השקרים השיטתיים של טראמפ מקדמים את אימות המידע בזמן אמת

העימות הנשיאותי בין הילארי קלינטון לדונלד טראמפ השבוע היה אחד האירועים הנצפים בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית, ויכול להיזכר כרגע מכונן לא פחות מהעימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה של ארה"ב, בין ג'ון קנדי לריצ'ארד ניקסון ב-1960.

הסיבה לכך היא לא העובדה שלראשונה ניצבה מאחורי הפודיום מועמדת, או שמולה, גם לראשונה, ניצב ליצן כתום עור, אלא בגלל מה שהתחולל מחוץ לאולם העימות, בכלי התקשורת שדיווחו עליו שהפעילו מערכת אימות עובדות מסועפת שהגיבה למתרחש בזמן אמת.

לא מדובר בפעם הראשונה שבה מתבצע אימות עובדות לעימותים פוליטיים, וגם לא בפעם הראשונה שבה אימות שכזה מתבצע בזמן אמת. אבל הפעם מדובר היה בעליית מדרגה משמעותית לעומת העבר. מערכות מקוונות הפעילו צוותים גדולים של כתבים ומומחים בתחומים שונים, שסיפקו ניתוח עובדתי בזמן אמת לטענות המועמדים. כל אמירה נבחנה תחת מיקרוסקופ, והדיווח החדשותי בזמן אמת לא כלל רק את מה שנאמר בדיון אלא גם גם את ההקשר הראוי לדברים האלו. זאת, מתוך תפיסה שחדשות זה לא רק לדווח על מי אמר מה, אלא גם לספק את המידע שיאפשר לצרכן לדעת האם הדברים תואמים את המציאות.

שני גורמים הביאו לשינוי זה. הראשון, הזמינות והנגישות של כלים מקוונים שמאפשרים לברר עובדות בזמן מהיר מאוד. החל מוויקיפדיה ויוטיוב ועד מאגרי מידע ממשלתיים או מחקרים מדעיים – מידע שפעם היו נדרשים שעות רבות או אף ימים כדי לאמת ניתן לוודא כיום בתוך דקות מעטות. ואם יש מערכת תקשורת מקוונת שמספקת גישה מיידית למומחים בתחומם, הזמן מצטמצם לשניות ספורות.

אבל כל הכלים האלו אינם חדשים, הם קייימים ושמישים כבר כשני עשורים. אבל עד עתה לא נעשה בהם שימוש שכזה כי לא הורגש שיש צורך אמיתי בכך. מה קרה הפעם? דונאלד טראמפ קרה. המועמד הרפובליקני משקר בכזו בוטות ובכזו נחישות וקביעות, שכלי התקשורת שמסקרים את מועמדותו הבינו שהכלים הרגילים, של אימות עובדות לאחר מעשה, כבר לא מספקים, שצריך תגובה מידית הולמת. פוליטיקאים תמיד שיקרו או סילפו עובדות. אבל מעולם לא בצורה כל כך גסה והרסנית כמו טראמפ. ורק שינוי מהותי של כללי המשחק מאפשר להתמודד אתו.

factcheck

אפשר לקוות שהשינוי הזה יהפוך לקבוע, ויגיע למערכות תקשורת נוספות. פוליטקאים כבר יודעים שאם יגידו דבר שקר, אחרי יום או יומיים האמת תצוץ בתקשורת המיינסטרים. וגם הבינו שזה לא כל כך משנה, כי עד שזה יקרה השקר כבר תפס אחיזה בקרב חלק ניכר מהציבור. אימות עובדות בזמן אמת, על המסך שניות ספורות לאחר שחרור האמירה, יחתוך את הרגליים לשקרים של הפוליטיקאים המשופשפים ביותר וייאלץ אותם להתמודד עם המציאות כפי שהיא.

רק צריך לקוות שכלי התקשורת, בארה"ב ובשאר העולם, לא יניחו את הלפיד וימשיכו להפעיל ביתר עצמה את הכלים שהציגו בעימות הנשיאותי.

(פורסם גם בכלכליסט)

איש האנטי-רנסנס

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר פעם יגאל אלון. אמירה שבתור כמעט היסטוריון (מרחק שני קורסים וסמינריון!) קשה לי שלא להזדהות איתה. המורשת ההיסטורית של כל עם, גבורותיו וכישלונותיו, מאבקיו וניצחונותיו, תקוותיו ומחדליו, היא היא הבסיס לקיומו כעם, המפתח לעתידו.

אבל האיש שרוצה להיות שר החינוך, אחד יאיר לפיד, רוצה ליצור כאן דווקא את העם הדמיוני מהאימרה של אלון. זו, כך צר לי לבשר, היא הדרך היחידה בה ניתן לפרש את הצעתו לבטל את כל בחינות הבגרות חוץ משלוש: אנגלית, הבנת הנקרא ומתמטיקה – מקצועות טכנוקרטיים מובהקים. חשובים, חיוניים, אך חסרי מעוף ואופקים.

האדם שרואה עצמו כאיש רנסנס, זה שלתפיסתו מבין בכל ושואב מכל תחומי הידע, רוצה ליצור כאן דור של תלמידים צרי אופקים, נטולי עומק ומהות, אוטומטים של מספרים ומילים חסרי יצירתיות, שלא ברור איזו תועלת יוכלו לתרום בעתיד לחברה ולמדינה, או איך יוכלו להמשיך ללימודים גבוהים.

תאמרו, לא זו הכוונה, המקצועות האחרים עדיין ילמדו. בולשיט. כשכל מה שצריך לבגרות הם רק שלושה מקצועות יסוד, מערכת החינוך תיערך בהתאם ואלו יהפכו לעיקר סדר היום הלימודי, מרב המשאבים יוקדשו רק להם. שאר המקצועות? אלו שאין בהם צורך כדי לקבל בגרות ולהתקבל לאוניברסיטה? הם יידחקו לשוליים, יבוזו יתמססו וייעלמו.

לפיד. מנהיג חזק לעם נבוב | צילום: Levy Dudy / CC-BY-SA

יישום הצעתו המגוחכת של לפיד משמעו ויתור על הליבה החינוכית של מערכת החינוך, והפיכת שאריותיה שעוד מתפקדות למוסד חסר טעם ומהות. בעבור מרבית האנשים, לימודי היסטוריה לא נחוצים על מנת למצוא עבודה או להתקדם בלימודים. אבל הם טומנים בחובם את הידע החשוב על ההליכים והאירועים שהביאו אותנו עד הלום, ידע שבלעדיו בלתי-אפשרי להבין את אירועי היומיום בקנה מידה משמעותי, ידע שהוא היסוד לגיבוש זהותנו האינדיבידואלית והקולקטיבית. בלי ידע זה, מי אנחנו?

שיעורי ספרות אולי לא היו המקצוע האהוב עליי, אבל בלעדיהם לעולם לא הייתי נחשף לשירים המופלאים של יהודה עמיחי ורחל – ועצוב לי לחשוב כמה ריקני וחלול היה העולם הרוחני שלי בלעדיהם. שיעורי אזרחות (בזמני עוד היה בהם טעם אמיתי), לימדו אותי משהו חיוני על מהות הדמוקרטיה, ועל זכותי (ואף חובתי) להשפיע ולעצב אותה. בלעדיהם, ספק אם דפני ליף הייתה מקימה אוהל ברוטשילד ומצליחה לעורר תנועת מחאה המונית.

ועוד לא דיברנו על מקצועות המדעים המדויקים: זו התוכנית הגאונית של לפיד?  לנפק בני 18 בלי ידע בסיסי בביולוגיה, כימיה, פיסיקה או מחשבים? יהיה זה הסוף, הסוף המוחלט, של תעשיית ההייטק הישראלית ושל המוסדות המדעיים של המדינה. אלו שכל כך אוהבים להתפאר בהם פעם בשנה-שנתיים, בערך בתקופה שבה מוכרזים זוכי פרס נובל הטריים.

במקום צעירים משכילים ובעלי ידע במגוון נושאים, בעלי מטען חינוכי מספק כדי להתחיל בלימודים אקדמיים מיד לאחר סיום התיכון, תוכנית לפיד תיצור חבורה של צעירים שיודעים לקרוא ולכתוב בשתי שפות, ולפתור משוואות מתמטיות. בלי הבנה של ההיסטוריה שלהם, בלי יכולת לקרוא שירה, בלי ידע בסיסי באופן הפעולה של עולם הטבע. את צעירים אלו רוצה לפיד לשלוח לאוניברסיטאות – בהמוניהם. לא ברור מה הן יעשו איתם.

יאיר לפיד, איש הרנסנס בעיני עצמו, רוצה ליצור עם שלם של אנשי אנטי-רנסנס. עם בלי עבר ועם הווה דל, אבל כזה שעתידו אינו לוט בערפל אלא ידוע וסופו צפוי מראש. וזהו סוף מייאש, כואב ועצוב. הצביעו לפיד!

עדכון 10:30: ובעוד אנו דנים על תוכניתו התמוהה של לפיד מתברר שהבוקר חשף ידיעות אחרונות (PDF) שמשרד החינוך בודק תוכנית דומה, לפיה יצומצמו הבגרויות לשלוש בלבד ושאר המקצועות יוחלפו בבחינות פנימיות. מדובר בתוכנית מעט מוצלחת יותר מזו שלפיד, שכן במסגרתה לפחות יש תחליף הערכה למקצועות שעליהם לא נבחנים בבגרות. עם זאת, היא מסוכנת באותה מידה: התוכנית תיצור מקצועות סוג ב', כאלו שרק התיכון מעריך את הישגי התלמיד בהם, ואלו יעברו זילות ופיחות במעמדם ובמרכזיותם בתוכנית הלימודים. התוצאה, בסופו של יום, תהיה זהה לזו של תוכנית לפיד.

כל עוד הישגי התיכונים כגוף והישגי התלמידים כפרטים נמדדים לפי הצלחתם בבגרויות, כל מקצוע שמוצא מהן נעשה מיד למיותר וזניח, וסופו להיעלם או להפוך לבדיחה. אם רוצים לתקן את מערכת החינוך, דרושה רפורמה מקיפה ועמוקה הרבה יותר מצמצום הבגרויות לשלושה מקצועות והעברת כל השאר להערכה פנימית. רפורמה שלא צריכה לקום במחשכים ולהיות מונחתת על הציבור בפתאומיות, אלא להיבנות בשקיפות ובפתיחות מלאים, בשילוב הציבור ונציגיו בהליכי פיתוחה. אבל בשביל דבר כזה, צריך לעשות רפורמה במדינה.

וי. גורביץ כותב על הנושא בצורה הרבה יותר מעמיקה ומרתקת – רוצו לקרוא.