הגענו לארץ חדשה

לפני 16 שנה, ב-5 בנובמבר 1995, ישבתי ליד המזרקה בכיכר מלכי ישראל ומיררתי בבכי. בכי קשה, בלתי נשלט, עם יבבות והתייפחויות – כל העסק. בכיתי לא רק בגלל האירוע הטראומטי עצמו שהתרחש לפני פחות מ-24 שעות, בכיתי כי הרגשתי שנגמרה לי המדינה, שבן-הבליעל רצח גם אותה. הרגשתי שהמקום שבו גדלתי עד עתה השתנה ללא היכר, אולי גם לבלי שוב.

המדינה שלנו חוזרת | צילום: עומר כביר

אתמול, לראשונה מאז החל גל המחאות הנוכחי, הזזתי את התחת שלי ויצאתי מהבית ברעננה לקפלן. היה חם מאוד, ולח מאוד. בקפלן היה צפוף ודחוק, וכל הרחוב הריח כמו בית שחי. הרמקולים היו חזקים מדי, ואחרי שעה וקצת הגב התחול לכאוב (אויש, סבאל'ה). אבל היה חשמל באוויר, התרגשות של אספסוף מהסוג החיובי, עוצמה שזורמת בין מאות אלפי אנשים.

בסביבות 11 בלילה עלה לבמה שלמה ארצי, לא אחד מהזמרים האהובים עליי (בלשון ההמעטה), אבל כבר כשהוא פתח עם פתאום קם אדם (יש לי תחושה זה עוד יהיה ההמנון הלא רשמי של המחאה), אפשר היה להרגיש את גלי ההתרגשות מהדהדים וזורמים במעלה ובמורד הרחוב.

ארץ חדשה | צילום: עומר כביר

ואז הגיע ארץ חדשה. אותם גלי התרגשות וחשמל הפכו סמיכים, כמעט היו למשהו מוחשי שאפשר לגעת בו, וכשהגיע הפזמון השני (על הבמה כבר היו כל מנהיגי המחאה), הרגשתי את הדמעות זולגות כמו מעצמן. לא ציפיתי להן, לא רציתי אותן שם (מי לעזאזל בוכה באמצע שיר של ארצי?), אבל שם הן היו. לא אחת, ולא שתיים, חמות ומביכות, מרגשות ומתוקות. והן היו כל-כך שונות מהדמעות המרות של אותו נובמבר אכזר.

הם זלגו כי באותו רגע בדיוק הבנתי שהמדינה שאיבדתי לפני 16 שנה, חוזרת. מדינה שבה הערך העליון הוא ערבות הדדית ודאגה לזולת ולאחר, ולא מירוץ חסר רחמים לצמרת. מדינה שבה חמלה וסובלנות גוברים על השנאה והזרות. אותה מדינה שפעם הייתה כאן, ושבעשור וחצי האחרונות אבדה לנו, החלה להתעורר לפני שלושה שבועות, וכוחה רק הולך וגדל מאז.

רוצים שינוי | צילום: עומר כביר

לפני שלושה שבועות, זמן קצר אחרי שקלסת ישראל העבירה את חוק החרם, כשמחאת האוהלים בקושי התחילה, כתבתי פוסט מאוד פסימי. טענתי בו ששום דבר לא יכול לשנות את העם הזה, ששום הפגנה לא תעיר אותו מתרדמתו, שימי האכפתיות אבדו לבלי שוב. התחושות שהצטברו מאז נובמבר האיום הגיעו באותה עת לשיא מייאש ומדכא. בגלל הייאוש הזה לא הלכתי לשום הפגנה, מחאה או עצרת מאז יום השנה השלישי לרצח רבין; בגלל הדיכאון הזה חשבתי שגם לא אלך.

היום, הפוסט ההוא לא היה נכתב. כשעמדתי אתמול בקפלן, אפשר היה כמעט לגעת בשינוי, באופטימיות, באמונה שיש עתיד טוב יותר, ושאנחנו לא רק יכולים להגשים אותו אלא גם עוד נגשים אותו. המלאכה עוד ארוכה, וכולנו נצטרך ללכת לעוד הפגנות, תהלוכות ועצרות רבות מספור. אבל בפעם הראשונה מזה 16 שנה, אני מרגיש באמת ובתמים שיש לנו סיכוי, שאולי באמת הגענו סוף סוף לארץ חדשה.

9 תגובות בנושא “הגענו לארץ חדשה”

  1. אין סיבה להיות אופטימי. המצב רק ילך ויחריף. כל המחאה כעת היא גל קטנטן בכוס מים שלא ישנה כלום. הפוליטיקאים יודעים את זה, שבאותה קלות שה"מחאה" התחילה, כך היא גם תסתיים. במקרה הצורך הם יעשו איזו מלחמונת קטנה, ופתאום תשעים אחוז מהציבור יתמוך בחיילנו שבגבולות.
    הסיבה נמצאת בדיוק בפוסט הזה.

    החלוקה של ההיסטוריה לזמן טוב, עם הנביא הקדוש רבין, שבני בלייעל הצליחו לקחת מאיתנו, אנחנו, החברה הכי נכונים בעולם… והם- הנבלות…

    זה פתטי!

    הבעיות בישראל הן לא מחיר הקוטג', הן לא התחילו ב67, ולא התחילו לפני שש עשרה שנים.

    הבעיות בישראל התחילו עם הרעיון הציוני ולא דקה אחת מאוחר יותר. הבעיות הן בדיוק אותם אנשים ש"החבר'ה הנכונים" מעריצים. שבעצם ממשיכים את שורש החטא ורק מדברים במילים יפות בעגה ה"נכונה"….

      1. והנה עוד בעיה… מעבר לאד הומינם…

        איפה אני יושב זה עניין שלי בלבד. זה שיש לך גישה למידע הזה, זה חלק מחוקי המשחק שקבעת, וזה בסדר מבחינתי ולכן אני מגיב. אבל זה שאתה מפרסם את זה ברבים… ואפילו שאני משתמש בראשי תיבות… זה כבר פגיעה בפרטיות וכו' וכו' וכו'… נו…

        1. לא התכוונתי לפגוע בפרטיות, ולדעתי לא הייתה כאן פגיעה. עם זאת, הסרתי את שם המדינה בה אתה נמצא.

          במקרה זה, גישה למידע היא לא מספיקה. רק מי שעמד אתמול בחום ובלחות, אחד מבין מאות אלפים, יכול להבין באמת את התחושה שיש באוויר, את השינוי שאולי מתחולל כאן. אלו דברים שלא עוברים דרך מסך המחשב. ובגלל זה יש חשיבות למקום שבו אתה יושב.

          1. קודם כל תודה.

            אתה מדבר על תחושות ואין ספק שאתה צודק, וגם הבהרת את זה יפה בפוסט.
            אני מדבר אבל על צעד אחד קדימה. מעט מעבר להרגשת הביחד והשותפים למאבק (לא ציני ולא סרקסטי). הנפילה (שתבוא) תהיה קשה. כמו שהייתה אחרי אוסלו והתחלת האינתיפאדה. ושוב יהיו מלן אנשים שיגידו אני שמאלני אבל צריך להכניס להם… וזה לא הזמן לחשוב על מחיר הקוטג'.

            דווקא אולי בזכות זה שמרוחקים פיזית יש פרספקטיבה נכונה יותר.

            לצורך הדיון, שאני מניח שאתה בעד ולכן פרסמת את הפוסט… אני חושב שבעיה רצינית שלא ממש מתייחסים אליה היא שהחברה הישראלית מפורקת.
            – הנה ציטוט משי עדן ברשימות:
            "1. העם הבין שהוא פראייר כבר שנים"… וכו'…

            – אחרי המפלה בבחירות שאחרי רצח רבין אמרה אשתו: אני לא מבינה את העם הזה…

            אצל שניהם יש אותה טעות… הקטע של "העם".

            זהו שאין "עם" אלא קבוצות שמתחרות ביניהם, ושמלבות את השנאה כדי להשיג את השליטה…

            וזו לא תאוריית קונספירציה.

            1. אני מבין מה אתה אומר, ומזדהה. גם אני הרגשתי ככה לפני שלושה שבועות. התחושה שלי היום היא שדווקא זה משתנה. שאותן קבוצות מתחרות ושונאות, דווקא מתחילות להתאחד ולהתגבש למשהו חדש. אולי אני טועה, אבל לא זו הייתה התחושה אתמול בקפלן.

              אתה אומר שתהיה נפילה. זה לא בלתי-סביר, אבל לא בטוח שתהיה. וגם אם תהיה, לא בטוח שהיא תהיה הרסנית, שלא יישאר שום דבר טוב אחריה.

              בכל מקרה, כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו זה רק לקשקש. יעבור עוד הרבה זמן עד שנדע אם משהו השתנה. אני, מבחינתי, מתכוון בינתיים לפעול להבאת השינוי הזה.

  2. טראומות נעורים משחקות תפקיד קריטי בעיצוב ראיית העולם שלנו.
    כשאני הייתי בת 17 התחוללה מלחמת יום כיפור. זו טראומת הנעורים שלי.
    נקודות הציון הלאומיות שלנו, הן אוסף של הטראומות האישיות האלו.
    והמעבר מטראומה לחוויות מתקנות הוא תהליך של התבגרות.

  3. בגללך טרחתי גם לקרוא את הערך בוויקיפדיה.
    ושם גיליתי שהגב' המדוברת היא נכדה לגואל אדמות ארץ ישראל.
    יש שם הפניות לערכים על אביה וסבה. ומאד מענין שכתוב שם שאבא שלה נולד ב 1953, וסבא שלה נפטר ב 1950.
    מסתבר שלוויקיפדיה העברית יש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לנהל ויכוחים טרחניים ומשמימים.

השאר תגובה