שלום, מורה

יוסי שריד. צילום: Meretz-Yachad / CC-by-sa
שריד. צילום: Meretz-Yachad / CC-by-sa

לפני עשור בערך, כשעוד עבדתי בדסק החדשות של הארץ, היה לי הכבוד לערוך מדי פעם את הטור האישי של יוסי שריד. אני משתמש במילה "לערוך" במשמעות המאוד רופפת שלה. כי האמת היא, שלא היה יותר מדי מה לערוך בטורים שלו. כל פסקה, כל משפט, כל מילה, נוסחו בהקפדה מרבית, נכתבו ברהיטות ובדייקנות, בלשון הציורית ועשירת הדימויים שלו שמצליחה בעת ובעונה אחת להיות מורכבת ומלאת רבדים אבל גם ברורה וישירה. מעין מעשה כשפים שכזה, טקסט שבכל קריאה מגלה שכבות חדשות של משמעות.

ברוב המקרים, עבודת העריכה הסתכמה בהעברת הטקסט למערכת העריכה ופירמוטו (בזמני, עוד עבדנו בהארץ על הקויוט המיתולוגית, אותה מערכת מסורבלת שתפקדה באותו אופן בדיוק על מחשבי דוס ועל מחשבי ווינדוס), ומתן כותרת, לרוב פשוט אחת מאמרות השפר הרבות שהיו בטקסט. עריכת הטורים של שריד היתה מטלה פופולרית במיוחד, שכן העורך יהיה זה שיזכה לקרוא ראשון את הטור לפני שיצא לאוויר העולם. מבחינתי, זו הייתה מתנה מיוחדת.

אז ברוב המקרים, לא דרש הטור עבודה מיוחדת. אבל לפעמים, לעתים יוצאות דופן, צריך היה להתאים את אורכו למקום שהוקצה לו (בכל זאת, עיתון). כשהיה קצר מדי זו לא היתה בעיה רצינית. מוסיפים ליד או שניים, מרווחים קצת על המחשב וזה מסתדר. הבעיות התחילו כשהטור היה ארוך מדי. אפשר לצופף, אבל זה לא תמיד עוזר. עם כל כותב אחר פשוט מתחילים לחתוך. אבל מאיפה תקצר עכשיו טור של יוסי שריד? הרי ברור מהקריאה שמיקומה של כל אות נבחר בקפידה, שכל מילה שתיגרע עלולה להחריב לחלוטין משפט שיכול להיות חלק משיר. איך אפשר לשנות יצירת אמנות?

במקרים כאלו, אין ברירה אלא להתקשר למר שריד (לא הייתה בעיה לקרוא לו יוסי, אבל בתור מי שעוד זכר את שריד כשר החינוך, תמיד הרגשתי מוזר לקרוא לו סתם יוסי, והרגשתי יותר נוח להשתמש בפנייה המכובדת. אני רוצה להאמין שזה מאוד שעשע אותו). הוא תמיד היה עונה לטלפון ב"שלום" הכבד שלו, ובשיחה לא היה שונה הרבה מכתיבה. דיבר ברהיטות וצלילות, לא באטיות אבל בקצב שגרם לתחושה שאין מילה שיצאה מבין שפתיו מבלי שנשקלה ונבחנה מכל כיוון על כל מורכבויותיה האפשריות. מעולם לא היה לי קושי להתנסח, אבל כשדיברתי אתו תמיד הרגשתי כמו ילד קטן שמדבר עם הגננת, כמו אין לי את היכולת להתבטא באותה רמה ובאותה בהירות.

בכל אופן, באחת הפעמים שבהן הטור היה ארוך מדי, הרמתי את הטלפון והתקשרתי למר שריד. הוא לא ענה. לא בפעם הראשונה, וגם לא בפעם השנייה והשלישית. השעון מתקתק, הדדליין מתקרב וראש הדסק כבר לוחץ, למה לוקח כל כך הרבה זמן עם הטור של שריד. מה עושים? נקצר על דעת עצמנו? זה לא יעלה על הדעת. אז מתקשרים שוב. ושוב. ושוב.

ובסוף הוא עונה. "שלום", הוא אומר בלחש. ברקע צלילי אופרה. האם הפרעתי בשעת מנוחה משפחתית? "זה מקרה חירום? אני באמצע האופרה בברלין" (הנוסח, בוודאי היה חד יותר. זה הזיכרון שלי שבוגד בי). "לא, לא משהו חשוב", אני משיב במבוכה, "זה רק שהטור ארוך מדי". "חכה רגע". צלילי האופרה מתעמעמים באטיות. שריד, מסתבר, יצא מהאולם באמצע רגע השיא של האופרה כדי לסייע בתיקון הטור. בלי לכעוס, בלי קוצר רוח, עם כל הזמן שצריך, כאילו שברגע זה בדיוק רדמס לא נחתם בתוך הקבר רק כדי לגלות שאאידה התגנבה לשם כדי למות בזרועותיו, העיקר שהטור יישב בסדר והעורך הצוציק לא יילחץ.

אני בספק אם הוא זכר את זה המקרה הזה, היו לו ודאי רגעים יותר מרגשים בחייו, אבל מבחינתי זה תמיד היה אחד הרגעים ספק מביכים ספק משעשעים בחיי. יש מעט מאוד אנשים שזכו להפריע באמצע האופרה לאחד מהמנהיגים והוגיי הדעות שהשפיעו יותר מכל על תפיסת עולמם, וחיו כדי לספר על זה.

במובנים רבים, מותו של שריד הוא גם מותה של תפיסת העולם שלו, סופה המוחלט של תקופה שתמה כבר מזמן. תקופה שבה היינו עדינים יותר אחד לשני. תקופה שבה להיות איש שמאל שמאמין שאפשר להפוך את הארץ הזו למקום טוב, מתקדם וליברלי יותר לשני העמים שחיים כאן, היה תג גאווה ולא קלון שכל חצי-פוליטיקאי בגרוש מנסה לברוח ממנו כמה שיותר. תקופה שבה איחולי מוות ואונס לאנשי שמאל היו בשוליים של השוליים, ולא במרכז המיינסטרים.

זה לא שהכול היה טוב. היה רע, לפעמים רע מאוד. אבל בזכות מנהיגים כמו שריד האמנו, אני האמנתי, שיכול להיות יותר טוב. שאפשר לחלום על מדינה שתחבק את כל אזרחיה, מדינה שלא תשסה אותם זה בזה, מדינה שתרצה באמת להפסיק את השליטה רבת העשורים בעם אחר. אולי זה תמיד היה רק חלום, אבל בזכות אנשים כמו שריד הייתה תקופה שבה נדמה היה שהוא בר-השגה, רק הושט היד וגע בו.

ועכשיו? עכשיו מפלגתו של שריד היא צל של ימי תפארתה. יש שם נשים מצוינות, אולי הח"כיות הטובות ביותר בכנסת, אבל העם נטש את חזונה והיא הולכת וקמלה באטיות. לא ברור אם היא איבדה את דרכה או שמא זה העם שאיבד את דרכו. החלומות על חירות, שוויון ואחווה התחלפו בשאיפות ליהדות, שלטון ועוצמה.

שריד היה אחד השרידים האחרונים לאותה תקופה חולפת, ועם מותו החושך נראה שחור מתמיד. אם יש נחמה כלשהי בלכתו בטרם עת, זה שלפחות הוא לא יזכה לראות את המדינה שכה אהב מפרפרת את פרפורי הדמוקרטיה האחרונים בטרם תנפח את נשמתה ותהפוך ליצור אחר לגמרי.

שלום, מורה.

השאר תגובה