15

באחד מימי ראשון של יולי 1999, אני ועוד כשלושים צעירים בני 18 נכנסו לבניין חסר ייחוד ביפו, מרחק 15 דקות הליכה מבניין אחר ברחוב יהודה הימית.* לכולנו היה זה היום הראשון של קד"צ גל"צ 99, ולי היה זה היום הראשון במקצוע שלא זנחתי עד היום, היום הראשון כעיתונאי (או לפחות עיתונאי מתלמד).

החודש הזה אני מציין 15 שנים לכניסה שלי לעולם העיתונות, תקופת זמן משמעותית שבמבט לאחור קשה להאמין שעברה כל כך מהר. בני אדם שלא היו קיימים אז כנראה קוראים כתבות שלי בכלכליסט, וואלה עדיין היה פורטל, ערוץ 10 טרם עלה לאוויר, ynet עוד לא היה בתכנון וכך גם שלושה מכלי התקשורת שזכיתי לעבוד בהם.

 אני בדסק האינטרנט של גלי צה
בדסק האינטרנט של גלי צה"ל, אי שם בראשית המאה

הרבה השתנה, גם בעולם העיתונות וגם בתפיסות שלי לגבי תפקידה של העיתונות. ככל שהעיתונות עברה ברובה הליך של רידוד השיח, התרפסות בפני פוליטקאים ובעלי ממון ועלייה במקום שניתן לאינטרסים מסחריים ושיווקיים על חשבון שיקולי דעת עיתונאיים, כך התחזקה בי ההבנה של חשיבות העיתונות ככלי ביקורת עצמאי שמפקח ומתריע על פעילות השלטון וגורמי כוח אחרים בחברה. דברים שעשיתי בתחילת הדרך, דברים שחשבתי שאפשר לעשות כי זה המצב וכי זו דרכו של עולם, לא הייתי מסכים לעשות כיום. לא כי זו אינה דרכו של עולם, אלא כי דרך זו אינה נכונה ואינה ראויה לעיתונאי.

גם העבודה העיתונאית השתנתה, בפרט בעבור אלו שעובדים במערכות עיתונים. לפני 15 שנה אפשר היה להסתפק בהעברת ידיעה למהדורה המודפסת בשעות אחר הצהריים. היום צריך גם לעדכן את האתר בשוטף, לצלם אולפן, לקדם כתבות חשובות ברשתות חברתיות, ואם יוצאים לשטח גם לתפקד לא פעם כצלמי וידיאו וסטילס. עיתונאי שלא מסוגל לעשות את כל הדברים האלו יתקשה כבר היום למצוא עבודה, ובעתיד הלא רחוק מי שלא ייאמץ כישורים אלו יישאר מחוץ לשוק.

ב-15 השנים האחרונות הספקתי לעבוד בשישה כלי תקשורת, ובשניים מהם גם זכיתי להימנות על צוות ההקמה. אך במקום העבודה הנוכחי שלי, כלכליסט, נשארתי יותר מאשר בכל מקום אחר – שש שנים, 40% מחיי כעיתונאי. לא מדובר במקריות. בכלי תקשורת קודמים עבדתי בעיקר בתפקידי עריכה, בכלכליסט אני כתב טכנולוגיה. ומסתבר שעד כמה שנהניתי לערוך, עבודה בתור כתב, ובפרט בתחום שתמיד עניין אותי באופן אישי, מהנה הרבה יותר ומספקת הזדמנויות רבות יותר להשפיע על השיח הציבורי.

ואולם סיבה זו לא עומדת בפני עצמה. כלכליסט, באופן שהולך ונעשה נדיר יותר ויותר במפת התקשורת המודרנית, מספק לי חופש כמעט בלתי-מוגבל לעסוק בנושאים שמעניינים אותי ולתקוף אותם מהזוויות שאני רואה לנכון. וזאת, תוך השקעה לא מובנת מאליה של משאבי מערכת ומתן תמיכה וגיבוי מלאים אל מול לחצים כבדים מבחוץ, שלא פעם מלווים גם בהכפשות אישיות.

אני בדסק הארץ, סביבות 2005-2006. עוד בתמונה: תומר זלצר (בחזית), שהיה אח"כ גם כתב הבנקים של כלכליסט ועבר מאז לעולם טוב יותר (המגזר הפרטי) וגיל טבת (ברקע), איש גדול ועיתונאי גדול
בדסק הארץ, סביבות 2005-2006. עוד בתמונה: תומר זלצר (בחזית), שהיה בהמשך כתב הבנקים של כלכליסט ועבר מאז לעולם טוב יותר (המגזר הפרטי), וגיל טבת, איש גדול ועיתונאי גדול

לכן, אין זה מקרי שרק לפני שבועיים סיכמתי את מה שהייתה מבחינתי התקופה המשמעותית והפורייה ביותר בקריירה העיתונאית שלי – תקופת סיקור ההכרעה על עתיד המאגר הביומטרי. בשבועות, שהסתיימו ב-29 ביוני עם החלטת מליאת הכנסת להאריך את הפיילוט בתשעה חודשים, פרסמתי בכלכליסט עדכונים שוטפים, ניתוחי עומק, כתבות רוחב וחשיפות בלעדיות על התנהלות הפיילוט הביומטרי ומחדליו השונים, שעוררו הד רב בקרב הקוראים, מקבלי ההחלטות והמחוקקים.

לתפיסתי, בתקופה זו הוביל כלכליסט את סיקור הנושא כמעט לבד, ועשה זאת באופן מעמיק, רציני ונטול ספינים שהצליח להציג את הדברים כהווייתם ובצורה מאוזנת והוגנת (גם אם לא אובייקטיבית**). לא הייתי יכול לעשות זאת ללא תמיכה רחבה של המערכת, שכללה לא רק מתן יד חופשית לעסוק בנושא לעומק אלא גם הקצאת מקום נרחב ובולט בפרינט ובאתר, מתן כותרת ראשית בעיתון, עיכוב סגירת המהדורה המודפסת על מנת להכניס סיפור בלעדי שהגיע ברגע האחרון (החלטה לא פשוטה ואף יקרה!) והדיפת לחצים מבחוץ תוך מתן גיבוי מלא.

ולא מדובר במקרה יחיד. עיתונאים אחרים בכלכליסט שמתעסקים בנושאים מורכבים ונפיצים הרבה יותר יוכלו, אני בטוח, להעיד על תמיכה מערכתית דומה.

ובכל זאת, בנקודת זמן סמלית זו, אי אפשר שלא לחשוש לגבי 15 השנים הבאות. אפשרויות התעסוקה הטובות בעיתונות העברית (אלו שמאפשרות להתפרנס בכבוד) הולכות ונעלמות. גם היכולת לעשות עבודה עיתונאית אמיתית, בניגוד לעבודה שהינה כסות של פעילות יח"צנית-שיווקית, הולכת ונעשית קשה יותר. יש היום פחות כלי תקשורת שמחויבים לעבודה עיתונאית, והרבה יותר שמחויבים לשירות מטרה זו או אחרת או כאלו שמתעניינים יותר בהפיכת עמודי המערכת למקור הכנסה ופחות בניצולם לביצוע עיתונות אמיתית.

בודק את דגם האייפד הראשון בשביל כלכליסט, אפריל 2010. צילום: אוראל כהן / כלכליסט
בודק את דגם האייפד הראשון בשביל כלכליסט, אפריל 2010. צילום: אוראל כהן / כלכליסט

המצב הוא שאין כל ודאות שלעיתונאי מהזן שלי יהיה מקום בעולם העיתונות בעוד 15 שנה. הבעיה היא שאני לא מצליח לראות את עצמי עוסק בשום עבודה אחרת. ולא רק מכיוון שאין בשוק העבודה ביקוש לאנשים עם תואר שני בהיסטוריה של יהודי אשכנז בימי הביניים המאוחרים,*** או כי אין לי ניסיון מקצועי משמעותי בתחום אחר.

האמת היא שאני מאוד אוהב את העבודה העיתונאית, את הכתיבה והעריכה, את האימפקט שהיא מסוגלת לעורר, את העובדה שאני לא כבול לקיוביקל ולטבלאות אקסל ושהדו"חות התקופתיים היחידים שאני צריך להתעסק איתם הם של אפל ופייסבוק. אם הייתי צריך להגיע מדי יום למשרד שהוא לא מערכת עיתון, ולעסוק בשילוח יחידות, או ניהול מלאי, או מה שזה לא יהיה שעושים במשרד, כנראה שהייתי פוצח במסע זעם רצחני.

העבודה העיתונאית, חרף השכר הלא מרשים, חרף הקשיים של המקצוע, למרות היעדר הביטחון התעסוקתי, היא בסופו של יום עבודה מהנה ומספקת, מהסוג שקשה למצוא במקומות עבודה אחרים, עבודה שאם אתה מספיק טוב בה גם מאפשרת לך לפעמים להשפיע על התנהלות של אירועים גדולים. זה משהו שקשה לוותר עליו, משהו שבשלב זה אני לא יכול לראות את עצמי מוותר עליו.

מסקר את תערכות המובייל בברצלונה, פברואר 2015. עם השנים, המטלות מתרבות
מסקר את תערכות המובייל בברצלונה, פברואר 2015. עם השנים, המטלות מתרבות

כנראה שיום אחד לא תהיה לי ברירה, יש סיכוי יותר מסביר שמקצוע העיתונות לא יחזיק אותי עד לגיל הפרישה. והמחשבה הזו ממלאת אותי בחרדה לא קטנה. בינתיים אני עוד יכול להדחיק, יש לי עדיין כמה שנים טובות בתור עיתונאי, כמה שנים שבהן אני יכול לעשות את מה שאני אוהב, להשפיע על השיח הציבורי ולהעשיר ולהרחיב את העולם של אלו שבוחרים לקרוא את מה שאני כותב.

ומה יקרה אחר כך, ביום שאני כבר לא אוכל לעשות את זה? זו כבר בעיה של עומר מהעתיד. אני בטוח שיש לו משאבים הרבה יותר טובים ממני כדי להתמודד איתה.

_____________

* למעשה, בניין גלי צה"ל יושב ברחוב הדרור 23 ביפו. הכתובת המפורסמת ביהודה הימית היא טעות היסטורית שנובעת מהסמיכות בין שני הרחובות.

** איני מחזיק בתפיסה שעיתונאי צריך להיות אובייקטיבי בעבודתו, ולמעשה גם סבור שדבר מעין זה הוא בלתי-אפשרי במציאות היומיומית. לא רק זאת אף זאת: עיתונאי דעתן ואידאולוג שפועל על סמך השקפת עולמו הוא לטעמי עיתונאי מהסוג הטוב ביותר. אבל זאת, כמובן, אך ורק בתנאי שהעבודה העיתונאית מתנהלת בצורה הוגנת ושהדברים מוצגים תמיד בצורה מאוזנת, דברים שאני משתדל לעשות כמיטב יכולתי.

*** בכפוף לאישור סופי של עבודת התזה.

עקיצה קטנה מ"הארץ"

מאמר ב"הארץ" מדבר בשבחיו של טיפול רפואי בארס דבורים, או אפיתרפיה, אשר מסיבה לא ברורה "הממסד הרפואי בישראל מסרב להכיר בו כתרופה". המאמר, שמתפרסם תחת מדור ה"בריאות" של אתר העיתון מתיימר לספק מבט אובייקטיבי להליך טיפול רפואי שהממסד לא הכיר בו, ושיכול לרפא מגוון מחלות, החל מאסתמה ושיגרון, עבור בלחץ דם גבוה ומחלות אוטואימוניות, וכלה במחלות כמו סרטן וטרשת נפוצה!

איזו מן תרופת פלא מבטיחה היא זו? אילו מחלות נוראיות היינו יכולים לרפא אם רק הממסד הרפואי הסתום היה פותח את הראש? נשמע מבטיח מאוד, הבה נגלה במה מדובר בדיוק.

הרופאה בדרך לעבודה. צילום: Muhammad Mahdi Karim

ראשית, כותב מחבר המאמר, אחד אלון גמליאלי (עוד נחזור אליו):

"דיקור בארס דבורים התחיל כבר בתקופות קדומות: היפוקרטס, אבי הרפואה המודרנית (377-460 לפנה"ס), השתמש בארס דבורים לריפוי מחלות שגרוניות וכינה אותו 'תרופה מוזרה מאוד'. הארס מתואר בכתבים הודיים וסיניים עתיקים (500 לפנה"ס) ובקוראן נכתב כי הדבורה 'מחזיקה בכרסה נוזל שהוא תרופה לאדם'.”

נו, מי יותר חכם מאנשים שחיו לפני כמה אלפי שנים? אני כבר רץ לדקור את עצמי בדבורה, רגע אחרי שאני לוקח קמע נגד כאב ראש ועובר ניתוח בלי הרדמה. אבל רגע, חשבתי, בכל זאת מדע הרפואה התקדם קצת באלפי השנים שחלפו מאז שבחורים בטוגה עקצו אנשים עם דבורים. אולי כדאי לבדוק מה אומר המחקר העדכני יותר?

למזלי, גמליאלי בא לעזרתי:

“בשנת 1859 התפרסם מאמר מדעי ראשון בצרפת המתאר ריפוי של דלקות מפרקים ואף סרטן עור בעזרת ארס דבורים. אחריו התפרסמו עוד ועוד מסמכים ועדויות של רופאים שטיפלו בהצלחה בארס דבורים במחלות שונות, אך הממסד הרפואי סירב אז ומסרב גם היום להכיר בארס כתרופה".

הממסד הרפואי מסרב, שמעתם את זה? ברוב חוצפתו הוא מסרב! איך הוא מתעלם ממחקר חשוב שנעשה לפני יותר מ-150 שנה (והרי כבר ביססנו קודם שישן יותר = טוב יותר). אבל אני לא אתעלם, ואקרא את המחקר המדובר לפרטיו. אך אבוי, כל ניסיון למצוא את המחקר המקורי בגוגל כשל. ההתייחסויות הבודדות אליו היו באתרי אפיתרפיה או רפואה טבעית. שם גם גיליתי שהמדען המדובר הוא לא אחר מאשר ברנש בשם ד"ר Desjardins, דמות מסתורית ללא שם פרטי או אזכור אחר ברשת.

אז את המחקר (שפורסם לפי אחד האתרים בכתב העת (הבדוי?) Medical Bee Journal, שחיפוש אחריו בגוגל מספק ארבע תוצאות באנגלית ועוד 5,000 ומשהו בקוריאנית), או בצר לי מחקרים עדכניים יותר שמצטטים אותו, לא הצלחתי למצוא. אפילו לא במאגרי מידע של מאמרים מדעיים כמו פאבמד או סקופס. שמות מדענים ומחקרים אחרים, כולם מהמאה ה-19, שצוינו באתרים אחרים התגלו כאמיתיים באותה מידה.

אבל אז חשבתי שאולי ב-150 השנים האחרונות היו עוד כמה מחקרים, אולי אפילו עדכניים יותר. אחרי הכול גמליאלי עצמו טוען כי "ארס הדבורה נחקר באוניברסיטאות ומכונים ברחבי העולם”. למרבה הצער, הוא לא מפרט את שמות המחקרים או תוצאותיהם, ונאלצתי לבצע את העבודה בעצמי.

התחנה הראשונה, כמובן, ויקיפדיה, שם מוזכרים בערך בנושא שלושה מחקרים שנעשו לבדיקת יעילות ארס דבורים בטיפול בטרשת נפוצה. באוניברסיטת Allegheny בוצע מחקר בחולדות, בו נמצא שלארס דבורים אין השפעה חיובית על תסמיני טרשת נפוצה. למעשה, הקבוצה שקיבלה ארס דבורים הפגינה תסמינים חריפים יותר מקבוצת הביקורת. שני מחקרים אחרים, באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובהולנד, שנעשו בבני אדם, העלו גם הם שארס דבורים לא מקל על תסמיני המחלה הקשה.

חייך, עקצו אותך. צילום: Waugsberg / CC-by-sa

אבל הוויקיפדים הם עם קשה עורף. בוודאי העלימו כמה מחקרים חשובים. ואכן, בדיקה בפאבמד גילתה כמה מחקרים בהם נטען כי לארס דבורים יש תכונות חיוביות שונות כמו למשל בטיפול במחלות עורקים, או מחלות כבד. עם זאת, הניסויים נערכו על עכברים, ולנבדקים לא ניתן ארס טהור כי אם רכיבים שזוקקו ממנו בהליך קפדני או שניתן בצורה מהולה ביותר. בנוסף, כל המחקרים האלו הגיעו מצוות חוקרים אחד במוסד אחד, Catholic University of Daegu בקוריאה הדרומית – לא בדיוק ממוסדות המחקר המובילים בעולם – וכולם פורסמו ב-The American Journal of Chinese Medicine, כתב עת שעוסק ברפואה אלטרנטיבית ובפירוש לא מהחשובים שבכתבי העת המדעיים.

ב-2010 התפרסם בכתב העת Progress in Neurobiology מאמר שסקר את המחקרים השונים שנעשו בתחום. המאמר מתמקד בארס דבורים כאמצעי לטיפול בכאב, והגיע למסקנה שאף שבקרב מכרסמים נמצאו תוצאות חיוביות להזרקת ארס דבורים (מסקנה המתבססת במידה רבה על מחקריי הקוריאנים), הרי שבקרב בני אדם טרם בוצעו מחקרים גדולים ומקיפים שמאפשרים לספק קביעה חד-משמעית (אם כי כמה מחקרים שנעשו, חלקם ללא קבוצת ביקורת, הראו תוצאות מעודדות).

איזו אכזבה. מסתבר שארס דבורים לא הוכח כיעיל באמת לטיפול במחלות חריפות, ומחקרים רציניים שנעשו בבני אדם דווקא העלו מסקנה הפוכה. אולי הייתי צריך להבין את זה כבר כשכותב המאמר דיבר על טיפול באמצעות עקיצה (בניגוד למתן ארס דבורים שעבר טיפול ועיבוד) שמתבצעת "בנקודות דיקור לאורך המרידיאנים – קווי זרימת 'אנרגיית החיים' (צ'י)”.

אבל מחשבה אחת עדיין הטרידה אותי: איך מחבר המאמר כותב דברים כאלו בלי לבדוק אותם לעומק? איפה האחריות העיתונאית? השורה האחרונה הבהירה הכול: “הכותב הוא מייסד ומנהל המרכז הישראלי לאפיתרפיה". ואם אתם מאמינים לו, יש לי כאן טוניק נחשים שמרפא איידס ומבטל ברית מילה. רק 100 שקל למיליליטר, ואני עוד מפסיד עליכם.

מי הממזר ששינה את הכללים?

היום בבוקר, בלי סיבה מיוחדת, נזכרתי בציטוט הקלאסי "הממזרים שינו את הכללים", שלא פעם נעשה בו שימוש בהקשר של פרשת האנס קצב, או חוסר יכולת השמאל המקומי להתמודד עם ההתנהלות החדשה של הימין הדורסני. מה שלא נזכרתי בו היה הוגה הציטוט. הניסיון לגלות את התשובה הוביל למסע מרתק בנבכי הרשת, וגם לימד אותי כמה דברים על הדרך שבה העיתונות הישראלית ואף האקדמיה הופכות אמרה אגבית לעובדה מוצקה הידועה לכל.

ההתחלה הייתה לא רצינית. אחרי חיפוש עצל ולא מחייב בגוגל החלטתי לתת לאנשים אחרים לעשות לי את העבודה, ושאלתי בטוויטר. יוסי גורביץ, מקור בלי נלאה של ידע היסטורי מהימן, היה הראשון לספק תשובה: "ספירו אגניו, סגן הנשיא הראשון של ניקסון, אחרי שהורשע בהעלמת מס: 'הממזרים שינו את הכללים ולא אמרו לי'".

הייתי מסתפק בכך, לולא חיפוש נרחב יותר בגוגל גם בעברית וגם באנגלית היה מגלה שכל האזכורים ברשת של ציטוט זה הם מאוחרים ליולי 2001; ושכולם ללא יוצא מן הכלל מופיעים בהקשר ישראלי (כתבה מתורגמת מהארץ, פוסט של בלוגר ישראלי) . בנוסף, הציטוט לא הופיע באף-אחד מעשר האתרים הראשונים שעולים כאשר מחפשים בגוגל spiro agnew quotes.

הממזרים בגוגל

מי המקור האפשרי של ציטוט זה? מועמד לפציינט אפס זוהה תוך זמן קצר: מאמר של יואל מרקוס מ-31 ביולי 2001 הוא האזכור הראשון ברשת לקיומו של ציטוט זה, הן בעברית והן באנגלית (ואם מצאתם אחרת, תנו לי בלינק). הנתונים העלו תיאוריה מתבקשת – לא מדובר באמירה של אגניו, ועכשיו תוכיחו אחרת. החשוד המתבקש היה, כמובן, מרקוס. הבקשות מהטוויטרספירה לספק הוכחה לא זכו למענה, למרות ההבטחה לבירה לזוכה המאושר.

אמנם לקראת שעות הערב צצו עדויות אישיות שלפיהן הציטוט נצפה בתקופת טרום-מרקוס, אבל לא מדובר במשהו שיחזיק מים בבית-משפט לא ישראלי. מה גם שלכל היותר מדובר בהפרכה לאפשרות שזוהי בדיה של מרקוס, ולא הוכחה כי אכן אגניו הוא המקור.

בירור בארכיוני העיתונים לא הבהיר את התמונה. בארכיון הארץ, האזכור הראשון הוא אותו מאמר של מרקוס. אבל הארכיון מכסה רק את תקופת פעילות אתר העיתון, ומכיוון שהאמירה מוצאה כביכול בשנות ה-70, אין בכך הוכחה לכאן או לכאן. בארכיון מעריב האזכורים הם כולם פוסט-מרקוס. אבל שוב, מדובר בארכיון שמכסה רק את תחילת המאה ה-21 צפונה.

גישת העובד לארכיון המלא של כל גיליונות ידיעות אחרונות סיפקה תמונה רחבה יותר: שני אזכורי טרום-מרקוס נדירים! המאוחר מביניהם, כתבה מ-7 ימים מאת מרדכי גילת, מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר-קריץ שעניינה פרשת נתניהו עמדי. הכתבה, שתאריכה 4 באוגוסט 2000, מייחסת גם היא את הציטוט לאגניו, בנוסח קצת שונה: "הממזרים שינו את הכללים באמצע המשחק ולא סיפרו לי".

אזכור טרום-מרקוס מס' 1

הכתבה המוקדמת יותר דווקא מסבכת את העניינים. בכתבה זו, מ-30 באוגוסט 1996, עוסק מירון רפופורט במשפט השוחד של נשיא קוריאה הדרומית לשעבר. בין מרואייניו, הפרופסור בן-עמי שילוני מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטה העברית, שמזכיר את הציטוט המדובר, אך הפעם מייחס אותו לניקסון עצמו, ולא לאגניו (ויש כבר תיאוריה שמסבירה את זה). נכון לרגע זה, מדובר באזכור המוקדם ביותר של הציטוט, בעברית או באנגלית, שהצלחתי לאתר.

אזכור טרום-מרקוס מס' 2

דנה שונרא, שהצטרפה לחיפוש בשעות הערב, הזרימה דם חדש וסיפקה כמה כיוונים מעניינים. הבדיקה באתר ספריית ניקסון לא סיפקה אמנם תוצאות, אבל חיפוש ראשוני של השאילתא – agnew bastards changed the rules – בארכיון הניו-יורק טיימס הסתמן כמבטיח: נמצאו מספר מאמרים בהם מוזכרות כל המילים הללו. אבל שני חיפושים מדויקים יותר – הראשון: "bastards changed the rules"; השני: agnew "changed the rules" – הניבו אפס תוצאות או תוצאות לא קשורות.

שונרא כן הצליחה למצוא מאמר אקדמי מ-2004, באנגלית של חוקרות ישראליות, עם הציטוט. זה האבסטרקט. מטעמי זכויות יוצרים אני לא מעלה את המאמר במלואו (נגיש רק באתר מקצועי דרך מוסד אקדמי), אך שונרא ורחביה ראו אותו ויכולים להעיד לנכונות דבריי. הציטוט מוזכר שם פעמיים, ובאחת מהן גם מיוחס לאגניו: "Since Spiro Agnew’s famous 'the bastards have changed the rules'".

עם זאת, החוקרות אינן מספקות מקור לייחוס הציטוט לאגניו, ונראה שהן מתייחסות לכך כמובן מאליו. העובדה שהמאמר מתוארך לתקופת פוסט-מרקוס, מקשה להסתמך עליו כמקור ראשוני אמין.

נכון לעכשיו, לא אותר שום מקור אמין אשר מייחס את הציטוט לאגניו. נמצאו רק שני מקורות לא-מקוונים מתקופת טרום-מרקוס המזכירים את הציטוט, ואחד מהם בכלל מייחס אותו לניקסון. יש כמה עדויות אנקדוטליות של אנשים הטוענים כי קראו את הציטוט בספר או ראו אותו מיוחס לאגניו במקור אמין אחר, אך בלי ראיות מוצקות מדובר באנקדוטות ולא יותר.

האם הציטוט אכן נאמר על ידי אגניו או ניקסון? ואולי זו היא המצאה ישראלית מסוף המאה ה-20/תחילת המאה ה-21? לכאן או לכאן, הראיות לא מאפשרות להגיע לקביעה סופית. שונרא, עם זאת, סיפקה קישור לפריט מידע מעניין שיכול להסביר למה הציטוט הזה, אמיתי או לא, כל כך שכיח בתקשורת הישראלית: ניקסון, כך עולה מקלטות שהתפרסמו ב-1999, היה אנטישמי לא קטן, ואף כינה את היהודים "ממזרים".

ולסיום, אני מכריז בזאת רשמית כי הגולש שיצליח להביא הוכחה כי אגניו הוא זה שאמר את הציטוט המדובר, או להפריך זאת מכל וכל (בין אם להוכיח כי הציטוט סופק על ידי דובר אחר, ובין אם להוכיח כי מצוץ הוא מהאצבע), יזכה לארוחה דשנה על חשבוני. צאו לדרך.

עדכון 8/1/12: הקורא יהושע הפרוע ביצע עבודת תחקיר מעמיקה וגילה ראיון עם אגניו בו הוא אומר "פתאום שינו את הכללים באמצע המשחק" ("Suddenly changed the rules in the middle of the game"). "הממזרים" הם כנראה תוספת ישראלית מאוחרת. גללו לתגובות 4 ו-5 למידע המלא. כל הכבוד יהושע – הארוחה המובטחת שלך.