מחר בבוקר

ומחר בבוקר אתם תקומו, ותפתחו את החלון הגדול בחדר השינה. השמש תזרח, השמיים יהיו כחולים, והאוויר יהיה קריר אבל לא קר מדי.

ואתם תגשו למיטה של הבן שלכם להעיר אותו, והוא יחייך אליכם את החיוך הגדול גדול הזה שלו, ואתם תחייכו בחזרה כי באמת שאי-אפשר שלא, והוא יצחק, ואתם תצחקו ותקחו אותו בידיים לשחק על המיטה הגדולה. וכמו בכל יום הוא יטפס עליכם כדי להגיע למדף של המיטה בניסיון לקחת את האייפון שלכם או להגיע לשלט הרחוק שהשארתם שם. וכשהוא יהיה רעב תלכו ביחד למטבח, ותכינו לו ארוחת בוקר של פירות מרוסקים, כמו שהוא אוהב, ותשימו לו סינר ותאכילו אותו והוא ימרח הכול על הפנים שלו, יסתכל עליכם ויצחק.

ואז תגיע המטפלת ותיקח אותו לטיול, ואתם תלכו לעבוד ותעשו את כל הדברים שאתם עושים בדרך כלל, תדברו עם כל האנשים שאתם מדברים אתם בדרך כלל על אותם הדברים שאתם מדברים עליהם בדרך כלל, ותסיימו באותה שעה שבה אתם מסיימים בדרך כלל ותחזרו הביתה.

והוא גם בדיוק חזר הביתה עם המטפלת, ואתם תשחקו ביחד על הרצפה ותנסו לשכנע אותו שצריך כבר לזחול על שש, ותדגדגו אותו ותתחבאו מתחת לשמיכה כי הוא בטוח שזה הדבר הכי קורע שאי-פעם קרה. ולפני שתשימו לב צריך כבר להכין לו ארוחת ערב, לקלח אותו, להקריא סיפור, לתת נשיקה ולהשכיב לישון.

ואז אתם תשבו יחד על הספה בסלון, ותספרו אחד לשני מה עשיתם היום, או פשוט תראו את הפרק האחרון של ווסטוורלד כי באמת צריך לתת לה עוד צ'אנס אחד. ואז כבר מתחיל להיות מאוחר, ואתם תלכו למיטה לקרוא קצת, ותתנו אחד לשני נשיקת לילה טוב, תגידו אני אוהב אותך ותלכו לישון.

ולמחרת בבוקר תעשו את הכול שוב. כי מנהיגים מתחלפים ואסונות מתרחשים, אבל בסוף החיים ממשיכים פחות או יותר כמו שהם המשיכו לפני יום ולפני שבוע. ואנחנו ממשיכים אתם, כי בסוף כל מה שיש לנו זה אחד את השני, הרגעים הקטנים והאינטימיים שמרכיבים אותנו, ובעיקר את החיוך הגדול גדול הזה שבאמת שאי-אפשר שלא לעמוד בו.

לכו חפשו את החברות שלכן

ענקית הטכנולוגיה גוגל עושה עוד דברים חוץ ממנוע חיפוש, ג'ימייל ורשת חברתית כושלת. היא גם, למשל, עורכת מגוון פרויקטים לקידום המדע והטכנולוגיה. אחד המדוברים שבהם הוא Google Science Fair (יריד המדע של גוגל), תחרות מדע שנתית הנערכת השנה זו הפעם השנייה שבין נותני החסות שלה נמנה מרכז המחקר CERN.

העמוד הראשי של הפרויקט

זהו ללא ספק פרויקט מבורך, שנועד לקרב תלמידים לתחום המדע, ולהקנות להם כלים לגילוי ומחקר מדעי. אבל כשגלשתי לגרסתו העברית של אתר הפרויקט נתקלתי בתופעה מטרידה במיוחד: האתר פונה, במפגיע, לבנים בלבד. גם כשאין בכך כל צורך, וגם כשהבחירה בלשון זכר הינה כבדה ומאולצת הרבה יותר מניסוח נייטרלי.

כך, למשל, טקסט ההסבר על הפרויקט, זה שמופיע בראש עמוד הבית שלו, כולל פסקה כמו (ההדגשות שלי): "Google Science Fair הוא תחרות מדעית מקוונת שבה מחפשים את החוקרים הסקרניים בכל קצווי תבל. כל אחד, בתנאי שהוא בן 13 עד 18, רשאי להשתתף. כל מה שאתה צריך זה רעיון".

מעבר לנטייה הרגילה כבר לנסח כל טקסט בלשון זכר, נוצרת תחושה שכאן נעשה מאמץ מובהק לעשות זאת (במשפט האחרון, למשל, הוספת המילה "אתה" פשוט מיותרת, ונראה שהיא הגיעה לטקסט רק בגין תרגום מרושל מאנגלית). בקלות רבה אפשר היה לנסח טקסט שלא רק שיהיה נייטרלי יותר בפנייתו, אלא גם זורם יותר. למשל: "…מחפשים חוקרים וחוקרות סקרנים בכל קצווי תבל. תלמידים ותלמידות, בגילאי 13 עד 18, מוזמנים להשתתף. צריך רק רעיון".

הרשמה – לבנים בלבד

ההמשך לא משתפר: "פשוט העלה את הפרויקט כאן, כדי שתוכל לזכות בפרסים מדהימים". ניסוח מוצלח יותר: "העלו את הפרויקט כאן, ותוכלו לזכות בפרסים מדהימים".

כשגוללים למטה, לאייקונים המציגים את שלבי הפעולה להשתתפות בפרויקט, המצב רק מחמיר. אלו מנוסחים כולם בלשון זכר: "הירשם", "השג הסכמה הורית", "בנה אתר עבור הפרויקט שלך" ו"שלח את הפרויקט". גם כאן, ניסוח נייטרלי כמו "הרשמה" או "שליחת פרויקט" הוא לא רק יאה יותר, אלא גם מצלצל טוב יותר.

אלו הן רק כמה דוגמאות בולטות מהעמוד הראשי של הפרויקט. אותה גישה ניכרת בעמודים אחרים באתר, וגם בסרטון שהופק בעבורו, ואשר מנוסח כולו בלשון זכר – גם במקרים בהם אין כל בעיה לבחור בניסוח נייטרלי. ועוד לא דיברנו על זה שהדמות הראשית בסרטון היא בן (וכי מה רע בבן ובת. או אפילו, תשמור מפלצת הספגטי המעופפת, בסרטון עם חוקרת צעירה בלבד?).

אז כן, ברור שהתחרות מיועדת גם לבנות, וכמו שהדוברים של החברה בטח ירצו להזכיר, גוגל פועלת רבות לקידום נשים ומעמדן (ואסור לשכוח את מריסה מאייר). אבל עדיין, חוסר תשומת הלב והניסוח שנראה כאילו נעשה מאמץ מכוון על מנת שידבר בלשון זכר בלבד (הגם שהדבר נובע בין השאר מיכולות תרגום כושלות), אלו לא מצטיירים טוב.

אפשר לצפות שחברה בכזה סדר גודל, ובמיוחד כשמדובר בנושא רגיש כל-כך – תלמידות תמיד סבלו מאפליה לא מוצדקת בתחומי המדע – תגלה קצת יותר רגישות ותקפיד ליצור אתר ידידותי ומזמין גם לאלו שחולמות להיות כלות פרס נובל.

הגענו לארץ חדשה

לפני 16 שנה, ב-5 בנובמבר 1995, ישבתי ליד המזרקה בכיכר מלכי ישראל ומיררתי בבכי. בכי קשה, בלתי נשלט, עם יבבות והתייפחויות – כל העסק. בכיתי לא רק בגלל האירוע הטראומטי עצמו שהתרחש לפני פחות מ-24 שעות, בכיתי כי הרגשתי שנגמרה לי המדינה, שבן-הבליעל רצח גם אותה. הרגשתי שהמקום שבו גדלתי עד עתה השתנה ללא היכר, אולי גם לבלי שוב.

המדינה שלנו חוזרת | צילום: עומר כביר

אתמול, לראשונה מאז החל גל המחאות הנוכחי, הזזתי את התחת שלי ויצאתי מהבית ברעננה לקפלן. היה חם מאוד, ולח מאוד. בקפלן היה צפוף ודחוק, וכל הרחוב הריח כמו בית שחי. הרמקולים היו חזקים מדי, ואחרי שעה וקצת הגב התחול לכאוב (אויש, סבאל'ה). אבל היה חשמל באוויר, התרגשות של אספסוף מהסוג החיובי, עוצמה שזורמת בין מאות אלפי אנשים.

בסביבות 11 בלילה עלה לבמה שלמה ארצי, לא אחד מהזמרים האהובים עליי (בלשון ההמעטה), אבל כבר כשהוא פתח עם פתאום קם אדם (יש לי תחושה זה עוד יהיה ההמנון הלא רשמי של המחאה), אפשר היה להרגיש את גלי ההתרגשות מהדהדים וזורמים במעלה ובמורד הרחוב.

ארץ חדשה | צילום: עומר כביר

ואז הגיע ארץ חדשה. אותם גלי התרגשות וחשמל הפכו סמיכים, כמעט היו למשהו מוחשי שאפשר לגעת בו, וכשהגיע הפזמון השני (על הבמה כבר היו כל מנהיגי המחאה), הרגשתי את הדמעות זולגות כמו מעצמן. לא ציפיתי להן, לא רציתי אותן שם (מי לעזאזל בוכה באמצע שיר של ארצי?), אבל שם הן היו. לא אחת, ולא שתיים, חמות ומביכות, מרגשות ומתוקות. והן היו כל-כך שונות מהדמעות המרות של אותו נובמבר אכזר.

הם זלגו כי באותו רגע בדיוק הבנתי שהמדינה שאיבדתי לפני 16 שנה, חוזרת. מדינה שבה הערך העליון הוא ערבות הדדית ודאגה לזולת ולאחר, ולא מירוץ חסר רחמים לצמרת. מדינה שבה חמלה וסובלנות גוברים על השנאה והזרות. אותה מדינה שפעם הייתה כאן, ושבעשור וחצי האחרונות אבדה לנו, החלה להתעורר לפני שלושה שבועות, וכוחה רק הולך וגדל מאז.

רוצים שינוי | צילום: עומר כביר

לפני שלושה שבועות, זמן קצר אחרי שקלסת ישראל העבירה את חוק החרם, כשמחאת האוהלים בקושי התחילה, כתבתי פוסט מאוד פסימי. טענתי בו ששום דבר לא יכול לשנות את העם הזה, ששום הפגנה לא תעיר אותו מתרדמתו, שימי האכפתיות אבדו לבלי שוב. התחושות שהצטברו מאז נובמבר האיום הגיעו באותה עת לשיא מייאש ומדכא. בגלל הייאוש הזה לא הלכתי לשום הפגנה, מחאה או עצרת מאז יום השנה השלישי לרצח רבין; בגלל הדיכאון הזה חשבתי שגם לא אלך.

היום, הפוסט ההוא לא היה נכתב. כשעמדתי אתמול בקפלן, אפשר היה כמעט לגעת בשינוי, באופטימיות, באמונה שיש עתיד טוב יותר, ושאנחנו לא רק יכולים להגשים אותו אלא גם עוד נגשים אותו. המלאכה עוד ארוכה, וכולנו נצטרך ללכת לעוד הפגנות, תהלוכות ועצרות רבות מספור. אבל בפעם הראשונה מזה 16 שנה, אני מרגיש באמת ובתמים שיש לנו סיכוי, שאולי באמת הגענו סוף סוף לארץ חדשה.

כשדירה בתל-אביב עלתה 60 אלף דולר: כך נראתה מחאת האוהלים של שנת 1990

ויש לי גם כמה מחשבות אופטימיות בעקבות עצרת ההמונים שנערכה ברחוב קפלן ב-6 באוגוסט.

מחאת האוהלים ששוטפת בימים אלו ישראל הזכירה למי שהיו בסביבה בתחילת שנות ה-90 מחאה דומה. גם אז, קיץ 1990, צצו במהירות מאהלים ברחבי הארץ, ומחאת הדיור הרעישה את המדינה, כלי התקשורת והפוליטיקאים. כביריזם נבר בארכיון "ידיעות אחרונות" ומציג: מחאת האוהלים – גרסת 1990 (הקליקו על התמונות להגדלה).

הימים, ימי השיא של העלייה ממברית המועצות. מאות אלפי עולים הגיעו ארץ בתוך חודשים ספורים, ויצרו מצוקת דיור חמורה אף יותר מזו עליה אנחנו מתלוננים היום. סימני המצוקה הראשונים נראו כבר באפריל.

22 באפריל 1990

 וכמובן, השכר נשחק ולא הדביק את עליות המחירים.

16 במאי 1990

 ומחירי הדירות עלו בצורה בלתי פרופורציונאלית.

4 ביוני 1990

לא הכול היה זהה. היום, המחאה היא בעיקר על מחירי הדירות והשכירות הגבוהים. אז המצוקה הייתה חריפה הרבה יותר, ופגעה בעיקר בשוכרים ילידי הארץ או עולים ותיקים. העולים החדשים קיבלו מענקי קליטה משמעותיים, דבר שאפשר להם לשלם את שכר הדירה לפעמים שנה מראש. הישראלים הוותיקים סבלו גם מעלייה משמעותית בשכר הדירה, וגם מחוסר יכולתם לשלם את כולו מראש. כתוצאה, רבים מהם מצאו עצמם ברחוב עם תום חוזה השכירות שלהם. לא מדובר היה במאבק על הורדת מחירים  – אלא במאבק על הזכות לגור בדירה!

ההתארגנות החלה באמצע יוני.

10 ביוני 1990

ומאהלים ראשונים צצו, איך לא, בתל אביב. העירייה, כמובן, מיהרה לסייע.

13 ביוני 1990

ההתארגנות הספונטנית תפסה תאוצה במהירות, והתפשטה לכל הארץ.

19 ביוני 1990 (זהירות: PDF!)

ביולי המחאה עלתה הילוך, והארץ התמלאה במאהלים של מחוסרי דיור. במקרים מסויימים, העיריות אפילו שיתפו פעולה.

1 ביולי 1990

הזעם גבר, ואיתו החלו ההפגנות הסואנות.

3 ביולי 1990

הכותרת, כמובן, מחפשת לסכסך סתם: המחאה לא הייתה נגד העולים. בינתיים, הממשלה התחילה להתעורר.

4 ביולי 1990

אריק, למי שלא זוכר, היה אז שר השיכון. לא ברור ממי הוא ציפה לפעול. למרבה המזל אז, כמו היום, שר האוצר מודע למצוקה.

6 ביולי 1990

בינתיים, ערי האוהלים גדלות.

9 ביולי 1990

והמחאה מגיעה לראשונה לכותרת הראשית של ידיעות. בצירוף מקרים משעשע, גם אז התרחשה במקביל מחאת רופאים.

10 ביולי 1990 (זהירות, PDF!)

הממשלה התגייסה לפעולה, למרבה הצער לא למען יושבי האוהלים.

11 ביולי 1990

אין פלא, לפיכך, שהמוחים עברו לפסים אלימים.

12 ביולי 1990

ולא בחלו גם בפגיעה ברכוש.

15 ביולי 1990

אבל סימני שיפור לא נראו באופק, נהפוכו.

15 ביולי 1990

שרון הביריון הוציא את החליפה של האיומים. לא שזה עזר במיוחד.

17 ביולי 1990

אבל היו גם רגעים אנושיים מחממי לב.

18 ביולי 1990

המשטרה, כיאה למשטרת ישראל, החליטה שדי וחסל סדר אוהלים.

26 ביולי 1990

הסטודנטים איימו להשבית את תחילת הלימודים.

27 ביולי 1990

אבל המשבר החריף, ובסוף יולי גרו  באוהלים כבר 2,000 משפחות.

31 ביולי 1990

פתרון למצוקה המיידית עוד לא נראה באופק.

2 באוגוסט 1990

והייאוש התחיל לתת את אותותיו.

6 באוגוסט 1990

הגיע הזמן לצעדים דראסטיים.

13 באוגוסט 1990

אבל לראשי הערים התחיל קצת להימאס.

15 באוגוסט 1990

וגם בית ישראל היושבים לבטח בביתם לא התגייסו בהמוניהם למאבק.

19 באוגוסט 1990

לאורך כל הקיץ נמשכו המחאות, חלקן עם תקריות אלימות, והתיעוד היה נרחב, על בסיס יומיומי כמעט. אבל עם בוא ספטמבר גווע העניין, והסיקור עבר לנוהל סלב.

13 בספטמבר 1990

במקביל, גם החלו למצוא פתרונות ליושבי האוהלים.

27 בספטמבר 1990

באוקטובר כבר הורגש שיפור של ממש במצב.

7 באוקטובר 1990

לא כולם היו מרוצים אמנם.

31 באוקטובר 1990

אבל עד נובמבר נמצאו פתרונות, ולו זמניים, כמעט לכל חסרי הדיור באוהלים.

11 בנובמבר 1990

בשביל אחדים, זה היה מאוחר מדי.

13 בנובמבר 1990

 

ו… זהו. זה  האזכור האחרון שמצאתי בארכיון ידיעות אחרונות למחאת האוהלים המקורית. כמעט לכל יושבי האוהלים נמצאו פתרונות, ולמיטב זכרוני עם הגשם הראשון כבר לא נותרו ערי אוהלים. ובכל מקרה, בחורף הגיעה מלחמת המפרץ וכל נושא אחר נדחק לקרן זווית.

הסיבות למחאה אז היו שונות מאוד מהיום: אנשים גרו באוהלים לא כי היה להם יקר מדי, אלא כי לא היה להם לאיפה ללכת. זה לא אומר, כמובן, שהמחאה של היום לא מוצדקת מאוד – יכול להיות שהיא פשוט מגיעה מוקדם יותר, לפני שאנשים נזרקים לרחובות. בקיץ 1991, אגב, שוב צצו מאהלי מחאה באזורים שונים, אבל אז  היה ההיקף קטן ומצומצם בהרבה.