ארבה בישראל: הדיווח המלא בגיליוננו מהעשור הקודם

21 בנובמבר 2004: ידיעות אחרונות מדווח על נחיל ארבה בישראל. 4 במארס 2013: ynet, אתר האינטרנט של ידיעות אחרונות, מדווח על נחיל ארבה בישראל. השוואה מדגמית.

ידיעות אחרונות – "כמו 'הציפורים' של היצ'קוק" (קליק על התמונה להגדלה):

ידיעות אחרונות, 21/11/2004

ynet – "כמו בסרט של היצ'קוק":

ארבה 2

ידיעות אחרונות – "מי שנהנה במיוחד מפלישת הארבה אתמול היו הפועלים התאילנדים" (קליק להגדלה):

ידיעות אחרונות, 21/11/2004

ynet – "התאילנדים דווקא נהנים":

ארבה 4

ותודה לתעודת העיתונאי שביטלה לי את העיקולים

זאת תעודת העיתונאי שלי (תמונה מזעזעת, אני יודע):

היא נותנת לי הרבה דברים, מעבר לתפקידה הרשמי כאמצעי זיהוי באירועים שאני מסקר: כניסה חופשית לפארקים לאומיים בארץ, כניסה חינם למוזיאונים בחו"ל, פעם אחת היא אפילו הצילה אותי מהכלא הסיני (על אמת, תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות), והיום היא עזרה לי למחוק חוב ממס הכנסה ולבטל עיקולים שהוטלו על כל נכסיי. בלי לצאת מהבית, בלי לרדוף אחרי כל העולם ואשתו, ועם שירות אדיב ברמת VIP.

כבר סיפרתי בפוסט הקודם על העיקול המפתיע שהוטל בגלל חוב לא ברור. הפוסט זכה לתפוצה נאה יחסית לבלוג זה, עם כמה מאות כניסות, יותר מ-60 לייקים וכ-45 ציוצים. פוסט הקידום בפייסבוק צבר 24 שיתופים ומספר דומה של לייקים, ופוסט קידום של "צדק חברתי – חדר המצב" זכה למספר נאה של 35 שיתופים. בסך הכול, באזז רשת צנוע אך נאה.

במקביל, ניצלתי את מעמדי ככתב ב"כלכליסט" ופניתי לדוברת רשות המסים. היא לא ענתה אבל כמה דקות לאחר מכן, בסביבות 12 בצהריים, התקשרה אחת העובדות שלה, אריאלה, כנראה אחרי שנחשפה לעדכונים בנושא ברשת. איני יודע האם דוברות רשות המסים הייתה יוצרת אתי קשר בכל מקרה רק בעקבות התהודה ברשת, אבל אני מאמין שהדבר נעשה מכיוון שאני עיתונאי בכלי תקשורת ארצי גדול. אחרי הכול, בעת שאריאלה התקשרה הפוסט עוד לא צבר תאוצה משמעותית במיוחד.

מיהרתי להעביר לאריאלה את המסמכים הרלוונטיים, והיא הבטיחה לבדוק את הנושא. אחרי כשעה וחצי התקשר אלחנן גלצר, המנהל האזורי של משרד מיסוי מקרקעין מחוז מרכז, ואדם נחמד ואדיב ביותר בכל קנה מידה. אלחנן עשה עבודה נאמנה ומהירה והצליח לגלות את מקור החוב. מבלי להרחיב יתר על המידה, אומר רק שמדובר היה לכאורה בחוב מס רכישת דירה שאף ששולם במלואו לא נרשם לזכותי אלא רק לזכות זוגתי. באשר לאי קבלת הודעה על עצם קיום החוב, אמר אלחנן שנשלחו בקשות תשלום והתראות לעורכת הדין שלנו (היא אומרת שלא קיבלה. מכיוון שמדובר באמה של זוגתי אין שום סיבה לפקפק בדבריה) ולכתובת הקודמת שבה התגוררתי (למרות שהכתובת הנוכחית היא זו הרשומה במשרד הפנים זה קרוב לשנה).

כך או כך, אלחנן פעל במקצועיות ובזריזות וקצת לפני 15:00 התקשר שוב לבשר שהחוב אופס/בוטל ואיתו גם העיקולים. אין ספק, מרגע שדוברות רשות המסים נכנסה לתמונה השירות היה אדיב, מקצועי, מהיר ויעיל. הבעיה, מבחינתי, היא כל מה שקרה לפני כן. אני לא מדבר על עצם רישום החוב או על שליחת או אי-שליחת בקשות התשלום וההתראות – לכל אלו אפשר לעלות טיעוני אשם תורם (אני לא אסכים אתם, אבל אפשר).

אני מדבר על כך שמרגע היוודע דבר העיקול עצמו, ביום חמישי שעבר, כל הניסיונות לפתור את הבעיה כאזרח מן השורה לא הניבו תוצאות: האנשים הרלוונטים במס הכנסה לא השיבו לטלפון, פקסים שנשלחו לא זכו למענה. רק אחרי פרסום הפוסט ובעקבות התערבות הדוברת הדברים זזו.

בתור עיתונאי, יש לי גישה לדרכי פעולה ופתרון בעיות שמרבית האנשים לא זכאים להן. הרבה בעיות, שאדם אחר היה נאלץ להשקיע שעות ונסיעות ארוכות בפתרונן, מסתדרות בשיחה לדובר. בצדק צייץ מיכאל בירנהק, "עכשיו רק השאלה איך אמור להתמודד אזרח שאין לו כוח כמוך". מה באמת יכול לעשות אזרח שהוא לא עיתונאי? הוא יכול לפנות לפייסבוק ולטוויטר, לכתוב על צרותיו, לקוות שהפוסטים יעוררו תגובה ויראלית נרחבת ומספקת שתגרור התייחסות מצד כלי תקשורת או מצד הרשות הפוגעת עצמה. סיכוי לא גבוה, אבל אפשרי והדבר עבד במקרים רבים בעבר.

אבל זה לא תמיד עובד, ולא לכולם יש את הגישה או הידע הדרושים על מנת לפעול באמצעים אלו. עניים בלי מחשב, קשישים, עובדים זרים שלא דוברים עברית – לכולם ולעוד רבים אחרים יש קושי אמיתי לנצל את הפלטפורמות החברתיות. מה הם יכולים לעשות? לרדוף אחרי פקידים בטלפונים, לוותר על יום עבודה וללכת למשרד הממשלתי בניסיון לפתור את הבעיה. להציג לזה, להתווכח עם ההוא. אולי יצליחו בסוף לבטל את החוב, אולי יישברו וישלמו רק כדי שיוכלו לקבל בחזרה גישה לחשבון הבנק שלהם.

וזאת אחת הבעיות הגדולות של מדינת ישראל: האטימות הביורוקרטית שהיא נחלתו של אזרח מהשורה. אנשים שהם לא VIP, סלב או סתם עיתונאים צריכים להתמודד בכוחות עצמם עם הממסד המנוכר. להם אין דוברת להרים אליה טלפון. כשהם רוצים לבטל חוב שגוי, אין להם תעודת עיתונאי שתעשה הוקוס פוקוס והם צריכים להתמודד לבד. "איך אמור להתמודד אזרח שאין לו כוח?" שאל בירנהק. הלוואי שהייתה לי תשובה מוצלחת לתת לו.

תוספת 3/12: דוברת רשות המסים, עידית לב זרחיה, שלחה תגובה לפוסט באמצעות התגובות. הנה היא שוב כאן כלשונה:

בוא נעשה קצת סדר בעובדות מנקודת מבטי- דוברת רשות המסים:
הפוסט שלך קפץ לי כהתראה של גוגל בנייד. כלל לא שמתי לב שאתה עיתונאי והאמת שדי התקוממתי על השימוש בביטוי חמאס אבל ראיתי אדם שחש שנעשה לו עוול אז ביקשתי מאריאלה לבדוק את העובדות. צר לי לנפץ את התאוריה אך לא היה כל קשר להיותך עיתונאי ולטיפול שקיבלת. אגב כלל לא קישרתי בין אותה שיחה שלא נענתה כי הייתי בישיבה לאותו פוסט עליו קיבלתי התראה כשעה לאחר מכן. בכל מקרה אני כמבן לא יכולה להיכנס לדיון בעובדות עצמן אך אני שמחה שהסוגייה באה על פתרונה ועדיין חושבת שעשית עוול גדול בביטויים טרור כלכלי ו”חמאס הכנסה” בייחס לעובדי ציבור שסה”כ מנסים לבצע את תפקידם לגבות את המסים הממנים את השירותים שהמדינה נותנת לך ולי.
עידית

לאור התגובה אבהיר כמה דברים. אף שבמקרה זה לא היה קשר בין מעמדי כעיתונאי לפתרון הבעיה, הרי שבמקרים רבים אחרים (לא רק שלי) הקשר ברור. הפוסט מציג את המקרה הספציפי שלי כדוגמה לבעיה מערכתית בכל שדרות השלטון: סתם אזרחים מהשורה מתקשים לקבל שירות ראוי מן הרשויות.

גם במקרה זה, הבעיה נפתרה רק בעקבות התערבות של הדוברת. אדם שאין לו את הכלים הטכנולוגיים שלי, ייתכן שלא היה מגיע בקלות כזו לידיעתה של עידית והיה נאלץ להתמודד עם הרשויות לבדו. וזו הפואנטה של הפוסט: בלי רעש או קשרים, קשה מאוד לקבל יחס אדיב, מהיר וענייני כמו זה שאני זכיתי לו. לפיכך, אני עומד מאחורי הדברים העקרוניים שכתבתי בפוסט, גם אם הדוגמה שלי אינה ההולמת ביותר את המצב.

לגבי השימוש בביטוי "חמאס הכנסה" – הוא נעשה בעיקר כדי להגביר את האימפקט ואת התפוצה של הפוסט. לא הייתה שום כוונה לפגוע אישית באנשים המצוינים שעובדים ברשות המסים.

חמאס הכנסה: איך הטרור הכלכלי של רשות המסים השתלט לי על כל הנכסים בגלל חוב פיקטיבי

צו העיקול שנשלח למעסיק

עדכון 27.11, 16:35: החוב אופס, העיקול בוטל. כל הפרטים וגם שאלה קשה אחת – כאן.

יום אחד קם אדם, מגלה שחמאס הכנסה (מכונה לפעמים גם "מס הכנסה") החליט שיש לו חוב שלא היה ולא נברא, ושעיקלו לו את כל הנכסים. הנה הסיפור המחריד שלי על הביורוקרטיה האכזרית וחסרת הפנים של הממשלה:

ביום חמישי (22.11), קצת לפני 10 בבוקר, בעודי נוסע לעבודה, מצלצל הטלפון. מהצד השני נמצאת פקידת הבנק. מבחינתי זה כבר מאורע יוצא דופן, כי חלפו לפחות עשר שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי ביתרת חובה. "קיבלנו צו עיקול לחשבון שלך", היא מבשרת לי. "צו עיקול?" שאלתי בהפתעה – עד כמה שידעתי באותו רגע אין לי שום חוב לשום גוף או אדם. "כן", השיבה, "ממס הכנסה". הופתעתי פעם נוספת: אני שכיר במשרה מלאה, ואף שאני עובד גם כמתרגם עצמאי תמיד דאגתי לדווח על כל ההכנסות  הנוספות (המעטות מאוד, כמה מאות שקלים בשנה במקרה הטוב).

כשהגעתי למשרד ביקשתי מהבנק לפקסס את צו העיקול. פרטים רבים לא היו שם. "סכום עיקול: 3,046 שקלים". "סוג עיקול: כל הנכסים" (רק בבנק יש לי סכומים משמעותית גבוהים מכך. אבל היי, למה לא לעקל כבר את הכול). ו"מחלקה: מס שבח". מס שבח מקרקעין משולם במקרה של מכירת דירה על ידי המוכר עצמו. אני די בטוח שאם הייתי מוכר דירה בתקופה האחרונה (או בכלל) הייתי יודע מזה. החוב, כמו שחשדתי, כנראה לא היה ולא נברא. אמנם הייתה לי את האפשרות הנדירה לרכוש דירה לפני כשנה, אבל מס שבח לא אמור לחול עליי בתור הרוכש ובכל מקרה המוכרים דאגו לפטור.

ניסיונות לתפוס מישהו במס הכנסה העלו חרס – לכו תדעו עם מי צריך לדבר במערכת הענקית שלהם והלא ברורה שלהם, ובכל מקרה שום אדם שיכול להיות רלוונטי לא עונה לטלפון. גם פקס שנשלח ובו בקשה לפירוט והסברים לא הניב תגובה.

נו, חשבתי לתומי, לפחות הבנק סגר את סכום החוב בצד ומאפשר לי להשתמש בחשבון. אבל חמאס הכנסה רק התחיל במתקפת הטרור הכלכלי. היום (26.11) בדואר הגיעו עוד כמה בשורות איוב: צו עיקול על הרכב – טויוטה קורולה שנת 1995, לא שווה הרבה אבל יותר מהחוב המומצא – וצו עיקול למעסיק שלי, ידיעות אחרונות בע"מ, בו הוא מתבקש להעביר לחמאס הכנסה את סכום החוב. וזאת, אחרי שכבר עיקל חשבון בנק שמכיל את סכום החוב ואף מעבר לכך.

יותר מעשר שנים אני עובד במשרה מלאה, משלם מסים מלאים, לא נכנס לחובות, אפילו מצליח לחסוך סכומים נאים, ובמחי יד מחליט חמאס הכנסה לעקל את כל הנכסים שצברתי לאורך השנים, ביושר ובעשר אצבעות. ומעולם, עד רגע הטלת העיקול, לא קיבלתי התרעה על קיומו של חוב כלשהו, לא נתבקשתי לשלם חוב כלשהו, שום מכתב, טלפון או אימייל מלוחמי חמאס הכנסה שמתריע בפני שעומדים לעקל את כל נכסי – למרות שכשרצו ידעו טוב מאוד לאיפה לשלוח את צווי העיקול. מי יודע, אולי אפילו יחליטו שהחוב הזעום (והפיקטיבי), קצת יותר מ-3,000 שקל, מספיק כדי להוציא נגדי צו עיכוב יציאה מהארץ.

ועכשיו, אם אני רוצה להחזיר את נכסיי, אני צריך להתחיל לרדוף אחריהם, לחפש אותם בנרות, להבין למה בדיוק החליטו שאני חייב להם כסף, ולנסות ולשכנע אותם שהם טועים בגדול. רוב הסיכויים שהחוב יבוטל ואיתו העיקולים (וגם זה לא ודאי, כמובן), אבל דבר אחד לא אצליח להחזיר: השם הטוב שהיה לי במשך שנים בבנק, במקום העבודה ומי יודע איפה עוד. שם אני תמיד אהיה אחד מאלו שפעם שלחו עליהם צו עיקול. זה נזק שהטרור הכלכלי של חמאס הכנסה כבר עשה לי לכל החיים.

המשך יבוא. בינתיים, אודה לכם אם תסייעו ותסייעו בהפצת הפוסט הזה בצורה רחבה ככל האפשר: פייסבוק, טוויטר, תשלחו לאמא באימייל. הד תקשורתי רחב יכול לסייע לי משמעותית במאבק מול חמאס הכנסה.

עדכון 27.11: הרעש הקל שנוצר בטוויטר ובפייסבוק עורר את דוברות מס הכנסה, ובעקבות כך התקבל טלפון ממס הכנסה שטוען שמדובר בחוב בגין אי-תשלום מס רכישה. זוהי אינה אמת: מס הרכישה שולם במרץ שעבר, ואף התקבל אישור על שמי ועל שם בת זוגתי כי שולם. הנה הוא לפניכם (השחרתי את שם זוגתי ואת שם המשפחה שלי, השם הפרטי קטוע ויש רק את חציו הראשון):

אישור תשלום מס רכישה

27.11, 13:45: התקשר אלחנן גלצר, מנהל אזורי במס הכנסה ואדם אדיב ונחמד. אומר שייתכן שהזיכוי בתשלום מס הרכישה נרשם רק על שם זוגתי ולא על שמי, ומכאן החוב. הבטיח לבדוק ולחזור עם תשובה.

15:00: מס הכנסה עדכנו שהחוב אופס והעיקולים בוטלו. בהמשך יעלה פוסט נרחב ומסכם.

16:35: כמובטח – הפוסט המסכם.

כולם מדברים על המוהל המצייץ. אף-אחד לא מדבר על זה שבישראל עדיין גוזרים לתינוקות את הזין

איזה גוזר*-סלב צייץ בטוויטר שלו על איזה מיקרו-פינס שיצא לו לגזור. עידוק עלה על זה, פרסם פוסט מזועזע/מבודח ותגעוש הרשת 40 שנה. כמעט כל מי שכתב על האירוע מיהר להזדעזע הזדעזעות קשה מהפגיעה החמורה בפרטיותו של התינוק המסכן, שעכשיו כל הדודים והדודות שלו, שלא היו מספיק קרובים לנקודת החיתוך, יודעים שיש לו בולבולון קטנטנון. אבל אף-אחד לא מצא לנכון להזדעזע מכך שבישראל, במאה ה-21, עדיין נהוג, ונחשב כמקובל ואף רצוי חברתית, המנהג הברברי הקדום של גזירת בולבול**.

סניפ-סניפ | צילום: Chesdovi / CC BY

המנהג האכזרי והמיותר הזה, שביצועו בכל אבר גוף אחר יהיה פשע חמור שדינו מאסר ממושך (ורק תחשבו איזו זעקה תקום אם יפורסם שהורים החליטו לגזור לבנם את הקצה העליון של הזרת ברגל כי איזו יישות דמיונית אמרה להם לעשות את זה), נחשב לנורמה חברתית רצויה ומקובלת גם בקרב חילונים מתקדמים ונאורים, ואף בקרב לא מעט אתאיסתטים ממוצא יהודי (כי זו המסורת, או כי לא רוצים שיצחקו על הילד בגן או במקלחות בצבא. כאילו שאם כן יחתכו לו את הזין לא יהיו דברים אחרים לצחוק עליהם). וזאת, למרות שאינספור מחקרים הראו כי אין שום תועלת גדולה במילה, בוודאי לא לאור נזקיה הרבים.

גזירת זין נחשבת, משום מה, להליך בטוח יחסית עם סיבוכים נדירים. למעשה, הסיבוכים שנגרמים לתינוקות שהורידו להם קצת מלמעלה הרבה יותר נפוצים והרבה יותר חמורים ממה שרוב האנשים יודעים. לפי נתונים שמביא המרכז הרפואי סוראסקי, בין 2% ל-6% מפעולות המילה מסתיימות בסיבוך כלשהו. סיבוכים אלו מוגדרים כנדירים, אבל עם 40 אלף מילות בישראל בשנה, מדובר בפועל ב-800 עד 2,400 תינוקות שסובלים מדי שנה מסיבוכים רפואיים – כתוצאה מהליך שאין שום סיבה הגיונית לבצע אותו!

גם המספרים של מקרי סיבוכים חמורים, כאלו שהצריכו התערבות כירוגית או גרמו נזק קבוע, אינם מעודדים: ב-2004, 66 תינוקות נזקקו לניתוח בעקבות מילה שהשתבשה. בבית החולים שניידר לבדו דיווחו ב-2006 על 136 מקרי סיבוכים שהגיעו למוסד במשך שנתיים, מחציתם הצריכו ניתוח. מתוך כלל הסיבוכים, 40% מהם היו כתוצאה ממילות שביצע אורולוג. אז אם חשבתם שאתם מתקדמים ונאורים כי את הזין של הילד שלכם קיצץ רופא ולא רב, אכלתם אותה.

לא חסרים מקרים קשים של תינוקות שכמעט דיממו למוותבמקרים נדירים גם מתו) בעקבות מילה, איבדו שליש מהזין שלהם, או נשארו עם נזקים תפקודיים קשים בבולבול לכל החיים. שלא לדבר על כך שנזקים קלים או מזעריים כמעט שאינם מדווחים ומתועדים. ושיעורם של אלו גבוה מאוד, אולי אפילו בקרב יותר ממחצית הנימולים (הזין שלכם נוטה קצת שמאלה או ימינה בזמן זקפה? זה כנראה כי החותך חתך קצת יותר מדי או לא ישר מספיק).

וכמובן, אי-אפשר להתעלם מהסבל הרב שנגרם לתינוק בתהליך האכזרי (מחקרים מראים שהשפעותיו הנפשיות ניכרות גם בחודשים שלאחר הקיצוץ), או מהפגיעה האנושה בזכויות האדם של התינוק.

מישהו חשב על זה קודם

זה השלב שבו כל המשוגעים (מבחינתי, מי שבטוח שצריך להוריד לילדים קטנים חתיכה מהבולבול הוא משוגע), יקפצו וינופפו בכל מיני עדויות לתועלת הרפואית שבגזירת הקטן. לא אכחיש שיש תועלות רפואיות מסוימות: קל יותר לשמור על היגיינה, ומחקרים הוכיחו כי הסיכוי להידבקות באיידס קטן יותר. אבל מדובר בתועלות זניחות לחלוטין, שניתן להשיגן באמצעים הרבה פחות אלימים: רחיצה קפדנית ושימוש בקונדום יספקו תוצאות טובות הרבה יותר.

יש גם תועלות רפואיות בהוצאה מונעת של התוספתן, שדלקת בו גורמת לכאבים עזים ועלולה להוביל למוות, אבל אף אחד לא מציע טיפול רפואי מונע לשליפתו מכלל האוכלוסייה בגיל צעיר. ובניגוד לתוספתן, שהיעדרו לא משפיע כלל על איכות החיים, הסרת העורלה, גם אם התבצעה כשורה, פוגמת קשות באיכות החיים של הנימולים. העורלה היא אזור רגיש במיוחד ועשיר בעצבים, שמגן על כיפת הפין ושומר אותה לחה ורגישה – כמו הדגדגן הנשי. כתוצאה, אנשים שיש להם בולבול שלם נהנים הרבה יותר מזיונים (אם אתם באמת רוצים להתבאס, נסו למצוא ערל שיתאר לכם איך זה לקבל מציצה כשיש לך זין אמיתי, ולא חלקי).

לא במקרה האדבוקט הגדול של ביצוע מילה בארה"ב, האדם שבאשמתו מרבית האמריקאים הזכרים חיים כיום עם פין מינוס, אחד ג'ון הארווי קלוג (כן, זה מהקורנפלקס), היה תומך נלהב של התנזרות ממין (בכל גיל, גם בין זוגות נשואים). גזירת בולבול, לתפיסתו, הייתה דרך מעולה למנוע אוננות בקרב בנים, ובכך להפחית את תיאבונם המיני.

אני לא מצפה לשכנע את הפאנטים הדתיים שחושבים שאיזו יישות דמיונית הורתה להם להסיר את הצ'ופצ'יק (אבל ממליץ להם לבדוק במקורותיהם האם בכלל נאמר שם שיש להסיר דווקא את הבולבול; ר' הערה). אבל אולי אותם חילונים, שגוזמים את הזין של התינוקות שלהם כי אמרו להם שיש בכך תועלת רפואית או כי זו מוסכמה חברתית, יתעוררו ויבינו איזה נזק איום עלול להיגרם לילד. נזק שרק הסיכון שבגרימתו די בו כדי לבטל כל צידוק הגיוני לחיתוך.

____________

* כך כונו מוהלים בימי הביניים. כינוי מדויק הרבה יותר לחותכי הפינים מזה המקובל כיום.

** והנה עובדה משעשעת: במקרא אין ציווי מפורש לחתוך את הזין. כשהדמון המכונה יהווה מורה לפתי אברהם להטיל מום בעצמו ובבניו, נאמר רק "וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם" (בראשית י"ד י"ז, י"א). אלא שבנוסף לעורלת הפין, קיימות במקרא גם עורלת אוזן (ירמיהו ו', י'), עורלת פה (שמות ו', י"ב) ועורלת לב (ירמיהו ט', כ"ה). איך ידע אברהם אילו מהן להשחית? גם חכמי ישראל עסקו בסוגיה זו בהרחבה (ור', למשל, מדרש בראשית רבה, פרשת לך לך פרשה מ"ו). מסקנתם, בניכוי התפלפלויות ובתרגום לעברית מודרנית: כנראה שהוא ניחש. יהיה זה די משעשע אם יתברר יום אחד שבמשך אלפי שנים חתכו לנו את האבר הלא-נכון. מי שמעוניין להרחיב בנושא מוזמן לקרוא את ספרו של ניסן רובין, "ראשית החיים".

הקרב על הביסלי: תגובות, קללות וממים

קח את הביסלי וברח | חיי כמם

הפוסט הקודם עורר הרבה יותר עניין ותגובות, חיוביות ושליליות, משיכולתי לדמיין. הנה ריכוז שלהן.

עידוק פרסם עותק של הפוסט בחדר 404, שעורר הרבה תגובות.

תגובות רבות עוד יותר, לא כולן מלבבות, צורפו לסטטוס של עידוק בפייסבוק.

גם מאקו התלהבו, ופרסמו את הפוסט בגרסה כמעט זהה למקור.

וחזי כהן קרע אותי מצחוק בפוסט פארודי.

המעשה שלי נתן לאסף שגיא השראה לבצע פעולה דומה.

התגובות הקשות והתוקפניות עוררו ציוץ שבו אני מביע הפתעה מעוצמת המתקפה. בעבור שי רינגל, היה זה טריגר לפוסט תגובה אצל עידוק, בו הוא דן בהבדל בין פרובוקטור לבכיין.

פוסט זה, בתורו, הוביל למם החביב הבא:

עוד כמה ממים שמצאתי, קורעים מצחוק, מתייחסים לפוסט המקורי ולתגובות עליו.

עבגד יבאור עשה קומיקס:

צרות של עשירים:

הממר המקצועי, שחר אבן-דר מנדל:

ועוד אחד של שחר:

שבכלל אוהב להפציץ:

וגם בטאמבלר The Selfish Meme:

ביסלי כשר לפסח:

והיקום קורס לתוך עצמו:

יש לכם עוד? ספרו לי בטוויטר או במייל: omer at kabirism dot com.

הקרב על הביסלי: איך לקנות חמץ בפסח בשופרסל

עדכון 9.4: הפוסט עורר הרבה תגובות, וגם לא מעט ממים מצחיקים. ריכזתי את כולם כאן.

המקרה שלהלן אירע דקות אחדות לפני תחילת כתיבת הפוסט, ואני מעלה אותו על הכתב כשהוא עוד טרי בזכרוני.

היום (8.4.12) בשעות אחר-הצהריים קפצתי לסניף שופרסל דיל המקומי ברעננה (רח' החרושת 8) על מנת לחדש את מלאי התפוצ'יפס, שאזל במפתיע ובנסיבות מסתוריות במהלך סוף השבוע. מדובר, לכל הדעות, במוצר כשר לפסח במהדרין שבמהדרין (גם לאוכלי קטניות), ולכאורה לא צריכה להיות בעיה להשיגו, אפילו בחול המועד.

לכן הופתעתי לגלות שלא מדובר בסיפור פשוט. לרוב, מסתפקים המרכולים בישראל בכיסוי מוצר החמץ בניילון אטום, בהתאם לחוק חג המצות (וזאת, אף שבית המשפט כבר קבע לפני כארבע שנים הלכה שמייתרת נוהג זה). ואולם, השנה הגדילו רבני שופרסל לעשות וחסמו בניילון אטום, שלפניו הוצפו מדפי מזון מקרטון, את הכניסה לשני מעברי החטיפים שבסניף! זאת, אף שמעברים אלו מכילים מוצרים רבים אשר אינם בגדר "חמץ".

כתוצאה, לא הצלחתי לאתר בשום מקום בסניף שקיות תפוצ'יפס שהגישה להן אינה חסומה (למען הדיוק אציין שכן היה ניתן לרכוש את שקיות המותג המתחרה של אסם, צ'יפסי, אולם בביתנו יש העדפה מסורתית לתפוצ'יפס ולכן לא היה בכך פתרון). בהיותי אדם שלא נרתע ממכשולים, ניגשתי למעבר החטיפים, הזזתי ממקומו את מדף המוצרים, הסטתי את הניילון הלבן וחדרתי לאזור האסור. שם, בדממה שהשתררה, לא התקשתי לזהות את שקיות המוצר המבוקש ולקחתן.

בהיותי אדם עקרוני ואף עקשן במידה לא מבוטלת, החלטתי, בשם הפרנציפ, להוסיף לקנייה גם שקית ביסלי גריל קטנה ולא כשרה לפסח – אך ורק בגלל הטרחה המיותרת שנגרמה לי בגין מאמציהם הסופר-מוגזמים למנוע גישה לחמץ.

התפוצ'יס שנרכשו והקבלה על רכישתם | צילום: עומר כביר / CC-BY-NC-SA

אתה לא חוקי

שמתי פעמיי לקופת השירות העצמי (חידוש נהדר שהגיע באיחור של שנים ומאפשר העברת מוצרים ותשלום עליהם בלי צורך להתעסק עם בני-אדם), וסרקתי את המוצרים שאספתי. התפוצ'יפס עברו ללא בעיה, אך עם סריקת הביסלי קפצה על המסך הודעה, ולפיה לא ניתן לרכוש את המוצר מכיוון שמדובר בחמץ (לא זוכר את הנוסח המדויק). קראתי לנציגת השירות, והסבתי את תשומת ליבה לנושא. היא הודיעה לי שאי-אפשר לקנות את המוצר "כי לפי החוק אסור לקנות חמץ בפסח".

החוק, כמובן, לא אוסר על מכירת חמץ אלא רק על הצגתו: "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". שום מילה על עצם המכירה. וגם בית המשפט, כאמור, פסק כבר שחנות אינה עונה להגדרה של מקום "פומבי", ולכן לכאורה אף לא צריכה להיות מניעה מהצגת החמץ, לא כל שכן מכירתו. מטבעי, תגובה זו רק עוררה את נחישותי והתעקשתי עוד יותר לבצע את הרכישה. "אין שום איסור בחוק למכור חמץ", קבעתי, "ואסור לך לסרב למכור לי את המוצר כשאני מוכן לשלם עליו" (לגבי הטענה השנייה אין לי סימוכין, אבל בלהט הוויכוח היא נשמעה טוב).

נציגת השירות עמדה בסירובה, אני עמדתי בהתעקשותי. הקופאית הראשית התערבה וקבעה שאין מה לעשות, ושאם יש לי תלונות אני מוזמן לפנות למוקד השירות, שאת מספרו שמחה לספק לי. מתוך ידיעה שפנייה למוקד השירות לא תקדם את רכישת החמץ, התעקשתי לבצע את הקנייה באותו מעמד, לשלם תמורת המוצר שזוהי זכותי החוקית לרוכשו, ולעזוב עימו את החנות.

מכיוון שהקופה סירבה לעבד את המוצר, הגעתי למסקנה שהכי טוב להשאיר כסף מזומן בעדו, ולחזור לביתי. מכיוון שהיה לי  רק שטר של 20 שקל, פניתי לקופאית הראשית בבקשה לפורטו. "הוא רוצה להשאיר מזומן ולקחת את הביסלי", הזהירה אותו נציג השירות, שהתגלתה כבעלת יכולות הבחנה חדות.

"למה אתה רוצה שאני אפרוט לך?" חקרה הקופאית הראשית. "אני צריך כסף קטן", השבתי (טכנית, זה לא היה שקר). הקופאית הראשית לא ויתרה: "מה אתה מתכוון לעשות עם המטבעות?" "אני רק צריך קצת כסף קטן", שבתי ואמרתי. היא התרצתה, סיפקה מטבע של 10 שקלים ושתי חמישיות, ואני חזרתי לקופת השירות העצמי להשלמת הקנייה.

ביסלי המריבה. שימו לב לתגית המחיר בפינה הימנית עליונה | צילום: עומר כביר / CC-BY-NC-SA

מילוט מסוכן

בעודי מוציא ומעביר את כרטיס האשראי כדי לשלם בעבור התפוצ'יפס, חמקה לעברי נציגת השירות ולקחה את שקית הביסלי שהייתה מונחת על הדלפק לצידי. "אסור לקנות את זה בפסח", היא הזכירה. "תביאי את זה", התעקשתי, בקול ברור אך רגוע. משסירבה, אחזתי בשקית ומשכתי אותו בכוח מידה. זה היה הרגע ה"אלים" ביותר בתקרית, ובשום שלב במהלכו לא נוצר מגע פיסי כלשהו ביני לבין נציגת השירות, לא הרמתי את קולי ולא צעקתי או השתוללתי. רק אחזתי בשקית, ושיחררתי אותה מאחיזתה.*

הנחתי מטבע של 5 שקלים על דלפק הקופה (מחיר שקית הביסלי גריל, לפי המדבקה שעל האריזה, הינו 3.89 שקלים בלבד, כך שמדובר בתשלום יותר מראוי בעבור המוצר. למעשה, תשלום יתר), ופניתי לצאת. נציגת השירות סירבה לוותר, קראה לשומר בכניסה לעצור אותי ("הוא לא שילם", היא הכריזה, אף שכבר שילמתי די והותר), והזעיקה איזה "ולדימיר" שיבוא לסייע לו.

השומר, שכמובן לא היה מודע לדרמה שהתחוללה בתוך הסניף, נעמד מולי בניסיון לעכב אותי, ודרש ממני לעצור. "שילמתי על המוצרים האלו, ואין לך שום זכות לעכב אותי", אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הרכב. השומר נשאר מולי, בסמיכות, ובעודי מתקדם התחיל לצעוד לאחור. "אסור לך ללכת. אם שילמת ולא גנבת תראה לי את הקבלה", הוא דרש. "אין לך שום זכות לבקש את זה, אסור לך לעכב אותי, ואם תיגע בי זו תקיפה ואני מתקשר למשטרה", הזהרתי אותו ברוגע והמשכתי ללכת (ה"ולדימירים", אגב, רק השקיפו ולא התערבו)**(ר' הערות בסוף הפוסט).

כך זה נמשך עד שהגעתי לרכב, פחות מדקה הליכה: אני הולך קדימה ומציג את טיעוניי, השומר נסוג אחורה ומעלה את דרישותיו. בשום שלב לא נוצר כל מגע פיסי ביני לבינו, ואף צד לא עלה לטונים גבוהים, למרות המתיחות המובנת.*** כשהגעתי למכונית השומר התריע שהוא רושם את מספר הרכב (לא דאגתי, גם כך יש להם את פרטי האשראי, השם והכתובת – אני חבר מועדון – ובכל מקרה אני סבור שלא עברתי עבירה כלשהי: שילמתי כסף מלא ואף יותר בעבור המוצרים שרכשתי ולא נקטתי באלימות משום סוג, פיסית או מילולית, כלפי אף אדם), וחזר לעמדתו בפתח הסניף. אני, מצדי, נכנסתי לרכב, נסעתי הביתה והתחלתי בכתיבת  הפוסט הזה.

את הפרשנות אשמור לפוסט אחר, אבל אני חושב שתקרית זו ממחישה היטב את טירוף המערכות הכללי שתוקף את המדינה בכל הקשור לדת ולחגים, ואת הכפייה הדתית העצמית מרצון שפושה בקרב חלקים נרחבים מהציבור, לא רק  החילוני-יהודי אלא אף הערבי (רבים מעובדי הסניף המדובר הינם ערבים, כנראה גם נציגת השירות והקופאית הראשית שהיו מעורבות בתקרית אך לא אתחייב על כך). כל כך הרבה מאמצים ונחישות כדי לאכוף איסור דמיוני, וכדי למנוע רכישת מוצר שאין בה כדי לפגוע באף אחד. עצוב.

עדכון 9.4: משופרסל נמסר בתשובה לפנייתי: "אין תגובה".

* אני מציין זאת ולו בגלל החשש שיועלו טענות מצד אי-אילו גורמים על אלימות מצדי. במסגרת מקצועי נתקלתי בלא מעט מקרים בהם הושמעו טענות לא מבוססות מסוג זה, וחשוב לי לגדוע אותן עוד בטרם החלו.

** הבהרה בעקבות תגובות שהתקבלו לפוסט: נציגת השירות אכן קראה לאדם בשם "ולדימיר" שיבוא לעצור אותי (ולא הפנתה את הקריאה לשומר). בעקבות הקריאה הגיעו למקום שני אנשים, כנראה עובדים, שהסתכלו באירועים מבלי להתערב, ולכן קראתי להם "ולדימירים". לו הייתה קוראת ל"יוסי", הייתי כותב "יוסים". כשכתבתי את המשפט לא חשבתי לרגע על משמעויות כאלו ואחרות שיוחסו לו. אלו שמממהרים להשמיץ אותי כגזען מעידים על עצמם יותר מאשר עליי.  עדכון 23:34: בעקבות התגובות הרבות החלטתי להוריד את המשפט הנ"ל. בדבריי לא התכוונתי לרמוז למוצאו של העובד, ולא הייתה שמץ של מחשבה גזענית מאחורי הניסוח. הייתה זו אך ורק התייחסות לשם אותו קראה העובדת. עם זאת, אנשים רבים נפגעו והתלוננו, והנושא של הפוסט נפיץ מספיק (כך מסתבר), מבלי צורך להוסיף אש למדורה ולהסיט את הדיון לכיוונים לא לו. אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מהדברים.

*** ר' הערה ראשונה.

בגלל חשיבות הנושא וכדי לסייע לתפוצה רחבה ככל האפשר של טקסט זה, החלטתי שבניגוד לשאר התכנים בבלוג הוא יתפרסם תחת רישיון CC BY-SA.

איש האנטי-רנסנס

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר פעם יגאל אלון. אמירה שבתור כמעט היסטוריון (מרחק שני קורסים וסמינריון!) קשה לי שלא להזדהות איתה. המורשת ההיסטורית של כל עם, גבורותיו וכישלונותיו, מאבקיו וניצחונותיו, תקוותיו ומחדליו, היא היא הבסיס לקיומו כעם, המפתח לעתידו.

אבל האיש שרוצה להיות שר החינוך, אחד יאיר לפיד, רוצה ליצור כאן דווקא את העם הדמיוני מהאימרה של אלון. זו, כך צר לי לבשר, היא הדרך היחידה בה ניתן לפרש את הצעתו לבטל את כל בחינות הבגרות חוץ משלוש: אנגלית, הבנת הנקרא ומתמטיקה – מקצועות טכנוקרטיים מובהקים. חשובים, חיוניים, אך חסרי מעוף ואופקים.

האדם שרואה עצמו כאיש רנסנס, זה שלתפיסתו מבין בכל ושואב מכל תחומי הידע, רוצה ליצור כאן דור של תלמידים צרי אופקים, נטולי עומק ומהות, אוטומטים של מספרים ומילים חסרי יצירתיות, שלא ברור איזו תועלת יוכלו לתרום בעתיד לחברה ולמדינה, או איך יוכלו להמשיך ללימודים גבוהים.

תאמרו, לא זו הכוונה, המקצועות האחרים עדיין ילמדו. בולשיט. כשכל מה שצריך לבגרות הם רק שלושה מקצועות יסוד, מערכת החינוך תיערך בהתאם ואלו יהפכו לעיקר סדר היום הלימודי, מרב המשאבים יוקדשו רק להם. שאר המקצועות? אלו שאין בהם צורך כדי לקבל בגרות ולהתקבל לאוניברסיטה? הם יידחקו לשוליים, יבוזו יתמססו וייעלמו.

לפיד. מנהיג חזק לעם נבוב | צילום: Levy Dudy / CC-BY-SA

יישום הצעתו המגוחכת של לפיד משמעו ויתור על הליבה החינוכית של מערכת החינוך, והפיכת שאריותיה שעוד מתפקדות למוסד חסר טעם ומהות. בעבור מרבית האנשים, לימודי היסטוריה לא נחוצים על מנת למצוא עבודה או להתקדם בלימודים. אבל הם טומנים בחובם את הידע החשוב על ההליכים והאירועים שהביאו אותנו עד הלום, ידע שבלעדיו בלתי-אפשרי להבין את אירועי היומיום בקנה מידה משמעותי, ידע שהוא היסוד לגיבוש זהותנו האינדיבידואלית והקולקטיבית. בלי ידע זה, מי אנחנו?

שיעורי ספרות אולי לא היו המקצוע האהוב עליי, אבל בלעדיהם לעולם לא הייתי נחשף לשירים המופלאים של יהודה עמיחי ורחל – ועצוב לי לחשוב כמה ריקני וחלול היה העולם הרוחני שלי בלעדיהם. שיעורי אזרחות (בזמני עוד היה בהם טעם אמיתי), לימדו אותי משהו חיוני על מהות הדמוקרטיה, ועל זכותי (ואף חובתי) להשפיע ולעצב אותה. בלעדיהם, ספק אם דפני ליף הייתה מקימה אוהל ברוטשילד ומצליחה לעורר תנועת מחאה המונית.

ועוד לא דיברנו על מקצועות המדעים המדויקים: זו התוכנית הגאונית של לפיד?  לנפק בני 18 בלי ידע בסיסי בביולוגיה, כימיה, פיסיקה או מחשבים? יהיה זה הסוף, הסוף המוחלט, של תעשיית ההייטק הישראלית ושל המוסדות המדעיים של המדינה. אלו שכל כך אוהבים להתפאר בהם פעם בשנה-שנתיים, בערך בתקופה שבה מוכרזים זוכי פרס נובל הטריים.

במקום צעירים משכילים ובעלי ידע במגוון נושאים, בעלי מטען חינוכי מספק כדי להתחיל בלימודים אקדמיים מיד לאחר סיום התיכון, תוכנית לפיד תיצור חבורה של צעירים שיודעים לקרוא ולכתוב בשתי שפות, ולפתור משוואות מתמטיות. בלי הבנה של ההיסטוריה שלהם, בלי יכולת לקרוא שירה, בלי ידע בסיסי באופן הפעולה של עולם הטבע. את צעירים אלו רוצה לפיד לשלוח לאוניברסיטאות – בהמוניהם. לא ברור מה הן יעשו איתם.

יאיר לפיד, איש הרנסנס בעיני עצמו, רוצה ליצור עם שלם של אנשי אנטי-רנסנס. עם בלי עבר ועם הווה דל, אבל כזה שעתידו אינו לוט בערפל אלא ידוע וסופו צפוי מראש. וזהו סוף מייאש, כואב ועצוב. הצביעו לפיד!

עדכון 10:30: ובעוד אנו דנים על תוכניתו התמוהה של לפיד מתברר שהבוקר חשף ידיעות אחרונות (PDF) שמשרד החינוך בודק תוכנית דומה, לפיה יצומצמו הבגרויות לשלוש בלבד ושאר המקצועות יוחלפו בבחינות פנימיות. מדובר בתוכנית מעט מוצלחת יותר מזו שלפיד, שכן במסגרתה לפחות יש תחליף הערכה למקצועות שעליהם לא נבחנים בבגרות. עם זאת, היא מסוכנת באותה מידה: התוכנית תיצור מקצועות סוג ב', כאלו שרק התיכון מעריך את הישגי התלמיד בהם, ואלו יעברו זילות ופיחות במעמדם ובמרכזיותם בתוכנית הלימודים. התוצאה, בסופו של יום, תהיה זהה לזו של תוכנית לפיד.

כל עוד הישגי התיכונים כגוף והישגי התלמידים כפרטים נמדדים לפי הצלחתם בבגרויות, כל מקצוע שמוצא מהן נעשה מיד למיותר וזניח, וסופו להיעלם או להפוך לבדיחה. אם רוצים לתקן את מערכת החינוך, דרושה רפורמה מקיפה ועמוקה הרבה יותר מצמצום הבגרויות לשלושה מקצועות והעברת כל השאר להערכה פנימית. רפורמה שלא צריכה לקום במחשכים ולהיות מונחתת על הציבור בפתאומיות, אלא להיבנות בשקיפות ובפתיחות מלאים, בשילוב הציבור ונציגיו בהליכי פיתוחה. אבל בשביל דבר כזה, צריך לעשות רפורמה במדינה.

וי. גורביץ כותב על הנושא בצורה הרבה יותר מעמיקה ומרתקת – רוצו לקרוא.

את העם הזה כבר אי-אפשר לשנות

זוגתי החלה לאחרונה לעבוד במרכז תל אביב. אנו גרים ברעננה, ובהחלטה שאני מתקשה להבין (אך מעריך מאוד) היא בחרה לעשות את דרכה למקום העבודה וממנו באוטובוס. בערך שעה וחצי בכל כיוון, שלוש שעות נסיעה ביום, לפעמים יותר.

בנסיעה באוטובוס מתגלות הפנים של החברה הישראלית האמיתית. לא האנשים המוכשרים שכותבים בלוגים, לא מובילי דעת קהל או עמדה. פשוטי העם, ההמונים. האנשים הרגילים שמהווים את עיקר החברה הישראלית, הלב האמיתי שלה. וממה שהיא מספרת לי, התמונה שנגלית שם לא נראית מעודדת במיוחד.

בשעות בהן היא נוסעת, האוטובוס עמוס תמיד. מפוצץ באנשים שנדחסים כמו סרדינים במעברים. לעתים, כמובן, עולה לאוטובוס אדם מבוגר, יהיו אף שיאמרו זקן. אם כל המקומות הישיבה כבר תפוסים, היא ממהרת לפנות לו את שלה. לא תמיד זה אפשרי: לפעמים היא יושבת באחורי האוטובוס והמעבר הצפוף מקשה על הזקן להגיע לשבת בחלקו האחורי. הייתם מצפים שאחד מנוסעי האוטובוס האחרים יפנה את כיסאו, אך לדבריה מקרה כזה עוד לא אירע.

הדגשת הסאה הייתה בשבוע שעבר. שוב האוטובוס מרעננה לתל-אביב מפוצץ, שוב עולה זקן, ושוב איש לא קם. הפעם, אחרי שבמקרים קודמים עינו אותה רגשות אשמה, בחרה זוגתי לקום למרות ריחוקה הרב מקדמת האוטבוס. היא סימנה לזקן לבוא ולשבת, וזה החל לפלס את דרכו באוטובוס הדחוס. בינתיים, אלא מה, הספיק לתפוס את המושב שפונה צעיר כבן 20, שהסכים לקום רק אחרי דין ודברים. בעוד הזקן נאבק בגוש הנוסעים האדיש, נמצאה צדיקה נוספת בסדום שהסכימה לפנות את מקומה: אישה, חכו לזה… בהיריון (שבכל מקרה ירדה בתחנה הבאה).

אותם נוסעים אדישים בתחבורה הציבורית הם ישראל האמיתית, הם אלו המייצגים את הלכי הרוח האמיתיים של הציבור בישראל. מדובר באותם אנשים התומכים בהמוניהם (יותר מ-50%) בחוק החרם. אנשים אשר אחד הערכים הבסיסיים ביותר – אהבת אדם באשר הוא אדם – הינו חסר משמעות בעיניהם. מה נלין על כי אותם אנשים, אשר אפילו לא מוצאים בליבם לקום לאדם קשיש באוטובוס עמוס, תומכים בחוק הפוגע בזכויות של איזה אדם אמורפי שמעולם לא פגשו, אך שאותו הם כבר מתעבים בגין דעותיו?

פוסט בבלוג לא ישכנע את אותם אנשים, הם אפילו לא יקראו אותו. הפגנה בתל-אביב לא תזיז נים מנימם, הם רק יעבירו ערוץ או ידפדפו בעיתון. אלו האנשים שבחרו את הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות ישראל, ואלו האנשים שיבחרו ממשלה קיצונית אף יותר בבחירות הבאות. אתם לא יכולים לשנות אותם, אתם לא יכולים להשפיע עליהם. לא בשנה אחת, גם לא בעשר שנים או עשרים שנה. מדובר בערכים שהם מביאים מהבית, ערכים שעליהם הם גדלו והתחנכו ושעכשיו הם מעבירים לילדיהם, בסיוע מערכת החינוך של ישראל.

אנשים כמוני, וכמו כותבים אחרים שנמצאים בדרך לגולאג, שמאמינים בשטויות כמו דמוקרטיה וסיום הכיבוש הם מיעוט זניח, קולני ושנוא, שמתדיין בעיקר בינו לבין עצמו. אנחנו כותבים הרבה פוסטים חכמים, וטופחים אחד לשני על השכם כאשר מישהו מעלה פוסט משכנע במיוחד. אבל הפוסט הזה משכנע רק אותנו. נוסעי האוטובוסים לא קוראים אותנו, תומכי החרם לא שמעו עלינו.

הפגנה בכיכר רבין לא תשנה את הלכי הרוח בציבוריות הישראלית. הימים האלו עברו מזמן (אם בכלל התקיימו אי-פעם). בעבור רוב העם אנחנו לא יותר מהזקן באוטובוס – מטרד שרצוי וצריך להתעלם ממנו. אף אחד לא יפנה את המקום בשבילנו.

אז כנראה שלא תראו אותי בהפגנות, בכיכר רבין או במקום אחר. כי כבר התייאשתי. אני לא חושב שיש לנו יכולת לשנות את הלכי הרוח של העם הזה, אני לא חושב שהפגנה או פעולת מחאה אחרת תגרום לאותם המונים לשנות את דעתם. רק הליך חינוך ארוך שנים וייסודי יכול לעשות את זה, ולנו אין את המשאבים.

ואל תתנו למחאת האוהלים לבלבל אתכם. במקרה הזה, כמו מחאת הקוטג', מדובר בציבור שמתעורר רק כשמדובר בדברים הנוגעים ישירות לכיס שלו. אותם אנשים שמבלים ימים באוהלים בשיא החום והלחות התל-אביביים לא ינקפו אצבע כדי להגן על זכות הביטוי שלכם. ביום הדין, אלו מהם שלא רואים את עצמם כשמאלנים, לא יתייצבו לצדנו. ביום הדין, כשיבואו לקחת אותנו לגולאג, הם ישבו מול האח הגדול.

ועוד משהו: מאז אושר חוק החרם רבו הקולות שקוראים להתריס ולקרוא לחרם בכל זאת, יהיו התוצאות אשר יהיו. בעיני בלט במיוחד פוסט של דובי שכותרתו עת להקריב. דובי, אחד מהבלוגרים החביבים עליי, חי בימים אלו בטורנטו. משם, הוא קורא לכולם להקריב ולהחרים במתריס. לא ברור מה הוא מקריב ואיזה סיכון הוא לוקח על עצמו, אבל באמת נחמד מצידו לבקש מאתנו שנקריב קצת, מה אכפת לנו? (עדכנו אותי בתגובות שדובי חוזר בקרוב לישראל, ויישא במלוא תוצאות קריאתו. כל הכבוד לו, ואני כותב את זה בלי טיפת ציניות.)

אבל אני רוצה לשחרר קריאה אחרת: אל תקריבו, אל תחרימו. 30 אלף שקל זה הרבה כסף, הם נחסכים בעמל רב. יש כאלו שאפילו את זה לא מצליחים לחסוך. ואם מדובר ביותר מתביעה אחת, אלליי. אני לא מתכוון לפשיטת רגל ולסכן את עתידי ועתיד ילדיי (הפוטנציאלים), ואני לא חושב שמישהו צריך לקחת סיכון כזה על עצמו. האם זה אומר שהם ניצחו? תתעוררו, הם ניצחו כבר מזמן.

הקוטג' רע ליהודים (אבל טוב לביבי)

הקוטג' עושה רק טוב לביבי. למעשה, משבר הקוטג' הוא ככל הנראה אחד הדברים הטובים שקרו לממשלתו של ביבי נתניהו. במקום להתעסק בנושאים מעצבנים כמו אי-תהליך השלום, המצב בשטחים הכבושים או אפילו מחירי הדלק העם מוחה על גבינות. והכי טוב – הוא אפילו לא כועס על ביבי!

מבחינת ממשלת הימין-הקיצוני הנוכחית שלנו, המחאה הזו היא פשוט מתנה משמיים. כשתאריך ההכרזה על הקמת מדינה פלסטינית נמצא מעבר לאופק, כשהלחץ הבינלאומי גובר, כשמלחמת החורבן עם איראן נמצאת כבר בפתח, הציבור עוסק במחירים של מוצרי גבינה כאילו חייבו אותו לקנות אוויר בשקל.

 

סלע קיומנו. צילום: Dee Doucette / cc-by-nc-sa

 

זוהי הסחת הדעת המושלמת, לחם ושעשועים בהפוכה. סוף סוף מצא העם בישראל קונצנזוס לאומי להתאחד סביבו, ללא הבדלי דת, גזע ונטייה מינית. מסביב, המדינה מתפוררת. כוחות הביטחון ממשיכים את מלחמתם בחופש הביטוי ובשלטון החוק; ההסתה והגזענות נגד אזרחי המדינה גוברות מיום ליום; הפגיעה בזכויות האדם וההתעללות בפלסטינים נמשכות באין מפריע. וכל זה רק מהיומיים האחרונים (באמת אתר מייאש המדרון), ומדובר ברשימה חלקית מאוד.

אבל עם ישראל, על עיתוניו ומהדורות חדשותיו, מצא לו מטרה ראויה. עוולה אנושית מהדרגה הראשונה. משהו שאפשר לצאת סביבו לרחובות (או לעשות 91 אלף לייקים): קוטג' שעולה שמונה שקל. זה באמת הדבר החמור הנוראה ביותר שקורה במדינה הדפוקה הזו? לעזאזל, הרפואה הציבורית מושבתת כבר חודשיים וחצי!

וכל זה, כמובן, בא מאוד טוב לביבי. הציבור הזועם מפנה את הקילשונים לעבר חברות המזון ורשתות השיווק, וכמעט שלא מציק לו. פתאום, יש מישהו אחר לשנוא. לא מדובר במשבר מחירי הדלק, אז כל האחריות נפלה עליו. מסיפור הקוטג' הוא יוצא כמעט נקי. ואם גם יחליטו בסוף להחזיר את הקוטג' לפיקוח – הוא בכלל יהפוך גיבור לאומי. כן, אין ספק, מחאת הקוטג' היא ניצחון בעבור ממשלת נתניהו. וכשהציבור יתעורר (אם הוא יתעורר) ויבין שבזמן שהוא לא קנה גבינה עם גושים גנבו לו את המדינה מתחת לרגליים, זה כבר יהיה מאוחר מדי.