכתב בו. "את מערך ההנפקה של המאגר הביומטרי מפעילה חברה חיצונית – HP. נחשף כי ההתקשרות עם חברת HP בשנת 2008 נעשתה בפטור ממכרז, וכאמור חוק המאגר הביומטרי עבר רק בשנת 2009. לפיכך ההחלטה על הקמת המאגר הביומטרי התקבלה כאשר ברקע כבר היה הסכם עם חברה חיצונית להקמת המאגרעל סמך הניסיון שהצטבר בהעברת האחריות לאבטחת מידע לגורמים חיצוניים יש חשש כבד לדליפת המידע. מאגר מרשם האוכלוסין הישראלי, לדוגמה, אחד הרגישים ביותר במדינה, הודלף על ידי עובד מיקור חוץ”.

24 במרץ – חוזרים לבג"ץ

התנועה לזכויות דיגיטליות עותרת לבג"ץ וטוענת שמשרד הפנים אשר בביזיון בית המשפט מכיוון שעדיין לא מילא את ההחלטה שמחייבת אותו לשנות את הפרסומים שנוגעים א פיילוט המאגר הביומטרי. בעתירה מתבקש בג"ץ להורות על הסרת כל הפרסומים הפוגעים באופן מיידי, וכן לחייב את שר הפנים ואת רשת האוכלוסין וההגירה בתשלום "קנס משמעותי ההולם את חומרת מעשיהם בעבור כל יום בו פסק דינו של בית המשפט הנכבד אינו מקוים". מרשות האוכלוסין נמסר בתגובה שחלק מהפרסומים כבר שונו ושהפרסומים הנותרים ישונו בתוך יום או יומיים.

23 ביוני – מי הבוס?

כמעט שנה לתוך פיילוט המאגר הביומטרי, הרשות הביומטרית מחפשת מנהל אבטחת מידע. “תפקיד מעניין ומאתגר של ניהול אבטחת מידע בגוף העמוד בקדמת הטכנולוגיה, וכולל גם אחריות על האבטחה הפיסית ברשות הביומטרית", נכתב במודעה שפורסמה מטעמה והובאה באתר ynet. "אם מכירים מועמד/ת מתאימים, אשמח אם תפנו אלי שיעבירו קורות חיים. נא הפציו את הבשורה. תודה רבה. גון (גון קמני, ראש הרשות הביומטרית; ע”כ)". מהרשות נמסר בתגובה שכיהן בה מנהל אבטחת מידע עד פברואר 2014 ושבימים אלו היא פועלת כדי לאתר לו מחליף. התגובה חמורה בפני עצמה, שכן עולה ממנה שמזה תקופה משמעותית של כארבעה חודשים מתנהל פיילוט המאגר הביומטרי ללא מנהל אבחטת מידע.

10 ביולי – אי אפשר להשוות

"כלכליסט" חושף ששנה אחרי תחילת פעילות המאגר, משרד הפנים עדיין לא חתם על הסכם עם ספק להקמת מערכת השוואה ביומטרית. מדובר ברכיב מרכזי בפעילות המאגר שנועד להשוות בין כל הנתונים שנשמרים במאגר ובכך למנוע הרכשה כפולה. בלי רכיב זה, המאגר הוא לא יותר מאוסף של נתונים חסרי שימוש. לפי תגובה שהעביר משרד הפנים לאזרח, ושהגיעה לידי "כלכליסט", עולה שמערכת זו טרם הוקמה ושלמעשה עוד לא נחתם החוזה להקמתה. "לא ניתן לחשוף את זהות הזוכה במכרז", נכתב בה. "הם (הגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים וברשות לניהול המאגר הביומטרי; ע"כ) נמצאים בשלבי חתימה עם הספק". מהרשות הביומטרית נמסר אז שנעשה שימוש במערכת שמבוססת על מנוע השוואה מהמובילים ומהמנוסים בעולם, ושהמכרז נועד לאפשר עדכון טכנולוגי תקופתי". חרף זאת, עד היום לא נמסרו פרטים על אותה מערכת, או על הליך בחירתה והקמתה.

22 ביולי – הח"כים מוחים

ועדת הכנסת המיוחדת לנושא המאגר הביומטרי מתכנסת לדיון בכשלים השונים שנחשפו בפעילות פיילוט המאגר הביומטרי בשנתו הראשונה, ובהם היעדר מנהל אבטחת מידע והעיכוב ברכישת מערכת השוואה ביומטרית. "עולים הרבה סימני שאלה ותהיות בנוגע לנחיצות המאגר ולאפקטיביות שלו", אמרה בדיון ח"כ תמר זנדברג (מרצ). הבעיות שעולות נוגעות בין השאר לתוכנת האבטחה של המאגר, אך בעיקר לעצם נחיצות המאגר ולחלופות האפשרויות הדבר המרכזי שהיה אמור להיבדק במסגרת הפיילוט, אך לא נבדק בפועל". קמני אמר בדיון שהפיילוט מתנהל היטב ושקצב ההצטרפות למאגר גבוה מהצפוי. בסיום הדיון אושרה הארכה בת חצי שנה לפיילוט המאגר הביומטרי, כדי לאפשר סיום תקופת מבחן מלאה בת שנתיים.

3 בספטמבר – תפסנו גנב!

משרד הפנים מודיע שהודות למאגר הביומטרי נמנע מקרה של גניבת זהות. "אדם שזהותו נגנבה הגיע ללשכת רשות האוכלוסין לחדש את תעודת הזהות שלו שתוקפה פג", נמסר בדו"ח שפורסם מאוחר יותר. "בלשכה הודיעו לו כי הונפקה לו תעודת זהות כחצי שנה לפני כן. מאחר ואותו אדם הכחיש נמרצות עובדה זו, נפתחה עבורו בלשכה בקשה לתעודת זהות ובוצעה הרכשה ביומטרית שנשלחה לבירור ברשות לניהול המאגר הביומטרי, שם זיהו כי אכן קיימת אי התאמה בנתונים והבקשה נדחתה. בירור שנערך בלשכה העלה כי אחיו של אותו אדם גנב את זהותו תוך שהוא עובר בהצלחה את תהליך התשאול עקב היכרותו הקרובה עם אחיו. תעודת הזהות הכפולה בוטלה ופרטי האירוע הועברו להמשך טיפול במשטרה”. זוהי הפעם היחידה בתקופת פיילוט המאגר הביומטרי שבה נמסר על עצירת מקרת כזה באמצעות המאגר, ומתנגדיו טענו שחלופת תשאול הייתה גם היא מונעת את גניבת הזהות.

17 בספטמבר – ההתנגדות גדלה

דו"ח חצי שנתי של הלמ"ס מגלה ירידה חדה בשיעור המצטרפים למאגר: בחצי הראשון של 2014 רק כשליש מתעודות הזהות והדרכונים שהונפקו היו ביומטריים. בחציון הראשון של 2014 הונפקו בסך הכול 829,287 תעודות זהות ודרכונים. מתוכן, הונפקו כ-250 אלף תעודות זהות וכ-309 אלף דרכונים רגילים, וכ-140 אלף תעודות זהות וכ-130 אלף דרכונים ביומטריים. המשמעות: חלק מכריע מכלל האזרחים שפנו להנפיק או לחדש תעודה סירבו לתת אצבע למאגר – רק 36% מסך תעודות הזהות ו-30% מסך הדרכונים שהונפקו היו ביומטריים. בסך הכל, במהלך החצי הראשון של 2014 הצטרפו למאגר הביומטרי 212,720 ישראלים, ומספר האזרחים שנתוניהם שמורים במאגר נכון לסוף יוני 2014 עומד על 395,574 איש. נתוני ההצטרפות מהווים ירידה חדה לעומת הנתונים המקבילים מחצי השני של 2013 (חצי השנה המלאה הראשונה לפעילות המאגר), אז 50% מתעודות הזהות ו-46% מהדרכונים שהונפקו היו ביומטריים.

2015

17 בפברואר – יש להם מה להסתיר?

היועצת המשפטית של ועדת הכנסת, עו"ד נירה לאמעי רכלבסקי, מותחת ביקורת חריפה על הדו"חות התקופתיים של הרשות לניהול המאגר הביומטרי וטוענת שהם לא בודקים את נחיצות המאגר או את החלופות האפשריות לפעילותו. בחוות דעת שגיבשה כתבה היועצת: "לא נראה כי בפני חברי הכנסת נמצאים כל הנתונים המאפשרים הכרעה בנושא נחיצותו של מאגר. התשובה לשאלת הנחיצות של המאגר עדיין לא ניתנה, בין היתר מכיוון שלא מוצתה בדיקת כל החלופות האפשריות לטיפול בבעיית הזיוף הגם ללא קיומו של מאגר ביומטרי. לא ברור האם קיים קשר ישיר בין בעיית זיופי תעודות הזהות לבין הצורך במאגר". מהרשות הביומטרית נמסר בתגובה להארץ שחוות הדעת מתבססת על הדו"ח התקופתי מאוגוסט, ולכן מבוססת על נתונים שנכונים רק לשנת הפעילות הראשונה של המאגר, וכן שהיא כולל אי דיוקים רבים.

4 במרץ – עומדים בסירובם

הדו"ח התקופתי השלישי של הרשות הביומטרית מגלה שהישראלים עדיין מסרבים לקחת חלק בניסוי. מתוך 750,733 תעודות זהות ודרכונים שהונפקו בחצי השני של 2014, 31.8% בלבד היו ביומטריות. במילים אחרות: חלק מכריע מהישראלים שהנפיקו תעודה או דרכון חדשים, בסביבות ה-68%, סרבו להצטרף למאגר. שיעור כלל המסרבים כנראה גבוה יותר, שכן הנתון שלעיל לא כולל ישראלים שביקרו בלשכות האוכלוסין שלא במטרה להוציא תעודה חדשה, וסרבו גם אז להצטרף למאגר. עם זאת, הדו"ח מגדיר את שיעור המצטרפים הנמוך כהצלחה, שכן הוא גבוה מהיעד שהוצב לפני תחילת פיילוט המאגר הביומטרי: שיעור מצטרפים של 20%. שיעור זה נמוך עד כדי גיחוך ונראה שנקבע רק על מנת שניתן יהיה לעוברו בקלות ולדווח על הצלחה.

26 במרץ – כך ייפרץ המאגר?

חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון פיתחו שיטה שמאפשרת לפרוץ למחשבים שאינם מחוברים לאינטרנט באמצעות ניטור הטמפרטורה שלהם. לדברי החוקרים, באופן תיאורטי יכולה השיטה לשמש גם לגניבת מידע ממערכות מחשבים שלא מחוברות לכל רשת חיצונית, דוגמת המאגר הביומטרי.

13 באפריל – מתחילים לסכם

דו"ח מסכם לתקופת פיילוט המאגר הביומטרי מעלה תהיות בנוגע לנחיצות המאגר, חרף קביעת הרשות הביומטרית שהוא חיוני לישראל. לפי הדו"ח, בתקופת הפיילוט נרשמו 113 מקרים שבהם נעצרה ההנפקה מסיבות של אי התאמה בין נתונים ביומטריים של אדם לנתונים שקיימים במאגר מבקשות קודמות שלו ו-20 מקרים שבהם נעצרה הנפקה בגין דימיון בין נתונים ביומטריים של אדם לנתונים של אדם אחר. מקרים אלו עלולים להביא, לדברי הרשות, להרכשה כפולה והם כוללים גם מקרים של "ניסיונות התחזות לצורך קבלת תיעוד במרמה". בדו"ח לא נמסר כמה מקרים כאלו היו בפועל, ואולם גם אם כל המקרים המדוברים היו ניסיונות התחזות פליליים (וסביר שלא זה המצב), עדיין מדובר בשיעור זניח של 0.02% ביחס למספר הישראלים שרשומים במאגר. כלומר, לפי נתוני הרשות עצמה הבעיה העיקרית שמנסה המאגר לפתור הרכשה כפולה היא זניחה עד מאוד.

חלק ניכר מהדו"ח מוקדש לדיון בחלופות השונות שנבדקו לפעילות המאגר. אלו כוללות מאגר של תמונות פנים בלבד או מאגר של טביעות אצבע בלבד, מאגר של תמונת פנים וטביעת אצבע אחת, מאגר המבוסס של שמירת תבניות במקום נתונים גולמיים, מאגר המבוסס על שיטת ההקבצים של חתן פרס טיורינג, פרופ' עדי שמיר (הנתונים לא משוייכים ישירות לאדם, אלא לקבוצה של כמה מאות או אלפי אנשים) ושימוש בתשאול בלבד ללא צורך במאגר מסוג כלשהו. השיטות השונות דורגו לפי מדדים במשקל משתנה ושלא במפתיע, המאגר הביומטרי במתכונתו הנוכחית קיבל את הציון הגבוה ביותר, חרף ציונים נמוכים מאוד במדד הפרטיות. החלופות היחידות שזכו לציונים משביעי רצון, ואפילו מצוינים, במדד הפרטיות הן חלופות התשאול נטולות המאגר שנבחנו. עם זאת, שתי חלופות אלו קיבלו את הציון המשוקלל הנמוך ביותר. זאת, בגלל ציונים של אפס מוחלט במדדים שכלל אינם רלוונטיים להן כמו מניעת התראות שווא וחרף העובדה שחלופת תשאול העומק זכתה לציון גבוה מאוד (11.4 מתוך 12) במדד איתור הרכשה כפולה – שהוא העילה העיקרית להקמת המאגר.

לפי ניתוח "כלכליסט", המשקל שניתן למדדים השונים, ולכן הציון הסופי שקיבלו החלופות השונות, לא באמת מייצג את החשיבות של מדדים אלו ואת הוואלידיות של החלופות. המדד החשוב ביותר, מניעת הרכשה כפולה, מהווה רק 12% מהציון של כל חלופה, בשעה שלכאורה המשקל שלו צריך להיות גבוה בשיעורים ניכרים. גם המשקל של סוגיית הפרטיות צריך להיות גבוה משמעותית מ-17% בלבד. מנגד, מדד כמו איתור זהות כפולה זוכה למשקל יתר שזהה בחשיבותו למדד מניעת הרכשה כפולה (כלומר, במקרה שבו זוהתה הרכשה כפולה זיהוי הגורמים שמעורבים בה), אף שלכאורה מדובר במטרה משנית בלבד. גם מדד מניעת התראות שווא צריך לקבל משקל נמוך הרבה יותר, או אף להימחק לחלוטין, שכן הוא עוסק בסוגיה שאינה רלוונטית לחלופות נטולות מאגר.

13 באפריל – ארדן מאיים

שבועות ספורים לפני סיום תפקידו מאיים שר הפנים גלעד ארדן שיקדם מהלך הדרגתי שיחייב את כל אזרחי ישראל להצטרף למאגר.

15 באפריל – המבקר מבקר

מבקר המדינה, השופט (בדימוס) יוסף שפירא, שולח מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר הפנים גלעד ארדן, שבו הוא מתריע שדו"ח מקיף שחיבר על פיילוט המאגר הביומטרי מעלה ליקויים רבים בנוגע לפעילותו שהינם בעלי משמעות ציבורית מרחיקת לכת. המבקר דורש גם מראש הממשלה ומשר הפנים להביא לידיעתו את הפעולות שנעשות לתיקון הליקויים שמפורטים בדו"ח, ומבקש שלא לבצע שום הליך חקיקה בנושא טרם זאת. מהרשות הביומטרית נמסר בתגובה שהמבקר מתעלם מכך שהליקויים כבר תוקנו.

6 במאי – המכרז הכושל

"כלכליסט" חושף שורה של כשלים ומחדלים במכרזים לרכישת מערכת השוואה ביומטרית, שבגינם נאלצה המדינה לפצות את הזוכה במכרז הראשון במיליון שקל. ביולי 2011 פרסמה רשות האוכלוסין וההגירה מכרז בינלאומי להקמת מערכת השוואה ביומטרית. למכרז ניגש ארבעה מתמודדת. שתיים מהן נפסלו מכיוון שלא עמדו בתנאי הסף. מבין שתי האחרות, Daon ו-Morpho, נבחרה בינואר 2012 הצעתה של דאון. ביוני אותה שנה פורסם שמשרד הפנים פסל את הזכייה של דאון, לאחר שהתגלו במכרז כשלים משמעותיים ובעקבות עתירה של מורפו. “כלכליסט" חושף את ההתנהלות השלומיאלית שהביאה לפסילת המכרז: צוות המו"מ הנחה את דאון לגרוע מהצעתה רכיב בשם Sentrigo database firewall, לאחר שסבר שמדובר בתוכנת הצפנה שמספקת הצפנה טובה יותר מזו שדרושה במכרז. ואולם, רכיב זה היה למעשה תוכנת ניטור ובקרת גישה לבסיסי נתונים שמהווה תנאי סף במכרז. "כשצוות הפרויקט הנחה את דאון לגרוע את Sentrigo מתכולת הצעתה, דאון הבינה זאת כוויתור של ועדת המכרזים על דרישת הניטור, בעוד שצוות הפרויקט הבין זאת כהשוואת התכולה בין ההצעות ככל שהן נוגעות לדרישות ההצפנה", נכתב בפרוטוקול של ועדת המכרזים. הוועדה קבעה שהטעות גרמה לפגיעה בשיווין בין שתי החברות והחליטה לבטל את זכייתה של דאון ולצאת למכרז חדש. בתגובה דאון עתרה בבקשה לפצות אותה על ביטול הזכייה. עתירה זו הסתיימה בהסכם פשרה, במסגרתו המדינה שילמה לדאון פיצויים בסך מיליון שקל.

ואולם סאגת המכרז לא הסתיימה כאן: בפברואר 2013 פורסם מכרז חדש אליו נרשמו, בין השאר, כל החברות שניגשו למכרז המקורי. במועד הסגירה האחרון של המכרז, באוקטובר 2013, התברר שרק חברה אחת הגישה הצעה לאספקת המערכת, Cognet שנפסלה במכרז הראשון מכיוון שלא עמדה בתנאי הסף. רק בספטמבר 2014, יותר משנה מאז החל פיילוט המאגר הביומטרי, חתם משרד הפנים על הסכם עם המציעה היחידה, בסכומים שלא פורטו.

9 ביוני – מאגר? איזה מאגר?

"כלכליסט" חושף שאחת משתי ועדות הכנסת המיוחדות שאמורות לפקח על פיילוט המאגר הביומטרי, ובפרט על פעילות רשויות הביטחון ואבטחת מידע, לא התכנסה מעולם. הוועדה השנייה נפגשה בפעם האחרונה בדצמבר 2014. שתי הוועדות עוד לא כונסו בכנסת הנוכחית, אף שהן אמורות לקבל דו"חות מסכמים על תקופת הפיילוט וגם להצביע לגבי עתידו של המאגר לפני שהנושא יועבר לאישור סופי במליאת הכנסת.

“שאלות כבדות משקל בנוגע לנחיצות המכרז עדיין לא נענו", התריעה ח"כ תמר זנדברג (מרצ). "לא ברור לי כיצד ניתן לדון ולהצביע על הפיכת המאגר לקבוע לאור הפקרת הציבור ואי קיום הוראות החוק הנוגע אל פיילוט המאגר הביומטרי”.

מי פורץ לג'ימייל של פעילי המחאה החברתית?

האם מישהו מנסה לפרוץ לחשבונות פייסבוק וג'ימייל של פעילי שמאל ומחאה חברתית? בשעות האחרונות מופיעות עדויות שונות שמצביעות, לכאורה, על כך שמאז אתמול בערב נמצאים חשבונות מקוונים של פעילים תחת מתקפת האקינג מצד גורמים אלמוניים, שייתכן ופועלים בחסות מדינה.

בשעות הבוקר דיווח שרון לוזון, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם "עיר לכולנו" ומראשי "כוח לעובדים", שבמהלך הלילה ניסו אלמונים לפרוץ לחשבון הגוגל שלו, תוך שימוש בסיסמה שלו. לוזון פרסם צילום מסך של ניסיון הפריצה, ממנו עולה שמקור הפריצה הינו בארה"ב (אם כי סביר שהפורצים עשו שימוש ב-VPN).

הודעת הפריצה של שרון. קליק להגדלה

נועם ר', בלוגר שמאל בולט שכותב את הבלוג עוכר השלווה o139, דיווח גם הוא על ניסיון פריצה לחשבון גוגל אפס שלו, אליו התלוותה גם אזהרה מטרידה לפיה מדובר בתוקפים שבחסות-מדינה (State-sponsored attackers). הנה צילום המסך שנועם שלח לי:

קליק להגדלה
קליק להגדלה

אסף פרץ, פעיל מחאה בולט שהיה מעורב לדבריו במחאת קרן נויבך, מחאת הגז ושאר ירקות אישר בהתכתבות איתי שגם הוא קיבל הלילה התראה מגוגל שלפיה נעשו ניסיונות לפרוץ לחשבונו. הפעיל החברתי עו"ד אסף אבן חן אמר לי שמאז אתמול בחצות מכרים רבים שלו, פעילים חברתיים, סיפרו לו כי הם נתקלים במה שאפשר לכנות כהתנהגות חשודה בחשבון הפייסבוק שלהם, שכוללת חסימה של פונקציות מסוימות ואי-יכולת להיכנס לחשבון. לדבריו הוא עדיין בודק את הנושא לעומק והבטיח לחזור אליי עם פרטים נוספים. בנוסף, לאורך היום הופיעו עוד מספר עדויות ישירות ועקיפות על תקיפות נוספות.

פניתי לגוגל ישראל בשאלה האם יש להם פרטים נוספים, ואפרסם את תגובתם לכשתתקבל.

אז מה אנחנו יודעים? מספר פעילי מחאה בולטים שהיו קורבן לניסיונות תקיפה. על סמך הסקרינשוטים שפורסמו נראה שניתן לקבוע בוודאות גדולה שאכן הייתה מתקפה, ושההודעות הן לא ספאם או פישינג. נכון לעכשיו התקבלו דיווחים כאלו רק מדמויות בולטות ומוכרות יחסית של פעילים, מה שמצביע על מתקפה שמכוונת אליהם. ואולם, ראיות שבשתיקה הן דבר מפוקפק מאוד וייתכן בהחלט שיש אנשים שאינם פעילי מחאה שהותקפו ואת עדויותיהם לא ראיתי.

לגבי מקור התקיפה, הטענה שלכאורה מעלה גוגל כי מדובר בתוקפים בחסות-מדינה מדברת בעד עצמה, ובאופן טבעי כבר הולידה ספקולציות לא מעטות בשעות האחרונות. אסייג ואומר שייתכן מאוד שמדובר בזיהוי שגוי ושמקור המתקפה הוא אדם פרטי או קבוצת אנשים פרטיים שמתנגדים למחאה החברתית מסיבותיהם שלהם. אפשרות סבירה אחרת היא שמדובר במתקפה שנערכת בעקבות פריצה למאגר מידע של אתר כלשהו, שמסיבה זו או אחרת מכיל את פרטיהם של פעילים חברתיים רבים.

זה מה שידוע בוודאות: מספר מפתיע של פעילים היה יעד למתקפה אתמול בלילה. מעבר לכך, ספקולציות והשערות מבוססות יותר או פחות. אני די בטוח שזה לא סוף הסיפור, ולכן אם יש לכם עוד מידע עזרו לי ליצור תמונה מלאה יותר ופרסמו אותו כאן בתגובות או שילחו לי מייל ל-omer ב-kabirism.com. חשאיות מובטחת למעוניינים בכך.

עדכון 21:00: מאז פרסום הפוסט קיבלתי שני דיווחים, רק אחד מהם ישיר אף אחד מהם לא מאומת, כי גם שניים או שלושה אנשים שלא ניתן להגדירם כפעילים סבלו מניסיונות פריצה. לפחות אחד המקרים אירע יום לפני תחילת גל התקיפות שהוביל לפוסט זה.

6/6, 11:20: כך כתב לי הקורא איתמר במהלך הלילה:

לא הייתי מגדיר את עצמי מהפעילים הבולטים של המחאה אבל נעצרתי לפני שנה בהפגנה הגדולה בגן העיר. גם לי היה נסיון פריצה למייל השבוע, ביום ראשון לפי מה שכתבו לי במכתב מגוגל (צירפתי). חשבתי אולי על האופציה באמת שמישהו פרץ איזה בנק מיילים של אתר כלשהו שאנשי מחאה נרשמים אליו, אולי אפשר לברר איכשהו באיזה אתר מדובר דרך העדויות השונות.

הנה הסקרינשוט ששלח איתמר. כמו שרואים, מקור התקיפה הוא בפולין. סבירות גבוהה שנעשה שימוש ב-VPN או בוטנט.

קליק להגדלה
קליק להגדלה

כמו כן, בעקבות פרסום הפוסט התעוררו כמה השגות על הכיוון וההנחות שלו. חשוב לי לציין לפיכך שהמטרה העיקרית הייתה לרכז את המידע שנחשפתי אליו כנקודת פתיחה בבירור של המתרחש. וזאת, תוך הבנה שסביר הוא שמדובר במתקפות רנדומליות שאינן שונות מאינספור המתקפות שמתרחשות ברשת. הצירוף של זהות המותקפים עם זמן המתקפות נראה לי מעניין מספיק על מנת להציף כאן את הסוגיה, לא מעבר לכך.

ותודה לתעודת העיתונאי שביטלה לי את העיקולים

זאת תעודת העיתונאי שלי (תמונה מזעזעת, אני יודע):

היא נותנת לי הרבה דברים, מעבר לתפקידה הרשמי כאמצעי זיהוי באירועים שאני מסקר: כניסה חופשית לפארקים לאומיים בארץ, כניסה חינם למוזיאונים בחו"ל, פעם אחת היא אפילו הצילה אותי מהכלא הסיני (על אמת, תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות), והיום היא עזרה לי למחוק חוב ממס הכנסה ולבטל עיקולים שהוטלו על כל נכסיי. בלי לצאת מהבית, בלי לרדוף אחרי כל העולם ואשתו, ועם שירות אדיב ברמת VIP.

כבר סיפרתי בפוסט הקודם על העיקול המפתיע שהוטל בגלל חוב לא ברור. הפוסט זכה לתפוצה נאה יחסית לבלוג זה, עם כמה מאות כניסות, יותר מ-60 לייקים וכ-45 ציוצים. פוסט הקידום בפייסבוק צבר 24 שיתופים ומספר דומה של לייקים, ופוסט קידום של "צדק חברתי – חדר המצב" זכה למספר נאה של 35 שיתופים. בסך הכול, באזז רשת צנוע אך נאה.

במקביל, ניצלתי את מעמדי ככתב ב"כלכליסט" ופניתי לדוברת רשות המסים. היא לא ענתה אבל כמה דקות לאחר מכן, בסביבות 12 בצהריים, התקשרה אחת העובדות שלה, אריאלה, כנראה אחרי שנחשפה לעדכונים בנושא ברשת. איני יודע האם דוברות רשות המסים הייתה יוצרת אתי קשר בכל מקרה רק בעקבות התהודה ברשת, אבל אני מאמין שהדבר נעשה מכיוון שאני עיתונאי בכלי תקשורת ארצי גדול. אחרי הכול, בעת שאריאלה התקשרה הפוסט עוד לא צבר תאוצה משמעותית במיוחד.

מיהרתי להעביר לאריאלה את המסמכים הרלוונטיים, והיא הבטיחה לבדוק את הנושא. אחרי כשעה וחצי התקשר אלחנן גלצר, המנהל האזורי של משרד מיסוי מקרקעין מחוז מרכז, ואדם נחמד ואדיב ביותר בכל קנה מידה. אלחנן עשה עבודה נאמנה ומהירה והצליח לגלות את מקור החוב. מבלי להרחיב יתר על המידה, אומר רק שמדובר היה לכאורה בחוב מס רכישת דירה שאף ששולם במלואו לא נרשם לזכותי אלא רק לזכות זוגתי. באשר לאי קבלת הודעה על עצם קיום החוב, אמר אלחנן שנשלחו בקשות תשלום והתראות לעורכת הדין שלנו (היא אומרת שלא קיבלה. מכיוון שמדובר באמה של זוגתי אין שום סיבה לפקפק בדבריה) ולכתובת הקודמת שבה התגוררתי (למרות שהכתובת הנוכחית היא זו הרשומה במשרד הפנים זה קרוב לשנה).

כך או כך, אלחנן פעל במקצועיות ובזריזות וקצת לפני 15:00 התקשר שוב לבשר שהחוב אופס/בוטל ואיתו גם העיקולים. אין ספק, מרגע שדוברות רשות המסים נכנסה לתמונה השירות היה אדיב, מקצועי, מהיר ויעיל. הבעיה, מבחינתי, היא כל מה שקרה לפני כן. אני לא מדבר על עצם רישום החוב או על שליחת או אי-שליחת בקשות התשלום וההתראות – לכל אלו אפשר לעלות טיעוני אשם תורם (אני לא אסכים אתם, אבל אפשר).

אני מדבר על כך שמרגע היוודע דבר העיקול עצמו, ביום חמישי שעבר, כל הניסיונות לפתור את הבעיה כאזרח מן השורה לא הניבו תוצאות: האנשים הרלוונטים במס הכנסה לא השיבו לטלפון, פקסים שנשלחו לא זכו למענה. רק אחרי פרסום הפוסט ובעקבות התערבות הדוברת הדברים זזו.

בתור עיתונאי, יש לי גישה לדרכי פעולה ופתרון בעיות שמרבית האנשים לא זכאים להן. הרבה בעיות, שאדם אחר היה נאלץ להשקיע שעות ונסיעות ארוכות בפתרונן, מסתדרות בשיחה לדובר. בצדק צייץ מיכאל בירנהק, "עכשיו רק השאלה איך אמור להתמודד אזרח שאין לו כוח כמוך". מה באמת יכול לעשות אזרח שהוא לא עיתונאי? הוא יכול לפנות לפייסבוק ולטוויטר, לכתוב על צרותיו, לקוות שהפוסטים יעוררו תגובה ויראלית נרחבת ומספקת שתגרור התייחסות מצד כלי תקשורת או מצד הרשות הפוגעת עצמה. סיכוי לא גבוה, אבל אפשרי והדבר עבד במקרים רבים בעבר.

אבל זה לא תמיד עובד, ולא לכולם יש את הגישה או הידע הדרושים על מנת לפעול באמצעים אלו. עניים בלי מחשב, קשישים, עובדים זרים שלא דוברים עברית – לכולם ולעוד רבים אחרים יש קושי אמיתי לנצל את הפלטפורמות החברתיות. מה הם יכולים לעשות? לרדוף אחרי פקידים בטלפונים, לוותר על יום עבודה וללכת למשרד הממשלתי בניסיון לפתור את הבעיה. להציג לזה, להתווכח עם ההוא. אולי יצליחו בסוף לבטל את החוב, אולי יישברו וישלמו רק כדי שיוכלו לקבל בחזרה גישה לחשבון הבנק שלהם.

וזאת אחת הבעיות הגדולות של מדינת ישראל: האטימות הביורוקרטית שהיא נחלתו של אזרח מהשורה. אנשים שהם לא VIP, סלב או סתם עיתונאים צריכים להתמודד בכוחות עצמם עם הממסד המנוכר. להם אין דוברת להרים אליה טלפון. כשהם רוצים לבטל חוב שגוי, אין להם תעודת עיתונאי שתעשה הוקוס פוקוס והם צריכים להתמודד לבד. "איך אמור להתמודד אזרח שאין לו כוח?" שאל בירנהק. הלוואי שהייתה לי תשובה מוצלחת לתת לו.

תוספת 3/12: דוברת רשות המסים, עידית לב זרחיה, שלחה תגובה לפוסט באמצעות התגובות. הנה היא שוב כאן כלשונה:

בוא נעשה קצת סדר בעובדות מנקודת מבטי- דוברת רשות המסים:
הפוסט שלך קפץ לי כהתראה של גוגל בנייד. כלל לא שמתי לב שאתה עיתונאי והאמת שדי התקוממתי על השימוש בביטוי חמאס אבל ראיתי אדם שחש שנעשה לו עוול אז ביקשתי מאריאלה לבדוק את העובדות. צר לי לנפץ את התאוריה אך לא היה כל קשר להיותך עיתונאי ולטיפול שקיבלת. אגב כלל לא קישרתי בין אותה שיחה שלא נענתה כי הייתי בישיבה לאותו פוסט עליו קיבלתי התראה כשעה לאחר מכן. בכל מקרה אני כמבן לא יכולה להיכנס לדיון בעובדות עצמן אך אני שמחה שהסוגייה באה על פתרונה ועדיין חושבת שעשית עוול גדול בביטויים טרור כלכלי ו”חמאס הכנסה” בייחס לעובדי ציבור שסה”כ מנסים לבצע את תפקידם לגבות את המסים הממנים את השירותים שהמדינה נותנת לך ולי.
עידית

לאור התגובה אבהיר כמה דברים. אף שבמקרה זה לא היה קשר בין מעמדי כעיתונאי לפתרון הבעיה, הרי שבמקרים רבים אחרים (לא רק שלי) הקשר ברור. הפוסט מציג את המקרה הספציפי שלי כדוגמה לבעיה מערכתית בכל שדרות השלטון: סתם אזרחים מהשורה מתקשים לקבל שירות ראוי מן הרשויות.

גם במקרה זה, הבעיה נפתרה רק בעקבות התערבות של הדוברת. אדם שאין לו את הכלים הטכנולוגיים שלי, ייתכן שלא היה מגיע בקלות כזו לידיעתה של עידית והיה נאלץ להתמודד עם הרשויות לבדו. וזו הפואנטה של הפוסט: בלי רעש או קשרים, קשה מאוד לקבל יחס אדיב, מהיר וענייני כמו זה שאני זכיתי לו. לפיכך, אני עומד מאחורי הדברים העקרוניים שכתבתי בפוסט, גם אם הדוגמה שלי אינה ההולמת ביותר את המצב.

לגבי השימוש בביטוי "חמאס הכנסה" – הוא נעשה בעיקר כדי להגביר את האימפקט ואת התפוצה של הפוסט. לא הייתה שום כוונה לפגוע אישית באנשים המצוינים שעובדים ברשות המסים.

חמאס הכנסה: איך הטרור הכלכלי של רשות המסים השתלט לי על כל הנכסים בגלל חוב פיקטיבי

צו העיקול שנשלח למעסיק

עדכון 27.11, 16:35: החוב אופס, העיקול בוטל. כל הפרטים וגם שאלה קשה אחת – כאן.

יום אחד קם אדם, מגלה שחמאס הכנסה (מכונה לפעמים גם "מס הכנסה") החליט שיש לו חוב שלא היה ולא נברא, ושעיקלו לו את כל הנכסים. הנה הסיפור המחריד שלי על הביורוקרטיה האכזרית וחסרת הפנים של הממשלה:

ביום חמישי (22.11), קצת לפני 10 בבוקר, בעודי נוסע לעבודה, מצלצל הטלפון. מהצד השני נמצאת פקידת הבנק. מבחינתי זה כבר מאורע יוצא דופן, כי חלפו לפחות עשר שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי ביתרת חובה. "קיבלנו צו עיקול לחשבון שלך", היא מבשרת לי. "צו עיקול?" שאלתי בהפתעה – עד כמה שידעתי באותו רגע אין לי שום חוב לשום גוף או אדם. "כן", השיבה, "ממס הכנסה". הופתעתי פעם נוספת: אני שכיר במשרה מלאה, ואף שאני עובד גם כמתרגם עצמאי תמיד דאגתי לדווח על כל ההכנסות  הנוספות (המעטות מאוד, כמה מאות שקלים בשנה במקרה הטוב).

כשהגעתי למשרד ביקשתי מהבנק לפקסס את צו העיקול. פרטים רבים לא היו שם. "סכום עיקול: 3,046 שקלים". "סוג עיקול: כל הנכסים" (רק בבנק יש לי סכומים משמעותית גבוהים מכך. אבל היי, למה לא לעקל כבר את הכול). ו"מחלקה: מס שבח". מס שבח מקרקעין משולם במקרה של מכירת דירה על ידי המוכר עצמו. אני די בטוח שאם הייתי מוכר דירה בתקופה האחרונה (או בכלל) הייתי יודע מזה. החוב, כמו שחשדתי, כנראה לא היה ולא נברא. אמנם הייתה לי את האפשרות הנדירה לרכוש דירה לפני כשנה, אבל מס שבח לא אמור לחול עליי בתור הרוכש ובכל מקרה המוכרים דאגו לפטור.

ניסיונות לתפוס מישהו במס הכנסה העלו חרס – לכו תדעו עם מי צריך לדבר במערכת הענקית שלהם והלא ברורה שלהם, ובכל מקרה שום אדם שיכול להיות רלוונטי לא עונה לטלפון. גם פקס שנשלח ובו בקשה לפירוט והסברים לא הניב תגובה.

נו, חשבתי לתומי, לפחות הבנק סגר את סכום החוב בצד ומאפשר לי להשתמש בחשבון. אבל חמאס הכנסה רק התחיל במתקפת הטרור הכלכלי. היום (26.11) בדואר הגיעו עוד כמה בשורות איוב: צו עיקול על הרכב – טויוטה קורולה שנת 1995, לא שווה הרבה אבל יותר מהחוב המומצא – וצו עיקול למעסיק שלי, ידיעות אחרונות בע"מ, בו הוא מתבקש להעביר לחמאס הכנסה את סכום החוב. וזאת, אחרי שכבר עיקל חשבון בנק שמכיל את סכום החוב ואף מעבר לכך.

יותר מעשר שנים אני עובד במשרה מלאה, משלם מסים מלאים, לא נכנס לחובות, אפילו מצליח לחסוך סכומים נאים, ובמחי יד מחליט חמאס הכנסה לעקל את כל הנכסים שצברתי לאורך השנים, ביושר ובעשר אצבעות. ומעולם, עד רגע הטלת העיקול, לא קיבלתי התרעה על קיומו של חוב כלשהו, לא נתבקשתי לשלם חוב כלשהו, שום מכתב, טלפון או אימייל מלוחמי חמאס הכנסה שמתריע בפני שעומדים לעקל את כל נכסי – למרות שכשרצו ידעו טוב מאוד לאיפה לשלוח את צווי העיקול. מי יודע, אולי אפילו יחליטו שהחוב הזעום (והפיקטיבי), קצת יותר מ-3,000 שקל, מספיק כדי להוציא נגדי צו עיכוב יציאה מהארץ.

ועכשיו, אם אני רוצה להחזיר את נכסיי, אני צריך להתחיל לרדוף אחריהם, לחפש אותם בנרות, להבין למה בדיוק החליטו שאני חייב להם כסף, ולנסות ולשכנע אותם שהם טועים בגדול. רוב הסיכויים שהחוב יבוטל ואיתו העיקולים (וגם זה לא ודאי, כמובן), אבל דבר אחד לא אצליח להחזיר: השם הטוב שהיה לי במשך שנים בבנק, במקום העבודה ומי יודע איפה עוד. שם אני תמיד אהיה אחד מאלו שפעם שלחו עליהם צו עיקול. זה נזק שהטרור הכלכלי של חמאס הכנסה כבר עשה לי לכל החיים.

המשך יבוא. בינתיים, אודה לכם אם תסייעו ותסייעו בהפצת הפוסט הזה בצורה רחבה ככל האפשר: פייסבוק, טוויטר, תשלחו לאמא באימייל. הד תקשורתי רחב יכול לסייע לי משמעותית במאבק מול חמאס הכנסה.

עדכון 27.11: הרעש הקל שנוצר בטוויטר ובפייסבוק עורר את דוברות מס הכנסה, ובעקבות כך התקבל טלפון ממס הכנסה שטוען שמדובר בחוב בגין אי-תשלום מס רכישה. זוהי אינה אמת: מס הרכישה שולם במרץ שעבר, ואף התקבל אישור על שמי ועל שם בת זוגתי כי שולם. הנה הוא לפניכם (השחרתי את שם זוגתי ואת שם המשפחה שלי, השם הפרטי קטוע ויש רק את חציו הראשון):

אישור תשלום מס רכישה

27.11, 13:45: התקשר אלחנן גלצר, מנהל אזורי במס הכנסה ואדם אדיב ונחמד. אומר שייתכן שהזיכוי בתשלום מס הרכישה נרשם רק על שם זוגתי ולא על שמי, ומכאן החוב. הבטיח לבדוק ולחזור עם תשובה.

15:00: מס הכנסה עדכנו שהחוב אופס והעיקולים בוטלו. בהמשך יעלה פוסט נרחב ומסכם.

16:35: כמובטח – הפוסט המסכם.

ישראל הפתוחה, חלק אחרון: המפתחים – "המחסור במידע ממשלתי מונע פיתוח של אפליקציות חשובות"

זוהי הכתבה החמישית והאחרונה בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שהתפרסמו לראשונה כאן בבלוג. בכתבה זו המפתחים המעטים שפועלים בתחום דל המידע מספרים על הקשיים הרבים שניצבים בפניהם.

הכתבות הקודמות בסדרה עסקו בשקיפות של גופי הממשלה השונים, במאבקים לפתיחת תקציב המדינה, בפרויקטי השתתפות הציבור המופעלים בישראל ובמצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות.

————————————–

"אם לא הייתה לנו את כמות הכסף הראשונית, אין סיכוי שהיינו מרימים את האפלקיציה"

לפני כשנה השיקה עיריית תל אביב את פרויקט השכרת האופניים תל-אופן. אבנר שחר קשתן, מפתח ויועץ בתחום ההייטק בעיסוקו ורוכב אופניים בזמנו הפנוי, נדלק ומיהר להירשם לשירות. אבל אחרי שימוש קצר צצו כמה בעיות. "היה חסר לי מידע כמו התחנה הכי קרובה לפי המיקום שלי, או אם יש שם בכלל אופניים ויש טעם לבוא", הוא מספר. "זה קלאסי שתהיה אפליקציית סמאטרפון שתציג את המידע הזה. הייתי אופטימי שאולי העירייה תפתח משהו כזה, אבל כמובן שזה לא קרה".

אחרי שפניותיו לגורמים שונים בעירייה נותרו ללא מענה, החליט שחר קשתן לטפל בנושא בעצמו. "האתר של תל-אופן מכיל את כל המידע על התחנות. כתבתי תוכנה שיכולה להתחבר לאתר ולקרוא את המידע, ולהמיר אותו לממשק שמפתחים יכולים לעבוד איתו", הוא מספר. "כתבתי ממשק כדי שמפתחים אחרים יוכלו להתחבר ולהשתמש במידע בצורה יותר פשוטה". הממשק שיצר שחר קשתן, המכונה בלשון מקצועית API (ראשי תיבות באנגלית של "ממשק תכנות יישומים") מספק למפתחים שמעוניינים בכך גישה נוחה לבסיס המידע של תחנות תל אופן לצורך בניית אפליקציות שונות.

שחר קשתן סיפק אמנם שירות חשוב למפתחים, אבל עשה את מה שהייתה האמורה לעשות הרשות המקומית בעצמה. המקרה שלו ממחיש את הקשיים איתם מתמודדים מפתחים המבקשים ליצור אפליקציות על סמך מידע ממשלתי, ארצי או מקומי – כמעט שאין בנמצא מידע כזה, וגם המידע שיש לא קיים בפורמט הנגיש למפתחים. התוצאה: שוק שבעולם מגלגל מאות רבות של מיליוני דולרים כמעט שלא קיים בישראל.

שירות תל אופן. צילום: Assafk88 / CC by-sa

""אפילו הטכנולוגים אמרו לי, 'לא, אי-אפשר, צריך להקים ועדה'"

במדינות המתקדמות בעולם מפתחים שמעוניינים לעבוד עם מידע ממשלתי יכולים לשאוב אותו מאתרים ייעודיים, ארציים או מוניציפאליים, שמכילים אלפי מאגרי מידע שונים וממשק API נגיש. המקבילה של אתרים אלו בישראל אמורה להיות אתר data.gov.il, שעל הקמתו ותפעולו אחראי השר מיכאל איתן.

"אני הייתי צריך להתחנן, ללטף, לחבק, לצעוק, שבכלל יסכימו להתחיל להזיז את העניין הזה שיהיה אתר של דאטה.גוב", מספר איתן. "אפילו הטכנולוגים, אלו שצריכים להיות הראשונים להתלהב, אמרו לי, 'לא, אי-אפשר, צריך להקים ועדה'. היום, אנחנו במצב שזה הולך לאט. אבל אנחנו מצלצלים כל הזמן למשרדים, לשכנע, להוסיף. זה גדל לאט לאט. האתר צריך להגיע לאלפים רבים של מאגרי מידע. 70 וכמה זו בדיחה (מאז עריכות הראיון נוספו לאתר עוד כמה עשרות מאגרים; ע"כ). אבל כשאני מסתכל איך הגענו ל-70 וכמה, זה המון מאמצים. וככל שאנחנו עולים, כך יהיה יותר קל. זו עבודה סיזיפית, קשה להאמין כמה צריך להשקיע בדבר שיכול לזרום ויש לו חשיבות כלכלית עצומה".

מיכאל איתן. "הייתי צריך להתחנן, ללטף, לחבק, לצעוק". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

גם מעט מאגרי המידע שיש באתר לא שימושיים דיים למפתחים שפועלים בתחום. "האתר הוא לא ברמה מספקת", קובע בני דאון, ממייסדי הסדנא לידע ציבורי שמפעילה את האתרים כנסת פתוחה והתקציב הפתוח. "יש שם רק קבצי אקסל, וקשה לכתוב אפליקציה שניגשת לקובץ אקסל. המידע שמופיע מתעדכן באופן ידני. מערכות המידע של המשרדים לא מעדכנות בזמן אמת, אלא כל כמה חודשים מישהו מייצא את הנתונים ידנית. צריך ממשקים יותר מודרניים, API, כדי לדלות את המידע לשימוש על ידי מתכנתים. אם תסתכל על אתרים כמו טוויטר, יש להם ממשק לאפליקציות שמאפשר בצורה קלה מאוד לגשת ולשלוף את המידע. זה משהו שמפתחים רגילים לעבוד איתו. אין בעיה להשתמש באותה שיטה בשביל לחלוק נתונים ממשלתיים".

למה זה לא קורה?
"בהרבה מקרים, זה יותר חוסר יכולת וחוסר הבנה של המקצוענים שאמורים לעסוק בתחום, ולא חוסר רצון. אחת הבעיות של ההיי-טק הישראלי היא מכיוון שיש תעשיית היי-טק כזו מפותחת, אנשים בדרך כלל עובדים על דברים לחו"ל ולא במשרדי הממשלה. יש שם פער טכנולוגי, עושים את מה שהיה נכון לעשות לפני עשר שנים. לדוגמה: שרת הטפסים הממשלתי דורש תוסף לדפדפן כדי למלא טופס. לא ברור למה הממשלה צריכה לתחזק דבר כזה כשכמעט אף אתר בעולם לא נזקק לו".

עמיתו של דאון לייסוד "הסדנא", אדם קריב, מוסיף: "הבעיה העיקרית היא משאבים. כדי להביא את כל המידע עם API דרוש הרבה יותר כסף ממה שמיקי איתן עם התקציב שלו יכול להרים. מה שהוא עושה ראוי לשבח, והלוואי שהיו לנו עוד כאלו".

דאון. "עושים את מה שהיה נכון לעשות לפני עשר שנים". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"איסוף המידע דורש הרבה משאבים"

בצר להם, נאלצים המפתחים שפועלים בתחום לעשות את העבודה בעצמם.  אחת האפליקציות הבולטות בישראל שעושה שימוש במידע ממשלתי וציבורי היא TranzMate, שניתן להגדירה כ-Waze לתחבורה ציבורית. אם אתם נוסעים קבועים באוטובוסים או ברכבות, TranzMate תשדרג משמעותית את החיים שלכם. אחרי הזנת נקודת מוצא ונקודת יעד, האפליקציה מציגה את המסלול המהיר ביותר ביניהן תוך שימוש בתחבורה ציבורית, ללא תלות בחברה המפעילה או בכלי התחבורה (אוטובוס/רכבת/מונית שירות), כולל הוראות הגעה מדויקות לתחנה וממנה, ופרטי הגעת הקו הבא.

האפליקציה יכולה להתריע גם על התקרבות כלי התחבורה לתחנת הירידה, ומשתמשת בחוכמת המונים כדי לספק מידע ייחודי בזמן אמת – החל מאיחור בהגעת הרכבת, עבור בצפיפות באוטובס מסוים, ואפילו הימצאות שוטר צבאי בתחנת הסעה כלשהי.

מידע כה נרחב ומקיף – כל המסלולים ולוחות הזמנים של כל קווי התחבורה הציבורית בארץ מכל המפעילים השונים – לא זמין למפתחים בצורה מסודרת או מרוכזת, ומפתחי האפליקציה היו צריכים להשקיע מאמצים ניכרים על מנת לרכזו. "התחלנו באיסוף המידע מהאתרים של המפעילים השונים", מספר מנכ"ל TranzMate, ניר ארז. "זו פעולה לא פשוטה שדורשת הרבה מאמץ טכני והרבה משאבים. כל מפעיל באתר שלו עצמו נותן את כל המידע לגבי הפעילות שלו, בפורמטים שונים ובצורות שונות. צריך הרבה עבודה כדי לרכז אותו ולהביא לסטנדרט אחד שיאפשר לתת פתרון אחיד.

"אחרי שהגענו למצב שבו יש מידע סטטי של התחבורה הציבורית, ובשלב של הפעימה השנייה של רפורמת התחבורה הציבורית, כיוון שהיה חסך במידע, פנינו למשרד התחבורה שאפשר לנו לקבל את המידע לגבי גוש דן. הוא הביא לנו את המידע באקסלים, לא פורמט שמפתח חולם עליו, והיינו צריכים ליצור כלים שימירו את המידע לסטנדרטים בינלאומיים. אחרי שפיתחנו את האפליקציה והדגמנו אותה לכמה אנשים במשרד התחבורה הם הסכימו לשתף ולהעביר מידע הארצי בצורה קבועה, אבל עדיין בפורמט אקסל ורק קווי אוטובוסים".

את המידע על אמצעי התחבורה האחרים – רכבת, רכבת קלה, ובעיקר קווי מוניות שירות אוספים – עובדי החברה באופן ידני. "יש עובדים שעושים עבודת רגליים, עבודת נמלים. אין שום מקור מידע שיכול לתת לנו את המידע הזה בצורה אלקטרונית", אומר ארז.

איסוף מידע באופן זה דורש משאבים כספיים רבים, והתאפשר רק מכיוון שארז ושותפו, מהנדס התחבורה ירון עברון, הם יזמים מנוסים שכבר צברו הון אישי ניכר במיזמים קודמים אותו יכלו להשקיע ב-TranzMate.

עם זאת, מאז החלה האפליקציה לפעול החיים של מפתחיה נעשו קלים יותר, שכן מפעילי התחבורה הציבורית החלו לשתף פעולה ולהעביר מידע בצורה יזומה. "מנכ"ל מטרופולין, אילן קרני, היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל והעביר את המידע, בלי כסף, בתמורה למידע סטטיסטי", מספר ארז. "ברגע שעבדנו איתם גם 'קווים' הבינו מהר מאוד את הערך".

המידע שמעבירות החברות לא כולל רק לוחות זמנים ומסלולים, אלא גם עדכונים בזמן אמת על מיקומם של האוטובוסים השונים שלהן, בזכות ה-GPS שמותקן בכלי הרכב. "כמות והשאילתות של מטרופולין וקווים קפצה ב-150% מהרגע שנתנו מידע בזמן אמת", אומר ארז. "היום אנחנו כבר מדברים עם כולם, וכנראה שכל חברות האוטובוסים יעביר את המידע בזמן אמת".

בינתיים, גם משרד התחבורה התקדם, ופרסם ברשת את מאגר המידע המלא של מסלולי האוטובוסים ולוחות הזמנים שלהם, מכל חברות האוטובוסים הפעילות בישראל, לצד לוחות הזמנים של הרכבת. המאגר מתעדכן פעם ביום, וכולל את לוחות הזמנים לשבועיים הקרובים.

ארז (מימין), עם שותפיו להקמת TranzMate: ירון עברון (מרכז) ורועי ביק. צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"המחסור במידע מונע פיתוח אפליקציות"

גוף אחר הפועל בתחום, אתר כל זכות המוגדר כ"חברה לתועלת הציבור", בחר לפנות לחוכמת ההמון על מנת לאסוף מידע למיזם שלו: אתר המכיל את המידע המלא על כל הזכויות והשירותים שיכולים לקבל אזרחי ישראל בתחומים שונים. ויקיפדיה של זכויות חברתיות, בקיצור.

"הרעיון עלה אצל יו"ר המיזם, ארז פרלמוטר, שבעקבות התנדבות בעמותות נחשף לכשל מידע", מספר מנכ"ל כל זכות, אמתי קורן. "התברר לו שלא קיימת מערכת מידע שמאפשרת למתנדב לעזור לפונה, למעט להפנות אותו לעורך דין. הוא חיפש פראייר שיריץ את זה, והרעיון נראה לי מספיק חשוב ומדליק כדי להיות הפראייר הזה".

המידע באתר, שעלה לאוויר בנובמבר 2011, מציג את הזכויות להן זכאים אזרחים לפי מאפיינים אישיים (למשל, ניצולי שואה או ילדים עם צרכים מיוחדים), ללא תלות במשרדים הממשלתיים השונים, וכשהוא מחולק לתתי-נושאים וכתוב בשפה פשוטה וקריאה.

"התחלנו עם זכותונים וחוברות זכויות שמייצרים ארגונים והממשלה, ועל בסיסם בנינו את מודל הנתונים באתר: מה היחסים, איך מרכזים מידע, מה חשוב לאדם", מסביר קורן. "בכל מקום יש אסמכתה למקור ממשלתי, אנחנו רק מנסים לתרגם את השפה הביורוקרטית לשפה האנושית. המודל האידאלי שלנו הוא מודל מלא של שותפים, כאשר לנו יש רק מערכת ויקי שמקפידה על סגנון ושפה. בגלל אילוצים, המודל בפועל הוא שילוב של עורכים בתשלום עם הרבה שותפים. הכתיבה עצמה מתבצעת על ידי עורכים מורשים – כולם עובדים או מתנדבים מטעם ארגונים ושותפים או מטעמנו. היום חצי מהחומרים באתר נכתבים על ידי שותפים וחצי על ידינו, כאשר 50% מהחומרים שאנחנו כותבים מבוססים על חומרים ראשוניים שמעבירים ארגונים".

למה הממשלה לא מקימה אתר כזה?
"קודם כל, פשוט לא חשבו על זה – לא בארץ ולא בשום מקום. פתרונות במקומות אחרים בעולם נוגעים בהבטים מאוד מצומצמים. שנית, בממשלה יש חלוקה שקשה לגשר עליה בין המשרדים השונים. יש מידע בנושא מסוים שמגיע מממשרדים שונים, ואזרח לבדו לא יכול להגיע לכולם.

"דבר אחר, הממשלה לא יכולה או קשה לה מאוד לפרסם מידע שמקורו בעמותות. לנו אין בעיה לשלב מידע שמגיע מהחברה האזרחית. אם אתה חולה סרטן, אמבולנס המשאלות של מד"א הוא דבר נפלא, אבל לממשלה קשה לפרסם כי לא מדובר במחויבות חוקית. דבר אחרון, הממשלה, בעוונותיה, לא סיימה אף פעם לתעד את מה שהיא עושה. וכשהיא כבר מנגישה מידע היא נותנת עדיפות לנכונות משפטית. אנחנו אומרים שצריך לעשות את זה פעמיים: פעם בשפה משפטית, ופעם שנייה בשפה של בני אדם".

למרות שהיוזמה הגיעה מהאזרחים, קורן מדגיש שמשרדי ממשלה רבים משתפים פעולה, בין אם בהעברת מידע וכתיבת ערכים, ובין אם בהסתמכות על מידע המופיע באתר. "הרבה פעמים פונים אלינו בבקשה לשיתוף פעולה. רואים שינוי ויש יותר חשיבה מוכוונת אזרח ורצון לסייע, אולי בעקבות המחאה בקיץ", הוא אומר.

ואולם, עד שהממשלה תתגייס לנושא במלוא הרצינות, יוזמות כמו כל זכות או TrazMate יישארו איים בודדים. "מידע זמין זה דבר חשוב לציבור", אומר ארז. "אם לא היו לנו את כמות הכסף הראשונית ואת המוטיבציה, אין סיכוי שהיינו מרימים את האפלקיציה, כי אין מידע זמין. המחסור מונע פיתוח אפליקציות כמו שלנו, כי המידע הוא הבסיס להתחלת הפעילות. רק המשאבים אפשרו לנו להתחיל בלי מידע".

ישראל הפתוחה, חלק ד': הרשויות המקומיות – אין שקיפות, אין מידע ואין עם מי לדבר

זוהי הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שמתפרסמות לראשונה כאן בבלוג. בכתבה זו נסקר המצב ברשויות המקומיות בישראל. יישום ממשל פתוח ברמה המוניצפאלית חשוב לחיי היומיום שלנו פי כמה וכמה מונים מיישומו ברמה הארצית, ואולם בהבטים חשובים רשויות רבות עדיין תקועות במאה ה-20.

הכתבות הקודמות בחנו את מצב השקיפות בגופי הממשלה השונים, את המאבקים לפתיחת והנגשת תקציב המדינה ואת פרויקטי השתתפות הציבור בישראל. הכתבה הבאה, והאחרונה בסדרה, תתמקד במפתחים העצמאים שפועלים בתחום הממשל הפתוח ובקשיים שבפניהם הם ניצבים.

————————————–

"יותר משליש מהרשויות לא מפרסמות תקציב או נתוני מכרזים"

בכניסה לאתר האינטרנט של עיריית צפת מתנססת תמונתו של ראש העיר, אילן שוחט, ומעליה הכותרת "ברכת ראש העיר". תושבי העיר שיהיו מעוניינים לגלות מה מברך אותם ראש העיר יתאכזבו קשות לגלות שאין שום קישור המוביל לברכה המובטחת. תמונת הנוף של העיר בראש העמוד דווקא מכילה קישור – המוביל לפתיחת עמוד חדש שמבשר בגאון ""לא נמצא מידע!!".

"לא נמצא מידע!!" היא באמת ההגדרה הנכונה לאתר של צפת. קישורים רבים באתר, שנבנה ב-2008, מובילים להודעת שגיאה. כשיש מידע הוא מצומצם במקרה הטוב (למשל: רשימת בתי הספר בעיר הכוללת רק את שם המוסד ומספר הטלפון בו), או חסר תועלת במקרה הרע (כתובת קבר האר"י היא פשוט "צפת").

המקרה של צפת הוא אמנם קיצוני, אבל ממחיש היטב את המצב הקשה של כמעט כל הרשויות המקומיות בישראל בתחום הממשל הפתוח: שקיפות מועטה, במיוחד בתחומים חשובים, קושי לקבל מידע וחוסר ביוזמות השתתפות ציבור. או בקיצור: "לא נמצא מידע!!".

צילום מסך: אתר עיריית צפת

"הגופים שנתפסים כמושחתים ביותר"

ההחלטות שמתקבלות במועצה המקומית בשטחה אנו גרים – כמה פעמים בשבוע לפנות את הזבל, איפה לפתוח גן ילדים חדש, האם לבנות באזור מסוים פארק חדש או שכונת מגורים – משפיעות על חיי היומיום שלנו הרבה יותר מהחלטות המתקבלות בממשלה. אבל בפועל, רובנו יודעים מעט מאוד על הנעשה במשרדי הרשות המקומית שלנו, על ההחלטות שמתקבלות במועצה המקומית, או על התקציב העירוני שאושר.

"רשויות מקומיות זה הגוף שיש לו את הממשק המידי והכי משפיע על התושב", אומרת דליה שגיא, מנכ"לית עמותת שבי"ל – שקיפות בינלאומית. "עם זאת, אחד הגופים שנתפסים כמושחתים ביותר הן הרשויות המקומיות, וזה גם אחד המקומות שיש בהם הכי הרבה שערוריות שקשורות לשוחד. זה נושא שצריך להתחיל לטפל בו".

שבי"ל, שלוחה מקומית של ארגון Transparency International היושבת בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, בדקה מקרוב את מצב השקיפות וחופש המידע ב-50 רשויות מקומיות, בהן כל הערים הגדולות. התוצאות לא היו מעודדות.

70% מהרשויות שנבדקו לא פרסמו נתוני איכות סביבה בהתאם לחוק חופש המידע. יותר משליש מהרשויות לא פרסמו באתרן את התקציב העירוני השנתי, ומרבית התקציבים שכן פורסמו לא נגישים בפורמט אקסל המאפשר בחינה אמיתית של התקציב. "התקציב הוא כלי לתושב לראות על מה הרשות מוציאה את כספה ומה סדר העדיפויות שלה", אומרת שגיא. "אני בחרתי אותך לראש עיר, אז זכותי וחובתך להציג כמה הוצאת על החינוך, מה סדרי העדיפויות, לאן מנותב הכסף".

רק עיר אחת, בת ים, פרסמה באתרה תוכנית אתיקה. אף רשות שנבדקה לא פרסמה טפסי ניגודי עניינים של חברי המועצה. בנוסף, שליש מהרשויות לא פרסמו כל נתונים לגבי מכרזים עירוניים. שגיא: "אי-פרסום מכרזים זה פתח לשחיתויות. ככל שהדברים שקופים, כך הסיכונים של השחיתות ירדו. אם המכרז מפורסם באתר, ובהמשך גם ההצעה הזוכה, הציבור יוכל לבדוק את הזכייה. אלו זה דברים שצריכים להיות שקופים לציבור".

 למה המצב כל כך עגום?
"זה פשוט לא מעניין אותם, ואין מודעות של התושבים או של הנבחרים. זה חוסר מודעות של החשיבות והשקיפות, ושל הציבור. הציבור צריך לדרוש את המידע, לבקר את מעשי הרשות ולהיות מעורב. אני מעדיפה לחשוב שזה לא בזדון. מאז שפרסמנו את הדו"ח יש לנו דו-שיח עם הרבה רשויות מקומיות, וחלק מהנתונים לא מפורסמים בגלל חוסר מודעות. אחרי שעיריות קיבלו את דו"ח הן העלו דברים נוספים לאתר, שיפרו אתרים ולקחו לתשומת ליבן".

שגיא. "אין מודעות של התושבים או של הנבחרים". צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

תיקיות מעלות אבק במקום תיעוד דיגיטלי

אחד הפעילים המרכזיים במאמצים לשנות את המצב ברשויות המקומיות הוא רועי פולקמן, ראש האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים. לרשויות האחרות יש בהחלט מה ללמוד מבירת ישראל, שדורגה במקום הראשון בדו"ח של שבי"ל עם ציון של 91 מתוך 100.

אבל גם פולקמן עצמו לא ממהר להתגאות בהישג זה. "התחום הזה בארץ לא מאוד מפותח ונושא המידע ברשויות מקומיות מאוד לוקה בחסר", הוא אומר. "ירושלים היא אחת המתקדמות בארץ, אבל הרף נמוך מאוד. הדו"ח נבנה על זה שראש העיר פתח דברים מאוד בסיסיים לציבור הרחב. הם קיימים ברמה טובה בירושלים, אבל זה רק הבסיס. בהשוואה להרבה רשויות אין ספק שאנחנו במקום אחר. אבל זה על רקע של ואקום גדול מאוד בשלטון המקומי בעניינים האלו".

יובל אדמון, מנכ"ל הסדנא לידע ציבורי שפיתחה את האתרים כנסת פתוחה והתקציב הפתוח, לא חולק עליו: "אם אתה רוצה מקום אחד שבו אתה יכול לראות נתונים כמו גובה הארנונה בכל שכונה, מה רמת זיהום האוויר או הפשיעה באזוי מסוים, לעבור על תקציב המדינה לפי שנים ולנתח אותו – אלו דברים שאי-אפשר למצוא בצורה מרוכזת. לעיריות כמו ירושלים ולתל-אביב יש אלפי נכסים. אם אתה רוצה לפתוח מפה ולקבל רשימה של הנכסים, ומה השימוש שלהם – זה לא קיים כיום ברשת".

פולקמן. "הרף נמוך מאוד". צילום: מיקי אלון / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

לדברי פולקמן, הבעיה מתחילה עוד לפני הדיון חשיפת המידע ברשת. "כדי לשתף ציבור במידע צריך שיהיה מידע", הוא אומר. "בארץ, ובוודאי בשלטון המקומי, אין האחדה של איסוף מידע. זו לא נורמה שהחלטות צריכות להתקבל על בסיס נתונים ועובדות, שצריכים להציב יעדים מדידים, שצריך לבנות נקודות מוצא ביחס למה שהרשות עושה כדי לבדוק התקדמות.

"גם לא ניתן היום להשוות בין רשויות. איך אני יודע איזו עירייה טובה ויעילה יותר בנושאי חינוך תבראה ועוד, כשאין פרמטרים להשוואה, כשאין נתונים אחידים בין הרשויות המקומיות? מי שאמורים היו לעשות את זה הם המרכז לשלטון מקומי או משרד הפנים. לשני הגופים אין מאגר מידע על שום דבר, למעט נתוני תקציב. אבל תקציב מעיד מעט מאוד על איכות השירותים ושום דבר מעבר לזה אני לא יכול למדוד, ובטח שלא להשוות. ברוב הרשויות אין אפילו דיון על תוכניות עבודה. זה לא ניהול של המאה ה-21".

אדמון. "מקווים שהתושבים ילחצו". צילום: אריאל בשור / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אדמון מוסיף: "בחלק מהעיריות אין אפילו תיעוד דיגיטלי מסודר. יש להן הרבה תיקיות מעלות אבק. יש רשויות מקומיות שאפילו אין להן אפילו אתר. אתה לא יכול לדעת אפילו למי לפנות. צריך להתקשר למוקד העירוני או להגיע פיסית לעירייה".

לאחרונה החלה הסדנא לידע ציבורי בקידום פרויקט שנועד להביא לשינוי במצב זה. "מדובר בפרויקט שנועד לאפיין מודל של רשות מקומית פתוחה, ולספק לרשויות כלים ליישם את המודל הזה", אומר אדמון. "המטרה היא ליצור פלטפורמה שמורכבת מכמה מערכות טכנולוגיות. חלק מהיכולות האלו קיימות כבר ברמה הלאומית, כמו התקציב הפתוח, אז לעשות את זה ברמה המקומית זה לא כזה קשה. אנחנו נתחיל בפיילוט בכמה רשויות חזקות וגדולות, כי זה דורש גם תהליך פנימי בעירייה, קודם מהתקציב ואחר-כך אולי תכנון ובנייה. ברגע ששלוש או ארבע עיריות יתחילו לפתוח את עצמן לציבור, אנחנו מקווים שרשויות אחרות לא יוכלו לסרב או שהתושבים ילחצו עליהן".

ישראל הפתוחה, חלק ג': השתתפות ציבור – איך להתגבר על תרבות של עבודה מאחורי דלתות סגורות?

זוהי הכתבה השלישית בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שמתפרסמות לראשונה כאן בבלוג. היא בוחנת לעומק את המהלכים שעשו גופים שונים על מנת לקדם את השתתפות הציבור* בהליכי חקיקה וקבלת החלטות, ואת הצלחתם.

הכתבות הקודמות בחנו את מצב השקיפות בגופי הממשלה השונים ואת המאבקים לפתיחת והנגשת תקציב המדינה. שתי הכתבות הבאות בסדרה יעסקו במצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות, ובמפתחים העצמאים שפועלים בתחום הממשל הפתוח.

* בכתבה בחרתי לעשות שימוש במונח "השתתפות ציבור" ולא במונח היותר מקובל בשיח, "שיתוף הציבור", שכן מן האחרון משתמעת פאסיביות מסוימת של הציבור, וכן  שגורמי הממשל נותנים לציבור זכות יתר מיוחדת בכך שהם משתפים אותו.

————————————–

"חשיבה ביחד עם האזרחים לא נמצאת גבוה בסדר העדיפויות"

ב-10 בפברואר 2009 נכנסו 3.4 מיליון מאזרחי ישראל אל מאחורי פרגוד, הכניסו פתק לבן למעטפה ושילשלו אותו לתיבת הקלפי שעמדה בסמוך. בעבור חלקם המכריע, היוותה פעולה זו את סך המעורבות הפעילה שלהם בהליכי השלטון.

בחירות 2009. מהות ההליך הדמוקרטי? צילום: מיכל בראל / CC by-nd

הבחירות, לימדו אותנו מגיל קטן, הן מהותו של ההליך הדמוקרטי. אבל התפיסה הזו, אומרים מומחים, כבר לא תופסת בעידן המחשוב והממשל הפתוח. "אנחנו לא מוכנים יותר למצב שבו נציגי ציבור נבחרים פעם אחת בארבע שנים, ומכאן ועד לבחירות הבאות לא נראה אותם ולא נשמע מהם", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שערכה מחקר מקיף בנושא הממשלה הפתוח בישראל.

תחת זו, מתפתחת תפיסה במסגרתה יכולים אזרחים מהשורה להשתלב בשלבים השונים של הליך קבלת ההחלטות. "התהליכים השיתופיים מאפשרים להבין מה העדפות הציבור, ומקדמים את אחריות השלטון", מסבירה שוורץ אלטשולר. "השתתפות אמנם גוזלת זמן, אבל היא מצמצמת תהליכי התנגדויות בהמשך. השתתפות ציבור עוזרת למנוע מיישום מדיניות שלא תוכננה היטב, ושתגרום להרבה נזקים שיעלה הרבה כסף לתקן אותם".

בעולם, ובמיוחד בארה"ב, הליכי השתתפות ציבור הם כבר חלק מהפעילות השוטפת של גופים שלטון רבים, ומקודמים על ידי מדיניות מובהקת. אבל בישראל, התחום עדיין צועד את צעדיו הראשונים ומובל על ידי שני גופים בולטים, ממשלתי ופרטי. הגוף הממשלתי שעוסק בתחום הוא אתר שיתוף הציבור, שהקים השר מיכאל (מיקי) איתן. באתר יכולים אזרחים להגיב לנושאים שונים שמועלים לדיון, בעיקר הצעות חוק, באמצעות השארת תגובות או הצבעה בעד ונגד.

"כשרפורמת התכנון והבנייה עלתה לממשלה, הצעתי לצרף ארגוני סביבה וארגונים אחרים לדיון ולייצר הליך של שיתוף ציבור", מספר איתן. "ההליך נעשה בצורה מאולתרת, דרך אתר משרד הפנים ודרך האתר שלי. בשלב הבא ביקשנו להקים אתר שיאפשר השתתפות ציבור באופן שוטף. הקמנו אותו די מהר, והדיון הראשון שעלה בו היה חוק מדידה והערכה. בהמשך עלו דברים כמו דיון על חוק ההסדרים, וראינו שגם כוחות מקצועיים נכנסים לאתר ומגיבים".

רכב גוגל סטריט ויו בירושלים. "אנשים הקשיבו. נתנו לזה משקל". צילום: Ranbar / CC by-sa

אחד הנושאים המדוברים שעלו לדיון באתר עסק בתקנות להפעלת שירות גוגל סטריט ויו בישראל. "ההערות בנושא הובאו לוועדת השרים לפני ההחלטה, הבעד והנגד", אומר איתן.

והשרים התייחסו לזה, או שההערות סתם עברו להם מעל הראש?
"בהחלט. אנשים הקשיבו, נתנו לזה משקל בשיקולים".

אתה נתקל בהתנגדויות ליוזמות בתחום?
"השאלה היא האם אני נתקל פה ושם בסיוע. התחומים שבהם אנחנו מדברים, הם נקודת האיזון בין סמכויות הממשלה לאזרחים. הזזת האיזון מהממשלה לאזרחים זה התהליך שהכי קשה לעשות אותו, ולפעמים צריך מהפכות כדי להצליח. אנחנו קודחים את הבטון שמקיף את השמרנות הביורקרטיות. המשרדים, באופן טבעי, חוששים ומעלים התנגדויות מפה ועד להודעה חדשה. אנשי המקצוע אומרים שהם לא רוצים שיתוף ציבור וזה לא מעניינם. מצד שני, יש ציבור מתקדם, אוהב חדשנות, וגם בתוך הממשלה ששומרת על כוחה אנחנו מוציאים עוד ועוד מקרים והצלחות".

למרות ההישגים של איתן, מומחים בתחום אומרים שהפעילות של אתר שיתוף הציבור רחוקה מלהיות מספקת. שוורץ אלטשולר: "הם עשו מישמש של כל מיני פרויקטים, מדיניות והצעות חוק. להציג אותם לציבור, לשאול מה דעתו ולנהל דיון סביבם. הם בחרו דברים שנראו להם מעניינים, ואותם הציפו. מהלך יותר אפקטיבי היה לאפשר הרשמה לאתר של כל משרד, ולקבל התראה כשנוצר פרויקט ואפשר להגיב עליו".

עם זאת, שוורץ אלטשולר מכירה בחשיבות של אתר שיתוף הציבור בעצם היותו הראשון. "הם החלוצים, הראשונים שניסו והציפו את העניין", היא אומרת. "יש בזה משהו מאוד יפה, אבל אין הטמעה במקומות בהם היא דרושה באמת. אם היינו רוצים להיות אמיתיים, כל משרד היה מייצר פרויקטים של השתתפות אצלו".

איתן. "השאלה היא האם אני נתקל פה ושם בסיוע". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"זה בזבוז זמן נוראי להתמודד עם מסה גדולה של רעיונות"

גם אם היה יישום נרחב של יוזמות השתתפות ציבור, והציבור היה משתתף בהמוניו, אין שום ודאות שיוזמות זה היו מייצרות תובנות משמעותיות. "מה יעשה מקבל ההחלטות עם כל התגובות הציבוריות? איך הוא יכול להוציא מהן תובנות? זה בזבוז זמן נוראי להתמודד עם מסה גדולה של רעיונות, חלקם כפולים ובלתי-רלוונטים", מסבירה שוורץ אלטשולר.

מי שמנסה לפתור את הבעיה הזו ד"ר גל אלון, בעברו עיתונאי ויועץ אסטרטגי במשרד ראש הממשלה, וכיום מייסד ומנכ"ל הסטארט-אפ תובנות. "הרעיון של תובנות הגיע כשראיתי שאין כלים מתוחכמים לניהול תהליכי קבלת החלטות משותפים", הוא מספר. "יש רק כלי הצבעה, רייטינג, או תגובות. אבל מה עושים כשיש 10 אלף תגובות? איך מייצרים ערך להחלטות? משם קמה תובנות".

הפלטפורמה שפיתח אלון משמשת כגוף מתווך בין הציבור למקבל ההחלטות. היא פונה לציבור באמצעות מדיה חברתית, מיילים או מסרונים, מעודדות אותו להשתתף, מאמצת את התגובה שלו לכמה תובנות כלליות, ומעבירה למקבל ההחלטות סיכום של חוכמת ההמונים.

לדברי אלון, הפלטפורמה בנויה משלושה רכיבים: "ראשית, איסוף ידע. יכולת לאסוף תגובות ורעיונות מאנשים. שנית, עיבוד הידע, איך לוקחים את הידע שהתקבל והופכים למשהו שמקבל החלטות יכול עבוד אתו. ושלישית, היכולת לתת משוב לכל משתתף. כל אדם שמשקיע זמן בהליך, חייב לקבל משוב אמיתי על מידת השפעתו".

הפתרון של תובנות מבוסס על התפיסה שתהליך התייעצות לא נועד לשם התהליך עצמו. "שיתוף הוא לא לשם שיתוף, אלא נועד לאפשר לציבור להגיע למצב טוב יותר, שהחלטות שמתקבלות יהיו אפקטיביות יותר. האתגר הוא לקחת הרבה תגובות, ולחלץ מהן מספר מצומצם של תובנות מוכוונת החלטה, משהו שיחסוך למקבל ההחלטה את הצורך לקרוא אלף תגובות, ויאפשר לו להבין מה הדברים המהותיים שרלוונטיים לו. המשתתף, לצורך העניין מסייע לנו בעיבוד הידע, באופן שמייצר בעבורו אטרקציה".

אלון. "שיתוף הוא לא לשם השיתוף" צילום: עמית שעל / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

החברה כבר קיימה כמה פרויקטים, מוצלחים לדבריה, ברמה המקומית וברמה הארצית. אחד הפרויקטים הראשונים נעשה בשיתוף עם עיריית כפר סבא. "בעירייה החליטו לבנות תוכנית אב לפנאי בתהליך שיתופי עם התושבים", אומר אלון. "קיבלנו את המשימה, כשהאתגר היה לפרוץ את גבולות התהליך המצומצם שאף אחד לא יודע עליו. הרצנו הקלטה טלפונית של ראש העיר ל-7,000 משקי בית, שאפשרה המשך מעבר למוקד מאוייש לצורך מסירות תגובה. בכל אירועי הקיץ היה דוכן שלנו, וראש העיר ביקש לסמס תגובה לשאלות שהצגנו. היו אלפי תושבים באירועים, ורבים מהם סימסו. פנינו בסמס ישירות להורים שהיו להם ילדים בחוגים של העירייה"

אחת התובנות שהתקבלו בהליך היא שהציבור מעוניין בפעילות עירונית נרחבת ברחובות ובשטחים פתוחים, ולא רק במבנים סגורים של העירייה. "זה לא משהו שאנשים אמרו ככה. אבל כשמישהו אומר 'אני רוצה קונצרט', ומישהו אחר 'אני רוצה הפנינג בפארק', אתה מבין שהעירייה לא מנצלת את התשתיות הפתוחות שלה", אומר אלון.

ברמה הארצית הובילה החברה את פרויקט עגול ירוק הממשלתי. "הממשלה החליטה שהתוכנית הלאומית לצמיחה ירוקה תפותח בהליך שיתופי", מספר אלון. "זו תוכנית רחבה שנוגעת בחלקים גדולים מהמשק, ואנחנו הגוף שהפעיל את תהליך ההיוועצות. בתהליך עשינו שורה של שולחנות עגולים, והשתתפנו בוועידה לצמיחה ירוקה של "כלכליסט" במהלכה הקהל יכול היה לתרום להליך קבלת ההחלטות. בכל הוועידה היו מסכים שהציגו תגובות של אנשים לשאלה איך לקדם צמיחה ירוקה, ועובדים שלנו הסתובבו עם אייפדים בקהל ושאלו שאלות. אנחנו גם יודעים מי הגיע לכנס ויכולים לפנות אליו לקבלת תגובות נוספות בסמס ובאימייל".

אבל גם לפלטפורמה זו יש את הבעיות שלה. "החיסרון של המערכת הוא שהיא מאוד ממוקדת", אומרת שוורץ אלטשולר. "היא פונה לאנשים מסוימים, תושבי שכונה ציבורית, ואין כל כך דיון בין האנשים".

ישראל מאוד מתקדמת מבחינה טכנולוגית. למה בתחום השתתפות הציבור אנחנו בפיגור גדול לעומת מדינות אחרות?
"קונספציה. אצלנו, כל מה שקשור לביטחון הוא שושו. יש תרבות ומסורת של עבודה מאחורי דלתות סגורות. יוזמות של שיתוף ציבור קיימות בארה"ב יותר מ-50 שנה, בהצלחה כזו או אחרת, אבל הן קיימות. אלו דברים שאין כאן, התרבות המפא"יניקית לא אפשרה את זה. יש עניין של סדרי עדיפויות. במדינת ישראל, הקשר עם האזרח, חשיבה ביחד עם האזרחים, לא נמצאים גבוה בסדר העדיפויות. צריך לפעול מכל הכיוונים. ליצור לחץ מלמטה ולנסות לשכנע את השלטון. זה עניין תרבותי.

"יש גם את היבט המשאבים: אובמה השקיע מיליונים ביוזמות השתתפות הציבור שלו. במדינת ישראל זה אף פעם לא היה למעלה בסדרי עדיפויות. אם בתי חולים לא מקבלים עדיפות גבוהה, ואם חינוך לא מקבל עדיפות גבוהה, זה עוד למטה מאלו. אפשר לדבר הרבה על טכנולוגיה, אבל כל עוד אין השקעת משאבים מתאימה, שום דבר לא מתקדם".

שוורץ אלטשולר. "כל עוד אין השקעת משאבים מתאימה, שום דבר לא מתקדם". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

פוקוס על: מחלקת ייעוץ וחקיקה – הגוף שמאחורי הצעות החוק שמשפיעות על כולנו

אם רוצים לערב את הציבור בהליכי קבלת החלטות, צריך לעשות את זה באמצעות שילובו בהליכי ניסוח הצעות חוק. ואם רוצים לעשות את זה בצורה יעילה ואפקטיבית, צריך להתחיל במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. "הצעות החוק המשמעותיות, אלו שמשפיעות על איכות החיים שלנו מתגבשות בוועדת השרים לחקיקה. והמחלקה היא זו שמכינה, מנסחת ומציגה אותן לוועדה", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר.

כיום, באתר המחלקה, קיימים הליכי השתתפות ציבור, אך ברמה בסיסית מאוד. "זה נחמד שהם מראים הצעות חוק שעומדות לדיון ושאפשר לשלוח תגובה. הבעיה אי אפשר לראות תגובות של אחרים, היא אפשר להצביע בעד תגובות או נגד, אין אפשרות לנהל דיון. אתה לא יודע אם מישהו קרה את התגובה, כמה שלחו תגובות".

גם הכלים הקיימים לוקים בחסר. הצעות החוק מוגשות רק בפורמט doc. הדורש הורדתן למחשב והרצת תוכנה – אין אפשרות לצפות בהן באתר עצמו. חמור מכך: לא ניתן להגיב להצעות החוק באמצעות כרום, הדפדפן הפופולרי בעולם, או ממחשבי מק או פלטפורמות מובייל, ובכל מקרה יש צורך בהתקנת סרגל כלים מיוחד על המחשב. לא בדיוק הליך השתתפות קל ונטול חיכוכים.

רוצים להשתתף? תורידו תוסף. צילום מסך: אתר משרד המשפטים

הפתרון של שוורץ אלטשולר: לפתח פלטפורמה שתאפשר הנגשה של הצעות חוק והגבה עליהן, בדומה לפרויקטים בחו"ל דוגמת Regulation Room של אוניברסיטת קורנל. "יש מחקרים שמראים שאנשים, חכמים ככל שיהיו, מסוגלים לקרוא טקסטים רק ברמה של תחילת תיכון", היא אומרת. "שפה משפטית או שפה גבוהה מהוות חסם בפני השתתפות. מה שצריך לעשות זה לחייב כל משרד ממשלתי להנגיש לפחות חלק מהצעות החוק שלו: לחלק אותן לחלקים נוחים לקריאה, 'לתרגם' לשפה יותר בהירה ופשוטה, ולהוסיף דברי הסבר ומילון מונחים. זה יאפשר לציבור להבין במה מדובר".

השלב הבא הוא להזמין את הציבור להגיב, הן בפנייה כללית והן בפנייה ממוקדת לבעלי עניין, ולספק כלים המאפשרים להגיב באופן ממוקד לחלקים מסוימים, להצביע עליהם, ולקבל עדכונים על התקדמות הליכי החקיקה וההתייחסות לתגובה. צריך גם, אומרת שוורץ אלטשולר, לחנך את ציבור המגיבים: "יש צורך להסביר איך עובד הליך חקיקה, מה לעשות כדי שהתגובות יהיו יעילות. לא כל הערה היא בעלת ערך, ואנשים צריכים לדעת איך להגיב".