צנזורת הרשת תהיה כה גורפת שאפילו לא תדעו עליה

כשהמדינה רוצה להסתיר מכם משהו יש לה, לפעמים, סיבה טובה. כשמדובר בנושאים של ביטחון לאומי, פרסום מידע מסוים עלול לסכל מבצעים חשאיים לא לפגוע במאמצים להגנה על אזרחי המדינה. ובתחום יחסי החוץ, חשיפה של מגעים שונים עם מדינות אלו ואחרות עלולה לפגוע בקידום הסכמי שיתוף פעולה.

ואולם הרבה פעמים, כשמדינה מסתירה מכם משהו זה פשוט כי קל לה. קל לה לא לחשוף מידע שעלול לעורר ביקורת, קל לה להסתיר נתונים מביכים שמציגים את פעילותה ומאמציה באור שלילי, קל לה לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולא לחשוף כישלון של יוזמות או את המגננון המפוקפק שעומד מאחורי פעילויות שונות. בלי נתונים ומידע, אין דיון ציבורי אמיתי, לכל היותר תרעומת על היעדרם של נתונים אלו שנשכחת אחרי זמן לא רב. הרבה יותר פשוט להתמודד עם זה מאשר עם ביקורת אמיתית.

לרוב הסתרת המידע נעשית בעקיפין, בצורה של מריחות, המנעות מפרסומים וגרירת בקשות לפרסום לפי חוק חופש המידע על פני חודשים ושנים, דרך הליכים משפטיים מייגעים, כך שעד שכבר מתפרסם המידע בסוף, אם בכלל, פעמים רבות הוא חסר רלוונטיות ומשמעותי פחות, האנשים שנושאים באחריות כבר עברו הלאה לתפקידים אחרים, ואלו שתפסו את מקומם יכולים לרחוץ את ידיהם, לומר "זה לא אני, זה קודמי בתפקיד", ולדעת שזה שייכנס לנעליהם יעשה את אותו הדבר בדיוק.

אבל לפעמים, כשהחוסר הבושה כבר נעלם לחלוטין, הסתרת המידע נעשית בבוטות, בצורה ישירה, בלי מריחות ובלי הסברים, פשוט כי ככה רוצים וכי אפשר. זה בדיוק מה שקרה עם הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט, שמקודמת על ידי שרת המשפטים איילת שקד ושוועדת החוקה של הכנסת אישרה בשבוע שעבר לקריאה שנייה ושלישית.

שקד. מה יש לה להסתיר? צילום: אוראל כהן / כלכליסט

החוק, אם יאושר בכנסת, יאפשר לגורמי אכיפת החוק לבקש מבית המשפט צווים שיורו לספקיות אינטנרט לחסום אתרים של ארגוני טרור או כאלו שפעילותם מהווה עבירה על החוק, כמו אתרי זנות, הימורים או סחר בסמים. במקרה (הדי נדיר) שהאתר פועל מישראל יוכל בית המשפט להורות על הסרתו מהשרתים שמפעילים אותו.

החוק נחשב לבעייתי מאוד: הגבלת גישה לא באמת מונעת מגולשים שרוצים בכך להגיע לאתרים, והגדרות מעורפלות מעלות חשש שיוסרו גם אתרים שפעילותם לא מהווה עבירה על החוק. והבעייתיות רק מתגברת לאור העובדה שזמן קצר לפני ההצבעה הורדו מהצעת החוק מנגנונים שהיו מאפשרים לציבור פיקוח על ביצועה.

ראשית, הוסר סעיף שקובע שבקשות לצו חסימה יפורסמו מראש באתרי משרד המשפטים והמשטרה, לצד מועד הדיון הצפוי, על מנת לתת לאזרחים שרואים עצמם כנפגעים מכך אפשרות להתנגד. בנוסף, סעיף שעוסק בפרסום ההחלטות שהתקבלו שונה כך שהוא לא מחייב לעדכן אילו אתרים הוסרו ומדוע. ואם כבר הגעתם לאתר שנחסם, החוק מחייב רק להציג הודעה שהוא נחסם בצו בית משפט – שוב בלי להציג נימוקים לחסימה או אפילו להפנות את הגולש למספר התיק הרלוונטי על מנת שיוכל לקבל מידע נוסף.

התוצאה של שינויים אלו היא שהמשטרה והפרקליטות יוכלו לפנות לבית משפט ולקבל צווים לחסימת אתרים במעמד צד אחד (אם האתר פועל מחו"ל, סביר מאוד שמפעילו לא יגיע לדיון בישראל), מבלי שלציבור הרחב או לארגונים שאמונים על שמירת חופש הגלישה תהיה אפשרות לדעת על כך מראש או אפילו בדיעבד. זהו, למעשה, כלי צנזורה לצנזורה של אתרים.

הסתרת המידע הזו מונעת פיקוח על פעילות רשויות אכיפת החוק, ועלולה להוות סכנה חמורה לחופש הביטוי. אם, למשל, תבקש המשטרה לחסום אתר שכל עיסוקו הוא דירוג זנים שונים של קנאביס לפי איכותם, מבלי להציע אותם למכירה, או אפילו אתר שעוסק במלחמה בפדופיליה לציבור הגולשים לא תהיה אפשרות לדעת על מהלך זה עד שהאתר יחסם, וגם לאחר מכן יכולתם לקבל מידע תהיה מוגבלת. תיווצר כאן פגיעה מהותית בחופש הביטוי, ללא הצדקה וללא אפשרות למנוע זאת מראש.

ואפילו יחסמו רק אתרים שבאמת מפרים את החוק, עדיין יש חשיבות רבה לעדכון הציבור לגבי האתרים שנחסמו וטיבם, ולו כדי שניתן יהיה לעקוב אחר פעילות הרשויות ולבקר את אופן הקצאת המשאבים שלהן. למשל, מידע שלפיו 95% מהאתרים שנחסמו עוסקים בסחר בסמים ורק 5% הם אתרי פדופיליה, או שמבין האתרים שעוסקים בסחר בסמים 80% מכרו גראס ורק 20% סמים קשים הוא מידע מהותי לדיון הציבורי.

אפשר ורצוי להתווכח האם מדובר בהקצאת משאבים נכונה או שגויה, המדינה יוכלה להציג סיבות חשובות ומהותיות להחלטה על מדיניות זו ולא אחרת, וייתכן שהן אפילו יהיו משכנעות ומוצדקות. אבל החוק, במתכונתו הנוכחית, מונע כל אפשרות לדיון שכזה. הוא נותן למדינה כלי רב עצמה, להחליט לאיזה אתר לא יוכלו אזרחי ישראל לגלוש, אך מונע מהאזרחים אפשרות לבקר את ההחלטה ולהתנגד לה. זו לא התנהלות של מדינה דמוקרטית. זו התנהלות של מדינה שרוצה להשתיק ביקורת בכל מחיר, של מנהיגים שפשוט רוצים שהציבור יפסיק להסתובב להם בין הרגליים וייתן להם לעשות מה שבראש שלהם.

(התפרסם בגרסה מקוצרת גם בכלכליסט)

שקד וארדן רוצים לצנזר את פייסבוק, אבל זה לא מה שימנע פיגועים

הצעת "חוק פייסבוק" שיזמו שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, ושתעלה ביום ראשון לדיון בוועדת השרים לחקיקה (שגם צפויה לאשר אותה) לא תפתור את הבעיה ששני השרים מתיימרים לפתור באמצעותה. לא מכיוון שהחוק המוצע לא יקל על המדינה להורות להסיר מהרשת תכנים שהיא רואה כמסיתים, הוא דווקא עתיד לסייע בכך משמעותית, אלא מכיוון שהתפיסה שעל בסיסה נכתב לא מעוגנת במציאות והכלים שהוא נותן לא יסייעו להתמודד עם ההסתה או לבלום פיגועי טרור. מה שהם כן עלולים לעשות הוא לפגוע דווקא בחופש הביטוי של כולנו.

צילומים: עמית שעל ובשמת איבי / כלכליסט

לפי הצעת החוק, תוכל המדינה, באמצעות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית ושהמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.

לדברי שקד, הצעת החוק באה לסתום פרצה בחוק הקיים. "ישנו קושי משמעותי בחקיקה הקיימת, שכן לגופי האכיפה אין היכולת לדרוש מחברות כדוגמת גוגל ופייסבוק להוריד תוכן אשר עלול להיחשב כמסית", היא אמרה בהודעה לעיתונות. ארדן ציין: "פייסבוק וחברות האינטרנט אינן נענות לכל פניות המשטרה להסיר תכנים מסיתים ולעיתים נדרש זמן רב עד להסרת התוכן המסית. לכן, החוק החדש הכרחי כדי לתת לנו את הכלים לפעול מיידית"

ההתייחסות של שקד לחקיקה הקיימת לא מפתיעה, שכן לדברי עו"ד יהונתן קלינגר זו כבר נותנת בידי המדינה כלים להסיר תוכן מסית מהרשת, בהליך פלילי. למעשה, הצעת החוק לא נותנת למדינה כלים חדשים (בניגוד למשתמע מדברי ארדן, החוק לא יאפשר למשטרה להורות ישירות על הסרת תכנים), אלא בעיקר מקלה את השימוש בכלים הקיימים: בניגוד לפנייה במסגרת הליך פלילי רגיל, החוק החדש יאפשר פנייה במעמד צד אחד, מבלי לתבוע בן אדם ספציפי ותוך פטור מדיני הראיות (כלומר, יאפשר לבית המשפט לשקול ראיות שאינן קבילות בהליך פלילי, למשל מידע שהושג ללא צו חיפוש). החוק מספק למעשה קיצור דרך, הליך מזורז ופשוט יותר להורות לחברה להסיר תכנים אלו ואחרים.

ולהליך כזה יש מחיר. מרגע שהוא נעשה במעמד המדינה בלבד, לצד שכנגד – מפרסם התוכן עצמו או הגוף שבו פורסם התוכן – אין אפשרות להציג את טיעוניו ולהסביר את עמדתו. במקרה שכזה, עלולים להתרחש מקרים שבהם המדינה מבקשת ומקבלת צו להסרת תכנים שלא בהכרח מהווים הסתה או עבירה פלילית, והאזרח שהתוכן שלו הוסר מהרשת מוצא את עצמו במצב שבו נטל ההוכחה הוא עליו, והוא זה שצריך עתה להילחם ולהוכיח שלא הסית לפגיעה בחיי אדם. הפטור שמעניק החוק מדיני ראיות עלול לחשוף אזרחים "בעיתיים" בעיני השלטון למעקב תמידי ללא פיקוח בית המשפט, רק כדי לזהות במועד פרסום תוכן שלא נעים לממשל.

בעיני רבים, מדובר במחיר שאפשר ואפילו רצוי לשלם על מנת למנוע פיגועים. אבל במקרה זה יש לתהות עד כמה החוק באמת מסוגל לסייע בהצלת חיי אדם. שקד וארדן מקווים שהצווים שינופקו על סמך החוק יביאו להסרת תכנים מהרשת. אבל התנהלות העבר של חברות כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר מלמדת שרק במקרים נדירים מאוד מסירות החברות תכנים לחלוטין. לרוב, הן פשוט חוסמות את הגישה לאותם תכנים במדינה שבה הוצא הצו.

כך היה, למשל, עם הזכות להישכח: גוגל נענתה לבקשות להסיר תוכן באמצעות הסתרתו מגולשים באיחוד האירופי (ואף הוסיפה הערה שהתוכן שהוסר זמין באזורים אחרים). באוגוסט השנה טוויטר חסמה ציוץ של גולש אמריקאי שהפר צו איסור פרסום ישראלי, אך הציוץ היה זמין עדיין לגולשים במדינות אחרות. סביר להניח שכך ינהגו החברות גם עם צווים שיתקבלו באמצעות הצעת החוק. התוצאה: התוכן יהיה זמין בכל העולם, כולל ברשות הפלסטינית, חוץ מבישראל. במקביל גולשים בישראל לא יתקשו למצוא דרכים להגיע אליו (למשל, באמצעות תוכנה שמשנה את כתובת ה-IP של המשתמש, כמו Hola הישראלית). באופן זה, החוק ייצור בועה במסגרתה אזרחי ישראל חיים במציאות שבה אין תוכן מסית בפייסבוק או בגוגל, אך זה נמצא שם וזמין לכל מי שמעוניין בכך.

צוקרברג. סומן כשטן התורן. צילום: TechCrunch / CC-by

וגם אם אכן ייענו החברות לצו בצורה מלאה ויסירו את התוכן לחלוטין לא יהיה בכך די כדי למנוע הסתה. בקרב כזה, המדינה תמיד תהיה בעמדת נחיתות לעומת הגולשים. החוק החדש אולי מספק הליך מקוצר, אבל עדיין מדובר בהליך: כזה שדורש הגעה לבית משפט וקבלת צו. הגולש, מנגד, יכול לפרסם תכנים ללא הגבלה מנוחיות ביתו. אין שום דבר שימנע מהעלאת התוכן הבעייתי מחדש מיד עם הסרתו. למעשה, השימוש בחוק אף עלול להביא לתוצאה הפוכה: הסרת התוכן עלולה ליצור עניין מוגבר בו ולהביא לחשיפה גדולה יותר משהיה זוכה לה לולא ביקשה המדינה להסירו (תופעה שמכונה אפקט סטרייסנד).

בסופו של יום, צריך לזכור שהרשת גדולה מדי והאמצעים שבהם יכולים גולשים לפזר תוכן רבים מדי מכדי שלמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית תהיה אפשרות לשלוט בצורה כלשהי במה שנאמר בה. וזה, עוד מבלי שדיברנו על שירותים שבהם אין למדינה דרך קלה לנטר את הנאמר בהם, למשל קבוצות ווטסאפ, ולכן אין כל אפשרות מעשית למנוע הפצת תכנים מסיתים בהם.

אבל הבעיה של הצעת החוק מהותית עוד יותר, נוגעת לעצם הסיבה לקידומה. לפי שקד, פרסום פוסט מסית ברשת יוצר "אפקט פרפר בו הקלדה של אדם במקום אחד יוצרת סערה של ממש שמביאה אף למעשי הרג במקום השני". מדובר באמירה בעייתית. ראשית, מכיוון שטרם הוכח קשר מובהק וישיר בין פרסום פוסט בפייסבוק לבין ביצוע פיגועים. אף שייתכן שיש לשיח ברשתות חברתיות השפעה על הלכי רוח של מחבלים פוטנציאליים, זו נובעת ככלל לא מפוסט ספציפי זה או אחר אלא ממסכת של פרסומים ודיונים בשלל שירותים, גלויים ונסתרים. הסרת פוסט אחד, ואפילו פוסטים מרובים, לא תביא להיעלמות האווירה שיוצר מגוון הפרסומים.

שנית, וחשוב לא פחות, בתפיסתם של שקד וארדן ההסתה קיימת בחלל ריק, כמו נולדה מאין כלום. אבל ההסתה היא לא הגורם, היא רק התסמין, תוצאה של חיים תחת כיבוש, אפליה, גזענות, אלימות יומיומית מצד השלטון ושליחיו. הסתה לא היתה תופסת אחיזה שכזו לולא היו קיימים כבר תנאי יסוד שמאפשרים את צמיחתה.

הסתה, פיגועים ואינתיפאדה היו קיימים הרבה זמן לפני שפייסבוק הפכה לגורם משמעותי בחיינו. סימון הרשת החברתית כשטן התורן אולי עושה טוב לרייטינג של ארדן ושקד, אבל לא מקדם כהוא זה את ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל. הסתה תהיה גם בלי פייסבוק וגוגל, וגם בלי האינטרנט. אולי ייקח לה יותר זמן להתפשט, אבל היא תעשה את זה כך או אחרת. רוצים להתמודד עם ההסתה? טפלו בגורמים שמביאים לה. פייסבוק היא לא אחד מהם.

(פורסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)

למה שקד וארדן לא רוצים שתדברו על סכו״ם בפייסבוק?

"חייבים לעצור את האינתפיאדה", "שאהידים הם אנשים מסוכנים", "אני מרגיש לא טוב, יש לי דקירות בכל הגוף", "איפה אפשר לקנות סכינים איכותיות למטבח?". את המשפטים האלו, שלכאורה אין מחלוקת סביבם, לא תוכלו עוד לכתוב בפייסבוק, ואם תכתבו היא תמחק את הפוסטים שמכילים אותם. או, לפחות, זה מה שיקרה אם תקבל הרשות החברתית הגדולה בעולם את ההצעה שמקדמים שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי), והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן (הליכוד).

לפי דיווח של "ידיעות אחרונות" הבוקר שקד וארדן עתידים להיפגש היום עם בכירים בפייסבוק, ובהם סגן נשיא בחברה. זאת, בניסיון להגיע להבנות לגבי הסרת תכנים מסיתים מהרשת. בפגישה צפויים השרים להציג הצעה, שרק מפאת כבודם לא תכונה כאן מטומטמת, שלפיה פייסבוק תסיר מילים וביטויים כמו אינתיפאדה, דקירות, נאצים, שאהידים, סכינים, איטבח אל יהוד, מוות ליהודים, ומוות לערבים. כן דורשים השניים שהרשת החברתית תסיר גם תכנים כמו סרטונים שקוראים לדקור יהודים, קריקטורות אנטישמיות או השוואות לנאצים.

שקד וארדן מקווים להגיע עם פייסבוק להסדר מרצון בנושא, מבלי שיהיה צורך לחוקק חוק שיחייב אותה לעשות זאת. אולי מכיוון שהם יודעים שחוק שכזה לעולם לא יעמוד במבחן בג"ץ, בשעה שפייסבוק יכולה להחליט על דעת עצמה אילו תכנים היא מתירה לפרסם ברשת החברתית שלה ואילו היא מצנזרת.

ההצעה הזו כל כך הזויה ומנותקת מהמציאות, שלא ברור איך עברה את המסננות של שני השרים ויועציהם. ולא מדובר רק על כך שחסימת הסתה בפייסבוק לא תוביל להפסקת ההסתה או תסייע למנוע פיגועים. את ההסתה לטרור אפשר להמשיך באמצעות אחרים, מקוונים ולא-מקוונים, וכמה מגלי הפיגועים הקשים שידעה ישראל אירעו בשנים שקדמו לפייסבוק או אפילו לשימוש רחב באינטרנט.

האידיוטיות של היוזמה עמוקה אפילו יותר. כי ההצעה, כפי שפורסמה בידיעות אחרונות, לא מכוונת רק למנוע פרסומים מסיתים לכאורה, אלא כל דיון מקוון שעוסק בסוגיות נפיצות, בלי קשר לעמדות שמוצגות בו. שיח על השלכות האינתיפאדה על הכלכלה הישראלית? חסום. דיווח חדשותי על פיגוע דקירה או דריסה? לא אם תתקבל כלשונה הצעת שקד-ארדן. מאמר אקדמי שמשווה בין מעשי הנאצים למקרי ג'נוסייד אחרים? לא יעלה על הדעת. ביקורת נוקבת של ראש הממשלה על הפגנה שבה נשמעו קריאות "מוות ליהודים"? אפילו זה יהיה אסור לכאורה.

ההצעה, כפי שפורסמה, לא תמנע הסתה, אלא תנסה להעלים מסדר היום הציבורי (ופייסבוק, במובנים רבים, היא הקובעת המרכזית של סדר יום זה) כל דיון בסוגיות בעייתיות אלו, למחוק למעשה את קיומה של אינתיפאדת היחידים מהלך הרוח הישראלי. אפשר לקוות שלא זו היתה כוונתם של שני השרים, אבל זו בדיוק תהיה התוצאה שלה. כי הכלי של הסרת מילים ספציפיות, בלי שום דקויות או ניסיון לבחון את ההקשר שבו נאמרו, הוא כלי גס שהתוצאה שלו יכולה להיות הרסנית לשיח המקוון, כלי שלא ימנע הסתה אלא יגביל כל שיח שעוסק באחת המילים האסורות.

ההשלכות ההרסניות לא יוגבלו רק לדיונים בסוגיות ביטחוניות-מדיניות-פוליטיות. הטווח שבו עוסקות המילים המוצעות כל כך רחב שגם דיונים בסוגיות כמו הקטל דרכים ("דרוס"), על פשעים פליליים ("דקירות"), ואפילו בישול או רכישת מוצרים למטבח ("סכינים") עלולים להיות מצונזרים. הצעת השרים לא מבקשת להגביל מילים שמהוות רק חלק משיח ההסתה, אלא כאלו שנמצאות בשימוש יומיומי פשוט בשפה העברית.

רק בסוף השבוע האחרון התחוללה סערה גלובלית, אחרי שפייסבוק צנזרה פוסט של ראשת ממשלת נורבגיה, ארנה סולברג, שכלל צילום זוכה פרס פוליצר מ-1972 ובו נראית ילדה ערומה בורחת באימה ממקפת נאפלם בווייטנאם. הזעם הרב שעורר המהלך והתגובה הבינלאומית החריפה אלצה את הרשת החברתית לחזור בה מהצנזור.

ואולם, נראה ששקד וארדן הביטו בפרשה, וחשבו לעצמם, למה לעצור בתמונה? למה שלא נצנזר כל דבר שיכול להיות קצת בעייתי, שעלול לגרום לנו ולציבור הבוחרים שלנו להרגיש קצת לא בנוח, אפילו במחיר של פגיעה מהותית ביסודות הבסיסיים ביותר של חופש הביטוי ושל הדיון הציבורי המקובל והתקין?

החדשות הטובות הן שמדובר ביוזמה כל כך ביזארית, שספק אם פייסבוק תסכים ליישם אותה, או אפילו תוכל לעשות זאת בלי לעורר זעם רב מצד ציבור הגולשים. מה גם שלא בטוח שצנזור כזה אפשרי בכלל מבחינה טכנית. המילה סכין צונזרה? אז גולשים יכתבו 0כין, סכינ, ס-כ-י-ן, Knife, או אחת מאינספור וריאציות אחרות. אם למישהו יש מסר להעביר, אין שום מחשב או אלגוריתם שיוכל למנוע ממנו לעשות את זה.

החדשות הרעות הן שאם כלי תקשורת מחו"ל ישמעו על המהלך של שקד את ארדן וידווחו עליו, התדמית של ישראל כמדינה דמוקרטית עתידה לספוג מכה קשה יותר מזו שארגונים דוגמת BDS מסוגלים לספק לה. והחדשות העצובות הן שגם אחרי שהיוזמה הזו תיכשל, שקד, ארדן ודומיהם יישארו בממשלה ובכנסת וימשיכו לספק לנו הצעות חוק ויוזמות חסרות היגיון שאולי יביאו להם כותרות יפות בעיתונים, אבל לא יעשו דבר כדי לשפר את ביטחון האזרחים או את איכות חייהם.

(פורסם גם בכלכליסט)