ישראל הפתוחה, חלק ד': הרשויות המקומיות – אין שקיפות, אין מידע ואין עם מי לדבר

זוהי הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שמתפרסמות לראשונה כאן בבלוג. בכתבה זו נסקר המצב ברשויות המקומיות בישראל. יישום ממשל פתוח ברמה המוניצפאלית חשוב לחיי היומיום שלנו פי כמה וכמה מונים מיישומו ברמה הארצית, ואולם בהבטים חשובים רשויות רבות עדיין תקועות במאה ה-20.

הכתבות הקודמות בחנו את מצב השקיפות בגופי הממשלה השונים, את המאבקים לפתיחת והנגשת תקציב המדינה ואת פרויקטי השתתפות הציבור בישראל. הכתבה הבאה, והאחרונה בסדרה, תתמקד במפתחים העצמאים שפועלים בתחום הממשל הפתוח ובקשיים שבפניהם הם ניצבים.

————————————–

"יותר משליש מהרשויות לא מפרסמות תקציב או נתוני מכרזים"

בכניסה לאתר האינטרנט של עיריית צפת מתנססת תמונתו של ראש העיר, אילן שוחט, ומעליה הכותרת "ברכת ראש העיר". תושבי העיר שיהיו מעוניינים לגלות מה מברך אותם ראש העיר יתאכזבו קשות לגלות שאין שום קישור המוביל לברכה המובטחת. תמונת הנוף של העיר בראש העמוד דווקא מכילה קישור – המוביל לפתיחת עמוד חדש שמבשר בגאון ""לא נמצא מידע!!".

"לא נמצא מידע!!" היא באמת ההגדרה הנכונה לאתר של צפת. קישורים רבים באתר, שנבנה ב-2008, מובילים להודעת שגיאה. כשיש מידע הוא מצומצם במקרה הטוב (למשל: רשימת בתי הספר בעיר הכוללת רק את שם המוסד ומספר הטלפון בו), או חסר תועלת במקרה הרע (כתובת קבר האר"י היא פשוט "צפת").

המקרה של צפת הוא אמנם קיצוני, אבל ממחיש היטב את המצב הקשה של כמעט כל הרשויות המקומיות בישראל בתחום הממשל הפתוח: שקיפות מועטה, במיוחד בתחומים חשובים, קושי לקבל מידע וחוסר ביוזמות השתתפות ציבור. או בקיצור: "לא נמצא מידע!!".

צילום מסך: אתר עיריית צפת

"הגופים שנתפסים כמושחתים ביותר"

ההחלטות שמתקבלות במועצה המקומית בשטחה אנו גרים – כמה פעמים בשבוע לפנות את הזבל, איפה לפתוח גן ילדים חדש, האם לבנות באזור מסוים פארק חדש או שכונת מגורים – משפיעות על חיי היומיום שלנו הרבה יותר מהחלטות המתקבלות בממשלה. אבל בפועל, רובנו יודעים מעט מאוד על הנעשה במשרדי הרשות המקומית שלנו, על ההחלטות שמתקבלות במועצה המקומית, או על התקציב העירוני שאושר.

"רשויות מקומיות זה הגוף שיש לו את הממשק המידי והכי משפיע על התושב", אומרת דליה שגיא, מנכ"לית עמותת שבי"ל – שקיפות בינלאומית. "עם זאת, אחד הגופים שנתפסים כמושחתים ביותר הן הרשויות המקומיות, וזה גם אחד המקומות שיש בהם הכי הרבה שערוריות שקשורות לשוחד. זה נושא שצריך להתחיל לטפל בו".

שבי"ל, שלוחה מקומית של ארגון Transparency International היושבת בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, בדקה מקרוב את מצב השקיפות וחופש המידע ב-50 רשויות מקומיות, בהן כל הערים הגדולות. התוצאות לא היו מעודדות.

70% מהרשויות שנבדקו לא פרסמו נתוני איכות סביבה בהתאם לחוק חופש המידע. יותר משליש מהרשויות לא פרסמו באתרן את התקציב העירוני השנתי, ומרבית התקציבים שכן פורסמו לא נגישים בפורמט אקסל המאפשר בחינה אמיתית של התקציב. "התקציב הוא כלי לתושב לראות על מה הרשות מוציאה את כספה ומה סדר העדיפויות שלה", אומרת שגיא. "אני בחרתי אותך לראש עיר, אז זכותי וחובתך להציג כמה הוצאת על החינוך, מה סדרי העדיפויות, לאן מנותב הכסף".

רק עיר אחת, בת ים, פרסמה באתרה תוכנית אתיקה. אף רשות שנבדקה לא פרסמה טפסי ניגודי עניינים של חברי המועצה. בנוסף, שליש מהרשויות לא פרסמו כל נתונים לגבי מכרזים עירוניים. שגיא: "אי-פרסום מכרזים זה פתח לשחיתויות. ככל שהדברים שקופים, כך הסיכונים של השחיתות ירדו. אם המכרז מפורסם באתר, ובהמשך גם ההצעה הזוכה, הציבור יוכל לבדוק את הזכייה. אלו זה דברים שצריכים להיות שקופים לציבור".

 למה המצב כל כך עגום?
"זה פשוט לא מעניין אותם, ואין מודעות של התושבים או של הנבחרים. זה חוסר מודעות של החשיבות והשקיפות, ושל הציבור. הציבור צריך לדרוש את המידע, לבקר את מעשי הרשות ולהיות מעורב. אני מעדיפה לחשוב שזה לא בזדון. מאז שפרסמנו את הדו"ח יש לנו דו-שיח עם הרבה רשויות מקומיות, וחלק מהנתונים לא מפורסמים בגלל חוסר מודעות. אחרי שעיריות קיבלו את דו"ח הן העלו דברים נוספים לאתר, שיפרו אתרים ולקחו לתשומת ליבן".

שגיא. "אין מודעות של התושבים או של הנבחרים". צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

תיקיות מעלות אבק במקום תיעוד דיגיטלי

אחד הפעילים המרכזיים במאמצים לשנות את המצב ברשויות המקומיות הוא רועי פולקמן, ראש האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים. לרשויות האחרות יש בהחלט מה ללמוד מבירת ישראל, שדורגה במקום הראשון בדו"ח של שבי"ל עם ציון של 91 מתוך 100.

אבל גם פולקמן עצמו לא ממהר להתגאות בהישג זה. "התחום הזה בארץ לא מאוד מפותח ונושא המידע ברשויות מקומיות מאוד לוקה בחסר", הוא אומר. "ירושלים היא אחת המתקדמות בארץ, אבל הרף נמוך מאוד. הדו"ח נבנה על זה שראש העיר פתח דברים מאוד בסיסיים לציבור הרחב. הם קיימים ברמה טובה בירושלים, אבל זה רק הבסיס. בהשוואה להרבה רשויות אין ספק שאנחנו במקום אחר. אבל זה על רקע של ואקום גדול מאוד בשלטון המקומי בעניינים האלו".

יובל אדמון, מנכ"ל הסדנא לידע ציבורי שפיתחה את האתרים כנסת פתוחה והתקציב הפתוח, לא חולק עליו: "אם אתה רוצה מקום אחד שבו אתה יכול לראות נתונים כמו גובה הארנונה בכל שכונה, מה רמת זיהום האוויר או הפשיעה באזוי מסוים, לעבור על תקציב המדינה לפי שנים ולנתח אותו – אלו דברים שאי-אפשר למצוא בצורה מרוכזת. לעיריות כמו ירושלים ולתל-אביב יש אלפי נכסים. אם אתה רוצה לפתוח מפה ולקבל רשימה של הנכסים, ומה השימוש שלהם – זה לא קיים כיום ברשת".

פולקמן. "הרף נמוך מאוד". צילום: מיקי אלון / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

לדברי פולקמן, הבעיה מתחילה עוד לפני הדיון חשיפת המידע ברשת. "כדי לשתף ציבור במידע צריך שיהיה מידע", הוא אומר. "בארץ, ובוודאי בשלטון המקומי, אין האחדה של איסוף מידע. זו לא נורמה שהחלטות צריכות להתקבל על בסיס נתונים ועובדות, שצריכים להציב יעדים מדידים, שצריך לבנות נקודות מוצא ביחס למה שהרשות עושה כדי לבדוק התקדמות.

"גם לא ניתן היום להשוות בין רשויות. איך אני יודע איזו עירייה טובה ויעילה יותר בנושאי חינוך תבראה ועוד, כשאין פרמטרים להשוואה, כשאין נתונים אחידים בין הרשויות המקומיות? מי שאמורים היו לעשות את זה הם המרכז לשלטון מקומי או משרד הפנים. לשני הגופים אין מאגר מידע על שום דבר, למעט נתוני תקציב. אבל תקציב מעיד מעט מאוד על איכות השירותים ושום דבר מעבר לזה אני לא יכול למדוד, ובטח שלא להשוות. ברוב הרשויות אין אפילו דיון על תוכניות עבודה. זה לא ניהול של המאה ה-21".

אדמון. "מקווים שהתושבים ילחצו". צילום: אריאל בשור / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אדמון מוסיף: "בחלק מהעיריות אין אפילו תיעוד דיגיטלי מסודר. יש להן הרבה תיקיות מעלות אבק. יש רשויות מקומיות שאפילו אין להן אפילו אתר. אתה לא יכול לדעת אפילו למי לפנות. צריך להתקשר למוקד העירוני או להגיע פיסית לעירייה".

לאחרונה החלה הסדנא לידע ציבורי בקידום פרויקט שנועד להביא לשינוי במצב זה. "מדובר בפרויקט שנועד לאפיין מודל של רשות מקומית פתוחה, ולספק לרשויות כלים ליישם את המודל הזה", אומר אדמון. "המטרה היא ליצור פלטפורמה שמורכבת מכמה מערכות טכנולוגיות. חלק מהיכולות האלו קיימות כבר ברמה הלאומית, כמו התקציב הפתוח, אז לעשות את זה ברמה המקומית זה לא כזה קשה. אנחנו נתחיל בפיילוט בכמה רשויות חזקות וגדולות, כי זה דורש גם תהליך פנימי בעירייה, קודם מהתקציב ואחר-כך אולי תכנון ובנייה. ברגע ששלוש או ארבע עיריות יתחילו לפתוח את עצמן לציבור, אנחנו מקווים שרשויות אחרות לא יוכלו לסרב או שהתושבים ילחצו עליהן".

ישראל הפתוחה, חלק א': שקיפות – במשרדי הממשלה עדיין סבורים שמידע הוא לא לאזרחים

לפני כשבועיים התפרסם ב"כלכליסט" פרויקט שיזמתי בנושא מצב הממשל הפתוח בישראל. היה זה פרויקט נרחב, שהתפרס על פני שישה עמודים נטו, וכלל שלושה חלקים: טקסט מקדים ופרשני על מה זה ממשל פתוח ולמה הוא חשוב לציבור; סקירה של הבטים שונים בנושא יישום הממשל הפתוח בישראל; וראיון עם סמנכ"ל הטכנולוגיות של סיאטל, שאחראי להפיכתה לעיר הפתוחה בארה"ב.

הפרויקט מבוסס על עשרות שעות תחקיר ומספר רב של ראיונות מקיפים עם הגורמים החשובים בתחום. למרות ההיקף הרב שניתן ב"כלכליסט" לפרויקט, מטבע הדברים ניתן היה להביא לידי ביטוי בעיתון רק פרומיל מהמידע הרב שנאסף ומההבטים הרבים של יישום הממשל הפתוח בישראל. נושאים רבים לא זכו להגיע לדפוס, או שנדונו בהיקף מצומצם יחסית.

לפיכך, בשבועות הקרובים אפרסם כאן בבלוג את כתבות התחקיר המלאות שמתוכן הורכב הפרויקט. מדובר בכתבות ארוכות יחסית, אך מעניינות ומרתקות. הן סוקרות בפירוט שאינו אפשרי בדפוס את מצבו על הממשל הפתוח בישראל בהבטים השונים, ומורכבות כמעט כולן מחומרים שלא הופיעו בפרויקט שבעיתון.

למיטב ידיעתי, זוהי הפעם הראשונה שבה מתפרסמת בבלוג ישראלי סדרת תחקירים עיתונאיים מקורית ומעמיקה שכזו, ואני מקווה שהפרסומים כאן יעוררו עניין ויוסיפו לאימפקט שכבר היה לפרסום המקורי ב"כלכליסט". הכתבה הראשונה שמובאת מיד עוסקת בנושא רב החשיבות של השקיפות השלטונית ויישום חוק חופש המידע בישראל. הכתבות הבאות יעסקו במאבקים לפתיחת תקציב המדינה; ביוזמות השתתפות הציבור הקיימות בישראל; במצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות; ובקשיים שניצבים בפני מפתחים שפועלים בתחום.

—————————————————-

"גם אם תבקשו אלף פעמים אני אעשה את מה שאני יכול כדי לא לתת לכם"

במדינה שבה מרבית ההורים עדיין נוהגים לבצע מילה בילדיהם והם בני שמונה ימים בלבד, אך טבעי הוא שלא יהיה דבר קל יותר מלצפות ברשימת המוהלים שהתרשלו בתפקידם. זה מה שחשבו גם בתנועה לחופש המידע, לפני שפנו לרבנות הראשית בבקשה לקבל את הרשימה.

 "הם סירבו, בטיעון של פגיעה בפרטיות", מספרת מנכ"לית העמותה, אלונה וינוגרד. "הגשנו עתירה לבית המשפט. זכינו, אבל הרבנות לא הגישה את הרשימה. פנינו שוב לבית המשפט, שהוציא החלטה של ביזיון בית המשפט, והם הגישו רק רשימה חלקית. אחרי שנה ביקשנו רשימה מעודכנת, והם עוד פעם אמרו לא. הגשנו עוד עתירה, עוד פעם זכינו, ועוד פעם לא העבירו את הרשימה. הם פשוט מצפצפים על ההחלטות".

וינוגרד. "מצפצפים על ההחלטות". צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

מאבקים הרבים שמנהלת העמותה מול משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים בניסיון לזכות בפיסת מידע זו או אחרת, כולם סביב הניסיון ליישם בפועל את חוק חופש המידע, מהווים עדות כואבת לנחשלות של השקיפות הממשלתית בישראל – שקיפות, שאמורה להיות היסוד בכל יוזמת ממשל פתוח.

"ממשל פתוח מבוסס על ארבעה פרמטרים, שכשהם מתקיימים אז הדמוקרטיה מתקיימת בצורה ראויה נכונה", אומרת וינוגרד. "הראשון שבהם הוא שקיפות ודיווחיות, ולצידו שיתוף הציבור, אחריותיות וקידום טכנולוגיות מתקדמות. אור השמש הוא מהחטא הטוב ביותר. גוף שנתון לביקורת פועל בצורה טובה יותר. גוף שפועל במחשכים, בהכרח יש בו אי-סדרים. ברגע שצריך לתת דין וחשבון, גוף יתנהל אחרת".

"מחסום על מידע עוצר את כלכלת ישראל"

מיכאל (מיקי) איתן, השר הממונה על שיפור השירות לציבור, הוא הגורם הממשלתי המוביל בקידום יוזמות שקיפות וממשל פתוח. לדבריו, החשיבות בשקיפות ושחרור מידע שלטוני חשובה לא רק לשיפור הממשל, אלא גם לפעילות הכלכלית במשק. "כלכלת המידע הופכת להיות כלכלה בעלת עוצמה אדירה. כל אחד ששם מחסום על מידע עוצר את כלכלת ישראל וגורם לה נזק גדול. ברגע שחוסמים מידע לגיטימי, פוגעים באינטרסים הכלכליים ובדמוקרטיה של מדינת ישראל. תנו למידע להיות חופשי ולזרום. תנו לאנשים לעשות בו מה שהם רוצים. הם יעשירו אותו, יפתחו אפליקציות. זה נעשה במקומות אחרים, ויכול להיעשות גם אצלנו".

איתן. "תנו למידע להיות חופשי". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אבל נכון להיום, הממשל בישראל רחוק מרמת מהשקיפות והנגשת המידע הרצויה. "יש שתי אסכולות במדינת ישראל", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "יש את אלו שנורא נורא אכפת להם, ויש את אלו שאומרים, 'המידע הוא כוח, הוא שלי, אני מניסטריון של מידע, וגם אם תבקשו אלף פעמים אני אעשה את מה שאני יכול כדי לא לתת לכם אותו'".

שוורץ אלטשולר, שכתבה את הספר על ממשל פתוח בישראל (זה לא ביטוי: מחקרה המקיף בנושא התפרסם בתחילת השנה), מעריכה שכרגע האסכולה השנייה היא הבולטת יותר. "אנחנו נמצאים בשלב התחלתי, שלא לומר מקדמי. יש כבר פרויקטים, כמו הנגשת התקציב שהוא צעד ענק קדימה, יש חובה לכל משרד ממשלתי להחזיק אתר אינטרנט. אבל אפילו בזה לא כולם עומדים".

וינוגרד מוסיפה: "אם אתה הולך לממונה חופש מידע בגוף ממשלתי ומבקש מידע, הוא קודם כל חושב למה לא להוציא אותו. למעלה מ-90% מהבקשות הראשונות שלנו נענות בשלילה. אין הבנה שהמידע הוא קניין של הציבור. בכנס שהנחיתי לפני כמה זמן, בא אליי מישהו ואמר לי, 'תדעי לך שכשבקשה שלך מגיעה לממונה על חופש המידע במשרד כלשהו, הוא אוטומטית מעביר אותה לתחתית הערימה'. זה מראה לי שברמה הפקידותית יש חוסר הבנה לגבי המהות למי שייך המידע".

"אין אחריות, אין תשובות"

הסיבה למצב זה קשורה, בין השאר, לאופן שבו יושם חוק חופש המידע בישראל. "בבריטניה, לפני כניסת חוק דומה לתוקף, ביצעו היערכות רוחבית מקיפה בת כמה שנים שכללת יצירת תשתיות והעברת הדרכות לעובדי המדינה", אומרת עו"ד רבקי דב"ש, מנהלת יחידת חופש המידע במשרד המשפטים שמוקמת בימים אלו. "בישראל, החוק במובנים מסוימים נכפה על הממשל. לא נערכו אליו מספיק והתחילו ללמוד אותו תוך כדי הליכה, בלי לדעת מה המשאבים הכרכוים ביישומו".

היחידה בראשה עומדת דב"ש, שנכנסה לתפקידה לפני כשלושה חודשים, הוקמה ביוזמה משותפת של השר איתן ושל מנכ"ל משרד המשפטים, ד"ר גיא רוטקופף. בחודשים אלו, בעבודה קשה ומאומצת ("יש חסר בנתונים"), הצליחה דב"ש לגבש תמונה זהירה של מצב יישום חוק חופש המידע במשרדי ממשלה ויחידות סמך: "מהנתונים שאספתי מדובר על כ-4,000 בקשות בשנה. כשני שליש מהן נענות בחיוב, והשליש הנוסף בסירוב או בסירוב חלקי. 75% מהבקשות נענות בזמן, לחיוב או לשלילה, כלומר תוך 30 יום".

הנתונים היבשים הם רק חלק מהתמונה. מאמציה של וינוגרד להביא לפרסום דו"חות ונתונים שונים הפגישו אותו עם הצד האיזוטרי והביזארי של הביורוקרטיה הממשלתית. "כשביקשנו מהשב"ס את רשימת האסירים שברחו במהלך חופשתם מהכלא, התשובה הייתה שהם דוחים את הבקשה בגלל הסייג של פגיעה בפרטיות, כאשר הכוונה היא לפרטיות האסירים. ביקשנו ממנהל האוכלוסין החלטות בנושא מבקשי מקלט מדיני, והם שלחו בתגובה את הטופס כשכמעט כל מהמידע מושחר. אבל מבחינתם הם סיפקו לנו את המידע".

אבל הגוף הממשלתי הבעייתי ביותר, לדברי וינוגרד, הוא כנראה הרבנות הראשית: "יש לנו שלוש בקשות עומדות ברבנות. הממונה על חופש מידע ברבנות, אחרי שבמשך תקופה ארוכה לא היה ממונה, נמצא כבר חודשים במילואים. כל פעם שאנחנו מתקשרים מעבירים אותנו למתמחה. והוא כורע תחת העומס, הוא לא מבין בחוק, לא יודע מה צריך לעשות, אין לו מושג. אין לקיחת אחריות, אין תשובות, אין אפילו עם מי לדבר. אני לא אומרת שהרבנות מושחתת, אבל הגוף הזה פועל במחשכים, אחד הגופים החשוכים במדינה. אנחנו לא יודעים מה קורה שם".

מהרבנות הראשית נמסר בתגובה לטענות: "הממונה על יישום חוק חופש המידע ברבנות הינו היועץ המשפטי. לאחר עיכוב רב באיוש התפקיד מונה רק לאחרונה יועץ משפטי בפועל, שהתחיל לטפל גם בעניין חופש המידע. עם זאת, המתמחה טיפל באופן מקצועי ועל פי חוק בכל הפניות שהגיעו אליו. לגופו של עניין, לאחרונה הרבנות העבירה מידע מפורט לתנועה לחופש המידע בהתאם לבקשותיה בעניין המוהלים. כמו כן, בניגוד לטענה, בימים אלו מתקיים הליך משפטי שטרם הסתיים בנוגע למידע שהתבקש, וממילא לא התקבלה כל החלטה על ידי בית המשפט בנדון".

"אולי מישהו ישים שפם על הפרצוף של נתניהו?"

גם השר איתן יודע לספר על מאבקים סיזיפיים: "יש לממשלה מאגרים עצומים של תמונות. כמעט כולן הן תמונות שהממשלה צריכה להפיץ, להעביר איתן מסרים. ויש לי מאבק שהתמונות יופצו בצורה חופשית ובחינם. לאחרונה הפסדתי בהצבעה בנושא בוועדת השרים לחקיקה. למה הם התנגדו? כי אולי יעשו בתמונות האלו שינויים. כי אולי מישהו ישים שפם על הפרצוף של מיכאל איתן או של נתניהו. אז הם העבירו החלטה שקובעת כל מיני מגבלות, למשל שאי-אפשר לעשות שינוי בגודל התמונה או לעבד אותה. מה אכפת לכם? מה אתם מודאגים?"

"מיקי מספר סיפורי נפלאות על כמה הוא עשה, והוא עשה", אומרת שוורץ אלטשולר. "אבל הוא אי בודד. אין לו השפעה גדולה עדיין, הוא צריך להתחנן לכל פיסת מידע. ברמה של הנגשת מידע פעיל, לא רק לפי חוק חופש המידע, יש הרבה עבודה לעשות. אז יש במדינת ישראל החלטת ממשלה שכאילו מאמצת את עקרונות הממשל הפתוח. אבל בפועל יש עוד דרך ארוכה ואנחנו לגמרי לא שם".

שוורץ אלטשולר. "צריך להתחנן לכל פיסת מידע". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

האדם שיכול יותר מכל להביא לשם את הממשל הישראלי הוא כנראה דב"ש מיחידת חופש המידע. "אין לי ספק שזה תהליך", היא אומרת. "יש רצון לפעול בנושא, אבל לפעמים אין את הכלים. ומה שלגורם מסוים נראה כעודף שקיפות, מישהו אחר יראה כלא משמעותי. בהקמת היחידה אנחנו מנסים לתת מענה רוחבי, להתעסק הרבה בהדרכה והטמעה של החוק בקרב כלל עובדי המדינה. כשעובד מקבל בקשה לפי חוק הוא ידע במה מדובר ויבין איך להגיב לה. אנחנו רוצים שכשמגיעה בקשה לכלל משרדי הממשלה, כל משרד יגיב באותו אופן ולפי אותם שיקולים. השלב הבא הוא להתחיל לדבר על הפצת מידע יזום. כי בסופו של דבר חוק חופש המידע הוא שקיפות פאסיבית. אנחנו רוצים שמשרדים יחשפו מידע בצורה מחושבת ויזומה".

פוקוס על: משרד הבריאות – "המידע החשוב לא משוחרר לציבור"

תחום הבריאות הוא בין החשובים ביותר לחיי היומיום שלנו, ובארץ מחזיק משרד הבריאות באינספור נתונים שיכולים להביא לשיפור משמעותי בשירותי הבריאות שמקבלים אזרחי ישראל – החל ממדדיי איכות של בתי חולים (למשל, כמות זיהומים או דו"חות פעילות של מחלקות), ועד השוואה בין קופות החולים (כמו זמן המתנה לתור או לבדיקה). בחו"ל, נתונים מסוג זה מהווים בסיס להקמת אתרים ממשלתיים המספקים לציבור מידע נרחב על שירותי הבריאות השונים במדינה, אבל בישראל הנתונים נשמרים בקנאות כמעט על ידי משרד הבריאות, שבאתרו תתקשו אפילו לאתר את רשימת בתי החולים בארץ.

"משרד הבריאות מחזיק בהרבה מידע חשוב, אבל לא משוחרר מידע שיעיל לאזרח", אומרת וינוגרד. "אם אני רוצה ללדת, ואני גרה במרכז הארץ, אני רוצה שתהיה לי אפשרות להיכנס לאתר משרד הבריאות ושאוכל להשוות בין המחלקות מבחינת גודל החדרים, הניקיון, מספר האחיות וטיב האוכל. לאפשר לכל אחד לעשות את השיקולים והבחירות שלו. אני רוצה שיהיה לי מידע נגיש והשוואתי כדי שאוכל לקבל בחירה מושכלת יותר בהחלטות רפואיות בחיי. אבל אין בכלל מידע השוואתי".

אם מתקבל מידע, מוסיפה וינוגרד, הוא מגיע רק אחרי מאבקים מתישים: "על כל דו"ח שרוצים לקבל צריך להגיש לפי חוק חופש מידע. גם אם זה מידע קבוע שמבקשים כל שנה צריך להגיש בקשה, לשלם אגרה ולהמתין 30 יום. כל פעם מחדש, אין הפנמה של בקשות שכבר אושרו. החלטות ועדת משמעת של הרופאים מסופקות מדי שנה רק בעקבות בקשה. למה לא לעלות לאתר? למה כל שנה צריך לעבור את התהליך ולהוציא הרבה כסף?"

והמתנה של 30 יום היא עוד התרחיש האופטימי. "ב-2008 הגשנו בקשה לקבל את הסכמי תחליפי החלב בין בתי החולים ליצרניות. במשך ארבע שנים לא קיבלנו שום תשובה, לחיוב או לשלילה, והמידע הגיע רק בשבוע שעבר. עד עכשיו אני לא מבינה למה לא נתנו את זה קודם. זה לא הגיוני שבמשך חודשים לא נותנים תשובה. תנו איזה סייג, שיהיה לנו עם מה להתמודד. זה סוג של ביזוי, זו הפרת חוק".

לווינוגרד חשוב להדגיש כי משרד הבריאות הוא לא הגרוע ביותר בתחום השקיפות, אבל יש עניין בהדגשת פעילותו שלו דווקא כי "המידע שם הוא קריטי וחשוב במיוחד". "הנושא חשוב מאוד ברמה הציבורית. אלו דברים שנוגעים לבריאות שלנו, של ילדינו. וזו אחריות שהמשרד צריך לגלות בעצמו".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הביקורת לוקה ולא הוגנת. המשרד החל לפני כשנתיים בתהליך של שקיפות מירבית. כל דו"חות הבקרה של מוסדות הבריאות יפורסמו. כל מדדי ההשוואה בין הקופות יפורסמו. ביקורות בתי עסק יפורסמו לאחר קבלת עמדת צד ג' (כמחוייב בחוק). המשרד לא מסתיר מידע ואף פנה לעמותה לחופש המידע וביקש לבצע יחד איתה פרויקט בו תבוצע סקירה במשרד על כל נתון שראוי שיפורסם. הנושא לא התקדם, לא בגלל אי-נכונות של המשרד. לגבי תחליפי החלב, מדובר בהסכם עסקי שלא היה פשוט לקבל מהצדדים אישור לפרסומו".