צנזורת הרשת תהיה כה גורפת שאפילו לא תדעו עליה

כשהמדינה רוצה להסתיר מכם משהו יש לה, לפעמים, סיבה טובה. כשמדובר בנושאים של ביטחון לאומי, פרסום מידע מסוים עלול לסכל מבצעים חשאיים לא לפגוע במאמצים להגנה על אזרחי המדינה. ובתחום יחסי החוץ, חשיפה של מגעים שונים עם מדינות אלו ואחרות עלולה לפגוע בקידום הסכמי שיתוף פעולה.

ואולם הרבה פעמים, כשמדינה מסתירה מכם משהו זה פשוט כי קל לה. קל לה לא לחשוף מידע שעלול לעורר ביקורת, קל לה להסתיר נתונים מביכים שמציגים את פעילותה ומאמציה באור שלילי, קל לה לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולא לחשוף כישלון של יוזמות או את המגננון המפוקפק שעומד מאחורי פעילויות שונות. בלי נתונים ומידע, אין דיון ציבורי אמיתי, לכל היותר תרעומת על היעדרם של נתונים אלו שנשכחת אחרי זמן לא רב. הרבה יותר פשוט להתמודד עם זה מאשר עם ביקורת אמיתית.

לרוב הסתרת המידע נעשית בעקיפין, בצורה של מריחות, המנעות מפרסומים וגרירת בקשות לפרסום לפי חוק חופש המידע על פני חודשים ושנים, דרך הליכים משפטיים מייגעים, כך שעד שכבר מתפרסם המידע בסוף, אם בכלל, פעמים רבות הוא חסר רלוונטיות ומשמעותי פחות, האנשים שנושאים באחריות כבר עברו הלאה לתפקידים אחרים, ואלו שתפסו את מקומם יכולים לרחוץ את ידיהם, לומר "זה לא אני, זה קודמי בתפקיד", ולדעת שזה שייכנס לנעליהם יעשה את אותו הדבר בדיוק.

אבל לפעמים, כשהחוסר הבושה כבר נעלם לחלוטין, הסתרת המידע נעשית בבוטות, בצורה ישירה, בלי מריחות ובלי הסברים, פשוט כי ככה רוצים וכי אפשר. זה בדיוק מה שקרה עם הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט, שמקודמת על ידי שרת המשפטים איילת שקד ושוועדת החוקה של הכנסת אישרה בשבוע שעבר לקריאה שנייה ושלישית.

שקד. מה יש לה להסתיר? צילום: אוראל כהן / כלכליסט

החוק, אם יאושר בכנסת, יאפשר לגורמי אכיפת החוק לבקש מבית המשפט צווים שיורו לספקיות אינטנרט לחסום אתרים של ארגוני טרור או כאלו שפעילותם מהווה עבירה על החוק, כמו אתרי זנות, הימורים או סחר בסמים. במקרה (הדי נדיר) שהאתר פועל מישראל יוכל בית המשפט להורות על הסרתו מהשרתים שמפעילים אותו.

החוק נחשב לבעייתי מאוד: הגבלת גישה לא באמת מונעת מגולשים שרוצים בכך להגיע לאתרים, והגדרות מעורפלות מעלות חשש שיוסרו גם אתרים שפעילותם לא מהווה עבירה על החוק. והבעייתיות רק מתגברת לאור העובדה שזמן קצר לפני ההצבעה הורדו מהצעת החוק מנגנונים שהיו מאפשרים לציבור פיקוח על ביצועה.

ראשית, הוסר סעיף שקובע שבקשות לצו חסימה יפורסמו מראש באתרי משרד המשפטים והמשטרה, לצד מועד הדיון הצפוי, על מנת לתת לאזרחים שרואים עצמם כנפגעים מכך אפשרות להתנגד. בנוסף, סעיף שעוסק בפרסום ההחלטות שהתקבלו שונה כך שהוא לא מחייב לעדכן אילו אתרים הוסרו ומדוע. ואם כבר הגעתם לאתר שנחסם, החוק מחייב רק להציג הודעה שהוא נחסם בצו בית משפט – שוב בלי להציג נימוקים לחסימה או אפילו להפנות את הגולש למספר התיק הרלוונטי על מנת שיוכל לקבל מידע נוסף.

התוצאה של שינויים אלו היא שהמשטרה והפרקליטות יוכלו לפנות לבית משפט ולקבל צווים לחסימת אתרים במעמד צד אחד (אם האתר פועל מחו"ל, סביר מאוד שמפעילו לא יגיע לדיון בישראל), מבלי שלציבור הרחב או לארגונים שאמונים על שמירת חופש הגלישה תהיה אפשרות לדעת על כך מראש או אפילו בדיעבד. זהו, למעשה, כלי צנזורה לצנזורה של אתרים.

הסתרת המידע הזו מונעת פיקוח על פעילות רשויות אכיפת החוק, ועלולה להוות סכנה חמורה לחופש הביטוי. אם, למשל, תבקש המשטרה לחסום אתר שכל עיסוקו הוא דירוג זנים שונים של קנאביס לפי איכותם, מבלי להציע אותם למכירה, או אפילו אתר שעוסק במלחמה בפדופיליה לציבור הגולשים לא תהיה אפשרות לדעת על מהלך זה עד שהאתר יחסם, וגם לאחר מכן יכולתם לקבל מידע תהיה מוגבלת. תיווצר כאן פגיעה מהותית בחופש הביטוי, ללא הצדקה וללא אפשרות למנוע זאת מראש.

ואפילו יחסמו רק אתרים שבאמת מפרים את החוק, עדיין יש חשיבות רבה לעדכון הציבור לגבי האתרים שנחסמו וטיבם, ולו כדי שניתן יהיה לעקוב אחר פעילות הרשויות ולבקר את אופן הקצאת המשאבים שלהן. למשל, מידע שלפיו 95% מהאתרים שנחסמו עוסקים בסחר בסמים ורק 5% הם אתרי פדופיליה, או שמבין האתרים שעוסקים בסחר בסמים 80% מכרו גראס ורק 20% סמים קשים הוא מידע מהותי לדיון הציבורי.

אפשר ורצוי להתווכח האם מדובר בהקצאת משאבים נכונה או שגויה, המדינה יוכלה להציג סיבות חשובות ומהותיות להחלטה על מדיניות זו ולא אחרת, וייתכן שהן אפילו יהיו משכנעות ומוצדקות. אבל החוק, במתכונתו הנוכחית, מונע כל אפשרות לדיון שכזה. הוא נותן למדינה כלי רב עצמה, להחליט לאיזה אתר לא יוכלו אזרחי ישראל לגלוש, אך מונע מהאזרחים אפשרות לבקר את ההחלטה ולהתנגד לה. זו לא התנהלות של מדינה דמוקרטית. זו התנהלות של מדינה שרוצה להשתיק ביקורת בכל מחיר, של מנהיגים שפשוט רוצים שהציבור יפסיק להסתובב להם בין הרגליים וייתן להם לעשות מה שבראש שלהם.

(התפרסם בגרסה מקוצרת גם בכלכליסט)

השאר תגובה