15

באחד מימי ראשון של יולי 1999, אני ועוד כשלושים צעירים בני 18 נכנסו לבניין חסר ייחוד ביפו, מרחק 15 דקות הליכה מבניין אחר ברחוב יהודה הימית.* לכולנו היה זה היום הראשון של קד"צ גל"צ 99, ולי היה זה היום הראשון במקצוע שלא זנחתי עד היום, היום הראשון כעיתונאי (או לפחות עיתונאי מתלמד).

החודש הזה אני מציין 15 שנים לכניסה שלי לעולם העיתונות, תקופת זמן משמעותית שבמבט לאחור קשה להאמין שעברה כל כך מהר. בני אדם שלא היו קיימים אז כנראה קוראים כתבות שלי בכלכליסט, וואלה עדיין היה פורטל, ערוץ 10 טרם עלה לאוויר, ynet עוד לא היה בתכנון וכך גם שלושה מכלי התקשורת שזכיתי לעבוד בהם.

 אני בדסק האינטרנט של גלי צה
בדסק האינטרנט של גלי צה"ל, אי שם בראשית המאה

הרבה השתנה, גם בעולם העיתונות וגם בתפיסות שלי לגבי תפקידה של העיתונות. ככל שהעיתונות עברה ברובה הליך של רידוד השיח, התרפסות בפני פוליטקאים ובעלי ממון ועלייה במקום שניתן לאינטרסים מסחריים ושיווקיים על חשבון שיקולי דעת עיתונאיים, כך התחזקה בי ההבנה של חשיבות העיתונות ככלי ביקורת עצמאי שמפקח ומתריע על פעילות השלטון וגורמי כוח אחרים בחברה. דברים שעשיתי בתחילת הדרך, דברים שחשבתי שאפשר לעשות כי זה המצב וכי זו דרכו של עולם, לא הייתי מסכים לעשות כיום. לא כי זו אינה דרכו של עולם, אלא כי דרך זו אינה נכונה ואינה ראויה לעיתונאי.

גם העבודה העיתונאית השתנתה, בפרט בעבור אלו שעובדים במערכות עיתונים. לפני 15 שנה אפשר היה להסתפק בהעברת ידיעה למהדורה המודפסת בשעות אחר הצהריים. היום צריך גם לעדכן את האתר בשוטף, לצלם אולפן, לקדם כתבות חשובות ברשתות חברתיות, ואם יוצאים לשטח גם לתפקד לא פעם כצלמי וידיאו וסטילס. עיתונאי שלא מסוגל לעשות את כל הדברים האלו יתקשה כבר היום למצוא עבודה, ובעתיד הלא רחוק מי שלא ייאמץ כישורים אלו יישאר מחוץ לשוק.

ב-15 השנים האחרונות הספקתי לעבוד בשישה כלי תקשורת, ובשניים מהם גם זכיתי להימנות על צוות ההקמה. אך במקום העבודה הנוכחי שלי, כלכליסט, נשארתי יותר מאשר בכל מקום אחר – שש שנים, 40% מחיי כעיתונאי. לא מדובר במקריות. בכלי תקשורת קודמים עבדתי בעיקר בתפקידי עריכה, בכלכליסט אני כתב טכנולוגיה. ומסתבר שעד כמה שנהניתי לערוך, עבודה בתור כתב, ובפרט בתחום שתמיד עניין אותי באופן אישי, מהנה הרבה יותר ומספקת הזדמנויות רבות יותר להשפיע על השיח הציבורי.

ואולם סיבה זו לא עומדת בפני עצמה. כלכליסט, באופן שהולך ונעשה נדיר יותר ויותר במפת התקשורת המודרנית, מספק לי חופש כמעט בלתי-מוגבל לעסוק בנושאים שמעניינים אותי ולתקוף אותם מהזוויות שאני רואה לנכון. וזאת, תוך השקעה לא מובנת מאליה של משאבי מערכת ומתן תמיכה וגיבוי מלאים אל מול לחצים כבדים מבחוץ, שלא פעם מלווים גם בהכפשות אישיות.

אני בדסק הארץ, סביבות 2005-2006. עוד בתמונה: תומר זלצר (בחזית), שהיה אח"כ גם כתב הבנקים של כלכליסט ועבר מאז לעולם טוב יותר (המגזר הפרטי) וגיל טבת (ברקע), איש גדול ועיתונאי גדול
בדסק הארץ, סביבות 2005-2006. עוד בתמונה: תומר זלצר (בחזית), שהיה בהמשך כתב הבנקים של כלכליסט ועבר מאז לעולם טוב יותר (המגזר הפרטי), וגיל טבת, איש גדול ועיתונאי גדול

לכן, אין זה מקרי שרק לפני שבועיים סיכמתי את מה שהייתה מבחינתי התקופה המשמעותית והפורייה ביותר בקריירה העיתונאית שלי – תקופת סיקור ההכרעה על עתיד המאגר הביומטרי. בשבועות, שהסתיימו ב-29 ביוני עם החלטת מליאת הכנסת להאריך את הפיילוט בתשעה חודשים, פרסמתי בכלכליסט עדכונים שוטפים, ניתוחי עומק, כתבות רוחב וחשיפות בלעדיות על התנהלות הפיילוט הביומטרי ומחדליו השונים, שעוררו הד רב בקרב הקוראים, מקבלי ההחלטות והמחוקקים.

לתפיסתי, בתקופה זו הוביל כלכליסט את סיקור הנושא כמעט לבד, ועשה זאת באופן מעמיק, רציני ונטול ספינים שהצליח להציג את הדברים כהווייתם ובצורה מאוזנת והוגנת (גם אם לא אובייקטיבית**). לא הייתי יכול לעשות זאת ללא תמיכה רחבה של המערכת, שכללה לא רק מתן יד חופשית לעסוק בנושא לעומק אלא גם הקצאת מקום נרחב ובולט בפרינט ובאתר, מתן כותרת ראשית בעיתון, עיכוב סגירת המהדורה המודפסת על מנת להכניס סיפור בלעדי שהגיע ברגע האחרון (החלטה לא פשוטה ואף יקרה!) והדיפת לחצים מבחוץ תוך מתן גיבוי מלא.

ולא מדובר במקרה יחיד. עיתונאים אחרים בכלכליסט שמתעסקים בנושאים מורכבים ונפיצים הרבה יותר יוכלו, אני בטוח, להעיד על תמיכה מערכתית דומה.

ובכל זאת, בנקודת זמן סמלית זו, אי אפשר שלא לחשוש לגבי 15 השנים הבאות. אפשרויות התעסוקה הטובות בעיתונות העברית (אלו שמאפשרות להתפרנס בכבוד) הולכות ונעלמות. גם היכולת לעשות עבודה עיתונאית אמיתית, בניגוד לעבודה שהינה כסות של פעילות יח"צנית-שיווקית, הולכת ונעשית קשה יותר. יש היום פחות כלי תקשורת שמחויבים לעבודה עיתונאית, והרבה יותר שמחויבים לשירות מטרה זו או אחרת או כאלו שמתעניינים יותר בהפיכת עמודי המערכת למקור הכנסה ופחות בניצולם לביצוע עיתונות אמיתית.

בודק את דגם האייפד הראשון בשביל כלכליסט, אפריל 2010. צילום: אוראל כהן / כלכליסט
בודק את דגם האייפד הראשון בשביל כלכליסט, אפריל 2010. צילום: אוראל כהן / כלכליסט

המצב הוא שאין כל ודאות שלעיתונאי מהזן שלי יהיה מקום בעולם העיתונות בעוד 15 שנה. הבעיה היא שאני לא מצליח לראות את עצמי עוסק בשום עבודה אחרת. ולא רק מכיוון שאין בשוק העבודה ביקוש לאנשים עם תואר שני בהיסטוריה של יהודי אשכנז בימי הביניים המאוחרים,*** או כי אין לי ניסיון מקצועי משמעותי בתחום אחר.

האמת היא שאני מאוד אוהב את העבודה העיתונאית, את הכתיבה והעריכה, את האימפקט שהיא מסוגלת לעורר, את העובדה שאני לא כבול לקיוביקל ולטבלאות אקסל ושהדו"חות התקופתיים היחידים שאני צריך להתעסק איתם הם של אפל ופייסבוק. אם הייתי צריך להגיע מדי יום למשרד שהוא לא מערכת עיתון, ולעסוק בשילוח יחידות, או ניהול מלאי, או מה שזה לא יהיה שעושים במשרד, כנראה שהייתי פוצח במסע זעם רצחני.

העבודה העיתונאית, חרף השכר הלא מרשים, חרף הקשיים של המקצוע, למרות היעדר הביטחון התעסוקתי, היא בסופו של יום עבודה מהנה ומספקת, מהסוג שקשה למצוא במקומות עבודה אחרים, עבודה שאם אתה מספיק טוב בה גם מאפשרת לך לפעמים להשפיע על התנהלות של אירועים גדולים. זה משהו שקשה לוותר עליו, משהו שבשלב זה אני לא יכול לראות את עצמי מוותר עליו.

מסקר את תערכות המובייל בברצלונה, פברואר 2015. עם השנים, המטלות מתרבות
מסקר את תערכות המובייל בברצלונה, פברואר 2015. עם השנים, המטלות מתרבות

כנראה שיום אחד לא תהיה לי ברירה, יש סיכוי יותר מסביר שמקצוע העיתונות לא יחזיק אותי עד לגיל הפרישה. והמחשבה הזו ממלאת אותי בחרדה לא קטנה. בינתיים אני עוד יכול להדחיק, יש לי עדיין כמה שנים טובות בתור עיתונאי, כמה שנים שבהן אני יכול לעשות את מה שאני אוהב, להשפיע על השיח הציבורי ולהעשיר ולהרחיב את העולם של אלו שבוחרים לקרוא את מה שאני כותב.

ומה יקרה אחר כך, ביום שאני כבר לא אוכל לעשות את זה? זו כבר בעיה של עומר מהעתיד. אני בטוח שיש לו משאבים הרבה יותר טובים ממני כדי להתמודד איתה.

_____________

* למעשה, בניין גלי צה"ל יושב ברחוב הדרור 23 ביפו. הכתובת המפורסמת ביהודה הימית היא טעות היסטורית שנובעת מהסמיכות בין שני הרחובות.

** איני מחזיק בתפיסה שעיתונאי צריך להיות אובייקטיבי בעבודתו, ולמעשה גם סבור שדבר מעין זה הוא בלתי-אפשרי במציאות היומיומית. לא רק זאת אף זאת: עיתונאי דעתן ואידאולוג שפועל על סמך השקפת עולמו הוא לטעמי עיתונאי מהסוג הטוב ביותר. אבל זאת, כמובן, אך ורק בתנאי שהעבודה העיתונאית מתנהלת בצורה הוגנת ושהדברים מוצגים תמיד בצורה מאוזנת, דברים שאני משתדל לעשות כמיטב יכולתי.

*** בכפוף לאישור סופי של עבודת התזה.

השאר תגובה