שבויים בענן: כך הפכנו לכלי משחק במלחמת הדאטה העולמית

ההתכופפות של ענקיות טכנולוגיה בפני דרישות המשטר הסיני, שמלווה לא פעם בדברי חנופה מביכים, אינה חדשה, אך המהלך שביצעה השבוע אפל הציב רף חדש לריקוד הלימבו.

איור: יונתן פופר / כלכליסט

בינואר הודיעה אפל שתעביר את התפעול בסין של שירות הגיבוי והאחסון בענן שלה iCloud לידי חברה מקומית, בהתאם לרגולציה חדשה של המשטר הסיני. השבוע, במקביל ליציאת המהלך לפועל, נודע שאפל תאחסן בסין לא רק את המידע של משתמשי השירות תושבי המדינה, אלא גם את מפתחות ההצפנה של מידע זה.

משמעות הדבר היא שבפועל הרשויות הסיניות יוכלו לגשת למידע של משתמשי אפל במדינה כמעט ללא חסמים. בלי צורך בפנייה לבית משפט אמריקאי ואולי אפילו בלי לבקש מאפל עצמה, שכן כל המידע נמצא בידי מפעילה מקומית. בתרחיש הפסימי ביותר ממשלת סין תוכל אף להתקין על שרתי iCloud תוכנה שתעביר לידיה בזמן אמת את כל המידע שנשמר עליהם. אחרי הכל מדובר בחברה מערבית שמעניקה למדינה טוטליטרית כוח כמעט מוחלט על המידע הרגיש והאישי ביותר של משתמשיה. אך הסוגיה המטרידה ביותר שהסיפור מעלה נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו.

שאלת המפתח כאן היא הבעלות ומעמדו של המידע שאנו המשתמשים מפקידים בידי ענקיות הטכנולוגיה. למעשה, כל המידע האישי שלנו נמצא היום באינטרנט. אף שמשתמשים רבים סבורים שהמידע שהם מזינים לשירותי רשת הוא שלהם, המתוחכמים מביניהם מודעים לכך שהמציאות שונה לחלוטין. כשמדובר בשירותים חינמיים כמו פייסבוק וגוגל, שמתפרנסים מהצגת פרסומות, המידע שהמשתמשים מעלים אליהם הוא לא יותר מחומר גלם שמשמש לאפיון ותפירת מודעות ממוקדות ומותאמות אישית.

אך חברות כמו אפל ומיקרוסופט נהנו ממעמד מיוחד. במקום להתפרנס ממכירת מודעות, אפל עושה את רווחיה ממכירת מכשירים ושירותים בתשלום. המשתמשים הם לא המוצר אלא לקוחות המוצר. ולכן המחויבות שלה אינה למפרסמים אלא למשתמש הקטן, זה שמוציא כמה מאות דולרים על אייפון, ולאורך השנים מבצע רכישות באייטיונס ובאפסטור, ורוכש נפח אחסון ב-iCloud. הלקוח המשלם הוא המרכז, הוא הכוכב. או כך לכל הפחות חשבנו.

המסירה המלאה, חסרת הגבולות והסייגים של מידע על המשתמשים הסינים לידי ממשלת סין מראה שגם אצל אפל המשתמשים עלולים להיות לא יותר מפיונים. כלי משחק במאבק גלובלי על שליטה במידע שנתונים לחסדי ממשלות וחברות, בלי כוח אמיתי לשלוט בנעשה למעט ברירת האין-ברירה של התנתקות מכל צורה מועילה של חיים מקוונים. בעידן הביג דאטה והבינה המלאכותית, מידע והיכולת לשלוט בו ולתמרן אותו עשויים להוות נשק עוצמתי הרבה יותר מכלי נשק מסורתיים.

ההתערבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב באמצעות פייק ניוז ותעמולה מקוונת ייתכן שהיטתה את הכף והביאה לבחירתו של דונלד טראמפ. אם אכן כך קרה, מדובר בהפיכה השלטונית היעילה והזולה בהיסטוריה. בקרמלין ככל הנראה מרוצים מתוצאות הקמפיין, לאור הגברת המאמצים בתחום בשנה וחצי מאז הבחירות ובהרחבתם למדינות נוספות.

ובמלחמה, כמו במלחמה, המעצמות הגדולות מנהלות מירוץ חימוש. המירוץ הוא אחר מידע, כזה שאפשר להשיג ולשלוט בכמה שיותר ממנו. סין רוצה להחזיק במידע של תושביה אצלה כדי שתוכל לרגל טוב יותר אחרי פעילותם. אבל גם כי המשטר שלה מבין שמידע הוא נשק שאפשר להשתמש בו למטרות מגוונות ומפתיעות, חלקן עדיין לא ידועות, ולכן רצוי שיהיה כמה שיותר ממנו.

סין לא לבד במשחק. רוסיה כבר מחייבת זה שנתיים וחצי לאחסן מידע על משתמשים רוסים בגבולות המדינה, אם כי שם, לפחות עד עתה, לא דווח על אחסון מפתחות הצפנה. גם מאחורי כללי הפרטיות הנוקשים שמקדם האיחוד האירופי בימים אלו עומדת השאיפה להגן על המידע של אזרחי היבשת מפני זרועות התמנון של הממשל האמריקאי. וזה בתורו אוגר מידע כבר שנים באובססיביות באמצעות גופים כמו הסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

הזירה הגלובלית נמצאת, כך נדמה, בשלבים הראשונים של מלחמת מידע רחבה. מלחמה שתכלול היבטים גלויים כמו קמפיינים רחבים של פייק ניוז, פרסומות ממוקדות אישית ודיסאינפורמציה, לצד היבטים סמויים שינסו לתמרן ולנצל מידע באמצעות כלי ביג דאטה ו-AI. לצורך כך ממשלות רבות צפויות לנסות ולהרחיב את ארסנל התחמושת שלהן באמצעות שליטה על כמה שיותר מאגרי מידע, באופן ישיר או עקיף. כבר ראינו שחברות כמו אפל, פייסבוק וגוגל לא יתנגדו לכך יותר מדי, או יתנגדו רק עד גבול מסוים. והמשתמשים? הם לא יכולים לעשות יותר מדי חוץ מלהפנים שאין להם יותר מדי מה לעשות.

(התפרסם גם בכלכליסט)

השאר תגובה