ישראל הפתוחה, חלק אחרון: המפתחים – "המחסור במידע ממשלתי מונע פיתוח של אפליקציות חשובות"

זוהי הכתבה החמישית והאחרונה בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שהתפרסמו לראשונה כאן בבלוג. בכתבה זו המפתחים המעטים שפועלים בתחום דל המידע מספרים על הקשיים הרבים שניצבים בפניהם.

הכתבות הקודמות בסדרה עסקו בשקיפות של גופי הממשלה השונים, במאבקים לפתיחת תקציב המדינה, בפרויקטי השתתפות הציבור המופעלים בישראל ובמצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות.

————————————–

"אם לא הייתה לנו את כמות הכסף הראשונית, אין סיכוי שהיינו מרימים את האפלקיציה"

לפני כשנה השיקה עיריית תל אביב את פרויקט השכרת האופניים תל-אופן. אבנר שחר קשתן, מפתח ויועץ בתחום ההייטק בעיסוקו ורוכב אופניים בזמנו הפנוי, נדלק ומיהר להירשם לשירות. אבל אחרי שימוש קצר צצו כמה בעיות. "היה חסר לי מידע כמו התחנה הכי קרובה לפי המיקום שלי, או אם יש שם בכלל אופניים ויש טעם לבוא", הוא מספר. "זה קלאסי שתהיה אפליקציית סמאטרפון שתציג את המידע הזה. הייתי אופטימי שאולי העירייה תפתח משהו כזה, אבל כמובן שזה לא קרה".

אחרי שפניותיו לגורמים שונים בעירייה נותרו ללא מענה, החליט שחר קשתן לטפל בנושא בעצמו. "האתר של תל-אופן מכיל את כל המידע על התחנות. כתבתי תוכנה שיכולה להתחבר לאתר ולקרוא את המידע, ולהמיר אותו לממשק שמפתחים יכולים לעבוד איתו", הוא מספר. "כתבתי ממשק כדי שמפתחים אחרים יוכלו להתחבר ולהשתמש במידע בצורה יותר פשוטה". הממשק שיצר שחר קשתן, המכונה בלשון מקצועית API (ראשי תיבות באנגלית של "ממשק תכנות יישומים") מספק למפתחים שמעוניינים בכך גישה נוחה לבסיס המידע של תחנות תל אופן לצורך בניית אפליקציות שונות.

שחר קשתן סיפק אמנם שירות חשוב למפתחים, אבל עשה את מה שהייתה האמורה לעשות הרשות המקומית בעצמה. המקרה שלו ממחיש את הקשיים איתם מתמודדים מפתחים המבקשים ליצור אפליקציות על סמך מידע ממשלתי, ארצי או מקומי – כמעט שאין בנמצא מידע כזה, וגם המידע שיש לא קיים בפורמט הנגיש למפתחים. התוצאה: שוק שבעולם מגלגל מאות רבות של מיליוני דולרים כמעט שלא קיים בישראל.

שירות תל אופן. צילום: Assafk88 / CC by-sa

""אפילו הטכנולוגים אמרו לי, 'לא, אי-אפשר, צריך להקים ועדה'"

במדינות המתקדמות בעולם מפתחים שמעוניינים לעבוד עם מידע ממשלתי יכולים לשאוב אותו מאתרים ייעודיים, ארציים או מוניציפאליים, שמכילים אלפי מאגרי מידע שונים וממשק API נגיש. המקבילה של אתרים אלו בישראל אמורה להיות אתר data.gov.il, שעל הקמתו ותפעולו אחראי השר מיכאל איתן.

"אני הייתי צריך להתחנן, ללטף, לחבק, לצעוק, שבכלל יסכימו להתחיל להזיז את העניין הזה שיהיה אתר של דאטה.גוב", מספר איתן. "אפילו הטכנולוגים, אלו שצריכים להיות הראשונים להתלהב, אמרו לי, 'לא, אי-אפשר, צריך להקים ועדה'. היום, אנחנו במצב שזה הולך לאט. אבל אנחנו מצלצלים כל הזמן למשרדים, לשכנע, להוסיף. זה גדל לאט לאט. האתר צריך להגיע לאלפים רבים של מאגרי מידע. 70 וכמה זו בדיחה (מאז עריכות הראיון נוספו לאתר עוד כמה עשרות מאגרים; ע"כ). אבל כשאני מסתכל איך הגענו ל-70 וכמה, זה המון מאמצים. וככל שאנחנו עולים, כך יהיה יותר קל. זו עבודה סיזיפית, קשה להאמין כמה צריך להשקיע בדבר שיכול לזרום ויש לו חשיבות כלכלית עצומה".

מיכאל איתן. "הייתי צריך להתחנן, ללטף, לחבק, לצעוק". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

גם מעט מאגרי המידע שיש באתר לא שימושיים דיים למפתחים שפועלים בתחום. "האתר הוא לא ברמה מספקת", קובע בני דאון, ממייסדי הסדנא לידע ציבורי שמפעילה את האתרים כנסת פתוחה והתקציב הפתוח. "יש שם רק קבצי אקסל, וקשה לכתוב אפליקציה שניגשת לקובץ אקסל. המידע שמופיע מתעדכן באופן ידני. מערכות המידע של המשרדים לא מעדכנות בזמן אמת, אלא כל כמה חודשים מישהו מייצא את הנתונים ידנית. צריך ממשקים יותר מודרניים, API, כדי לדלות את המידע לשימוש על ידי מתכנתים. אם תסתכל על אתרים כמו טוויטר, יש להם ממשק לאפליקציות שמאפשר בצורה קלה מאוד לגשת ולשלוף את המידע. זה משהו שמפתחים רגילים לעבוד איתו. אין בעיה להשתמש באותה שיטה בשביל לחלוק נתונים ממשלתיים".

למה זה לא קורה?
"בהרבה מקרים, זה יותר חוסר יכולת וחוסר הבנה של המקצוענים שאמורים לעסוק בתחום, ולא חוסר רצון. אחת הבעיות של ההיי-טק הישראלי היא מכיוון שיש תעשיית היי-טק כזו מפותחת, אנשים בדרך כלל עובדים על דברים לחו"ל ולא במשרדי הממשלה. יש שם פער טכנולוגי, עושים את מה שהיה נכון לעשות לפני עשר שנים. לדוגמה: שרת הטפסים הממשלתי דורש תוסף לדפדפן כדי למלא טופס. לא ברור למה הממשלה צריכה לתחזק דבר כזה כשכמעט אף אתר בעולם לא נזקק לו".

עמיתו של דאון לייסוד "הסדנא", אדם קריב, מוסיף: "הבעיה העיקרית היא משאבים. כדי להביא את כל המידע עם API דרוש הרבה יותר כסף ממה שמיקי איתן עם התקציב שלו יכול להרים. מה שהוא עושה ראוי לשבח, והלוואי שהיו לנו עוד כאלו".

דאון. "עושים את מה שהיה נכון לעשות לפני עשר שנים". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"איסוף המידע דורש הרבה משאבים"

בצר להם, נאלצים המפתחים שפועלים בתחום לעשות את העבודה בעצמם.  אחת האפליקציות הבולטות בישראל שעושה שימוש במידע ממשלתי וציבורי היא TranzMate, שניתן להגדירה כ-Waze לתחבורה ציבורית. אם אתם נוסעים קבועים באוטובוסים או ברכבות, TranzMate תשדרג משמעותית את החיים שלכם. אחרי הזנת נקודת מוצא ונקודת יעד, האפליקציה מציגה את המסלול המהיר ביותר ביניהן תוך שימוש בתחבורה ציבורית, ללא תלות בחברה המפעילה או בכלי התחבורה (אוטובוס/רכבת/מונית שירות), כולל הוראות הגעה מדויקות לתחנה וממנה, ופרטי הגעת הקו הבא.

האפליקציה יכולה להתריע גם על התקרבות כלי התחבורה לתחנת הירידה, ומשתמשת בחוכמת המונים כדי לספק מידע ייחודי בזמן אמת – החל מאיחור בהגעת הרכבת, עבור בצפיפות באוטובס מסוים, ואפילו הימצאות שוטר צבאי בתחנת הסעה כלשהי.

מידע כה נרחב ומקיף – כל המסלולים ולוחות הזמנים של כל קווי התחבורה הציבורית בארץ מכל המפעילים השונים – לא זמין למפתחים בצורה מסודרת או מרוכזת, ומפתחי האפליקציה היו צריכים להשקיע מאמצים ניכרים על מנת לרכזו. "התחלנו באיסוף המידע מהאתרים של המפעילים השונים", מספר מנכ"ל TranzMate, ניר ארז. "זו פעולה לא פשוטה שדורשת הרבה מאמץ טכני והרבה משאבים. כל מפעיל באתר שלו עצמו נותן את כל המידע לגבי הפעילות שלו, בפורמטים שונים ובצורות שונות. צריך הרבה עבודה כדי לרכז אותו ולהביא לסטנדרט אחד שיאפשר לתת פתרון אחיד.

"אחרי שהגענו למצב שבו יש מידע סטטי של התחבורה הציבורית, ובשלב של הפעימה השנייה של רפורמת התחבורה הציבורית, כיוון שהיה חסך במידע, פנינו למשרד התחבורה שאפשר לנו לקבל את המידע לגבי גוש דן. הוא הביא לנו את המידע באקסלים, לא פורמט שמפתח חולם עליו, והיינו צריכים ליצור כלים שימירו את המידע לסטנדרטים בינלאומיים. אחרי שפיתחנו את האפליקציה והדגמנו אותה לכמה אנשים במשרד התחבורה הם הסכימו לשתף ולהעביר מידע הארצי בצורה קבועה, אבל עדיין בפורמט אקסל ורק קווי אוטובוסים".

את המידע על אמצעי התחבורה האחרים – רכבת, רכבת קלה, ובעיקר קווי מוניות שירות אוספים – עובדי החברה באופן ידני. "יש עובדים שעושים עבודת רגליים, עבודת נמלים. אין שום מקור מידע שיכול לתת לנו את המידע הזה בצורה אלקטרונית", אומר ארז.

איסוף מידע באופן זה דורש משאבים כספיים רבים, והתאפשר רק מכיוון שארז ושותפו, מהנדס התחבורה ירון עברון, הם יזמים מנוסים שכבר צברו הון אישי ניכר במיזמים קודמים אותו יכלו להשקיע ב-TranzMate.

עם זאת, מאז החלה האפליקציה לפעול החיים של מפתחיה נעשו קלים יותר, שכן מפעילי התחבורה הציבורית החלו לשתף פעולה ולהעביר מידע בצורה יזומה. "מנכ"ל מטרופולין, אילן קרני, היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל והעביר את המידע, בלי כסף, בתמורה למידע סטטיסטי", מספר ארז. "ברגע שעבדנו איתם גם 'קווים' הבינו מהר מאוד את הערך".

המידע שמעבירות החברות לא כולל רק לוחות זמנים ומסלולים, אלא גם עדכונים בזמן אמת על מיקומם של האוטובוסים השונים שלהן, בזכות ה-GPS שמותקן בכלי הרכב. "כמות והשאילתות של מטרופולין וקווים קפצה ב-150% מהרגע שנתנו מידע בזמן אמת", אומר ארז. "היום אנחנו כבר מדברים עם כולם, וכנראה שכל חברות האוטובוסים יעביר את המידע בזמן אמת".

בינתיים, גם משרד התחבורה התקדם, ופרסם ברשת את מאגר המידע המלא של מסלולי האוטובוסים ולוחות הזמנים שלהם, מכל חברות האוטובוסים הפעילות בישראל, לצד לוחות הזמנים של הרכבת. המאגר מתעדכן פעם ביום, וכולל את לוחות הזמנים לשבועיים הקרובים.

ארז (מימין), עם שותפיו להקמת TranzMate: ירון עברון (מרכז) ורועי ביק. צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"המחסור במידע מונע פיתוח אפליקציות"

גוף אחר הפועל בתחום, אתר כל זכות המוגדר כ"חברה לתועלת הציבור", בחר לפנות לחוכמת ההמון על מנת לאסוף מידע למיזם שלו: אתר המכיל את המידע המלא על כל הזכויות והשירותים שיכולים לקבל אזרחי ישראל בתחומים שונים. ויקיפדיה של זכויות חברתיות, בקיצור.

"הרעיון עלה אצל יו"ר המיזם, ארז פרלמוטר, שבעקבות התנדבות בעמותות נחשף לכשל מידע", מספר מנכ"ל כל זכות, אמתי קורן. "התברר לו שלא קיימת מערכת מידע שמאפשרת למתנדב לעזור לפונה, למעט להפנות אותו לעורך דין. הוא חיפש פראייר שיריץ את זה, והרעיון נראה לי מספיק חשוב ומדליק כדי להיות הפראייר הזה".

המידע באתר, שעלה לאוויר בנובמבר 2011, מציג את הזכויות להן זכאים אזרחים לפי מאפיינים אישיים (למשל, ניצולי שואה או ילדים עם צרכים מיוחדים), ללא תלות במשרדים הממשלתיים השונים, וכשהוא מחולק לתתי-נושאים וכתוב בשפה פשוטה וקריאה.

"התחלנו עם זכותונים וחוברות זכויות שמייצרים ארגונים והממשלה, ועל בסיסם בנינו את מודל הנתונים באתר: מה היחסים, איך מרכזים מידע, מה חשוב לאדם", מסביר קורן. "בכל מקום יש אסמכתה למקור ממשלתי, אנחנו רק מנסים לתרגם את השפה הביורוקרטית לשפה האנושית. המודל האידאלי שלנו הוא מודל מלא של שותפים, כאשר לנו יש רק מערכת ויקי שמקפידה על סגנון ושפה. בגלל אילוצים, המודל בפועל הוא שילוב של עורכים בתשלום עם הרבה שותפים. הכתיבה עצמה מתבצעת על ידי עורכים מורשים – כולם עובדים או מתנדבים מטעם ארגונים ושותפים או מטעמנו. היום חצי מהחומרים באתר נכתבים על ידי שותפים וחצי על ידינו, כאשר 50% מהחומרים שאנחנו כותבים מבוססים על חומרים ראשוניים שמעבירים ארגונים".

למה הממשלה לא מקימה אתר כזה?
"קודם כל, פשוט לא חשבו על זה – לא בארץ ולא בשום מקום. פתרונות במקומות אחרים בעולם נוגעים בהבטים מאוד מצומצמים. שנית, בממשלה יש חלוקה שקשה לגשר עליה בין המשרדים השונים. יש מידע בנושא מסוים שמגיע מממשרדים שונים, ואזרח לבדו לא יכול להגיע לכולם.

"דבר אחר, הממשלה לא יכולה או קשה לה מאוד לפרסם מידע שמקורו בעמותות. לנו אין בעיה לשלב מידע שמגיע מהחברה האזרחית. אם אתה חולה סרטן, אמבולנס המשאלות של מד"א הוא דבר נפלא, אבל לממשלה קשה לפרסם כי לא מדובר במחויבות חוקית. דבר אחרון, הממשלה, בעוונותיה, לא סיימה אף פעם לתעד את מה שהיא עושה. וכשהיא כבר מנגישה מידע היא נותנת עדיפות לנכונות משפטית. אנחנו אומרים שצריך לעשות את זה פעמיים: פעם בשפה משפטית, ופעם שנייה בשפה של בני אדם".

למרות שהיוזמה הגיעה מהאזרחים, קורן מדגיש שמשרדי ממשלה רבים משתפים פעולה, בין אם בהעברת מידע וכתיבת ערכים, ובין אם בהסתמכות על מידע המופיע באתר. "הרבה פעמים פונים אלינו בבקשה לשיתוף פעולה. רואים שינוי ויש יותר חשיבה מוכוונת אזרח ורצון לסייע, אולי בעקבות המחאה בקיץ", הוא אומר.

ואולם, עד שהממשלה תתגייס לנושא במלוא הרצינות, יוזמות כמו כל זכות או TrazMate יישארו איים בודדים. "מידע זמין זה דבר חשוב לציבור", אומר ארז. "אם לא היו לנו את כמות הכסף הראשונית ואת המוטיבציה, אין סיכוי שהיינו מרימים את האפלקיציה, כי אין מידע זמין. המחסור מונע פיתוח אפליקציות כמו שלנו, כי המידע הוא הבסיס להתחלת הפעילות. רק המשאבים אפשרו לנו להתחיל בלי מידע".

ישראל הפתוחה, חלק ד': הרשויות המקומיות – אין שקיפות, אין מידע ואין עם מי לדבר

זוהי הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שמתפרסמות לראשונה כאן בבלוג. בכתבה זו נסקר המצב ברשויות המקומיות בישראל. יישום ממשל פתוח ברמה המוניצפאלית חשוב לחיי היומיום שלנו פי כמה וכמה מונים מיישומו ברמה הארצית, ואולם בהבטים חשובים רשויות רבות עדיין תקועות במאה ה-20.

הכתבות הקודמות בחנו את מצב השקיפות בגופי הממשלה השונים, את המאבקים לפתיחת והנגשת תקציב המדינה ואת פרויקטי השתתפות הציבור בישראל. הכתבה הבאה, והאחרונה בסדרה, תתמקד במפתחים העצמאים שפועלים בתחום הממשל הפתוח ובקשיים שבפניהם הם ניצבים.

————————————–

"יותר משליש מהרשויות לא מפרסמות תקציב או נתוני מכרזים"

בכניסה לאתר האינטרנט של עיריית צפת מתנססת תמונתו של ראש העיר, אילן שוחט, ומעליה הכותרת "ברכת ראש העיר". תושבי העיר שיהיו מעוניינים לגלות מה מברך אותם ראש העיר יתאכזבו קשות לגלות שאין שום קישור המוביל לברכה המובטחת. תמונת הנוף של העיר בראש העמוד דווקא מכילה קישור – המוביל לפתיחת עמוד חדש שמבשר בגאון ""לא נמצא מידע!!".

"לא נמצא מידע!!" היא באמת ההגדרה הנכונה לאתר של צפת. קישורים רבים באתר, שנבנה ב-2008, מובילים להודעת שגיאה. כשיש מידע הוא מצומצם במקרה הטוב (למשל: רשימת בתי הספר בעיר הכוללת רק את שם המוסד ומספר הטלפון בו), או חסר תועלת במקרה הרע (כתובת קבר האר"י היא פשוט "צפת").

המקרה של צפת הוא אמנם קיצוני, אבל ממחיש היטב את המצב הקשה של כמעט כל הרשויות המקומיות בישראל בתחום הממשל הפתוח: שקיפות מועטה, במיוחד בתחומים חשובים, קושי לקבל מידע וחוסר ביוזמות השתתפות ציבור. או בקיצור: "לא נמצא מידע!!".

צילום מסך: אתר עיריית צפת

"הגופים שנתפסים כמושחתים ביותר"

ההחלטות שמתקבלות במועצה המקומית בשטחה אנו גרים – כמה פעמים בשבוע לפנות את הזבל, איפה לפתוח גן ילדים חדש, האם לבנות באזור מסוים פארק חדש או שכונת מגורים – משפיעות על חיי היומיום שלנו הרבה יותר מהחלטות המתקבלות בממשלה. אבל בפועל, רובנו יודעים מעט מאוד על הנעשה במשרדי הרשות המקומית שלנו, על ההחלטות שמתקבלות במועצה המקומית, או על התקציב העירוני שאושר.

"רשויות מקומיות זה הגוף שיש לו את הממשק המידי והכי משפיע על התושב", אומרת דליה שגיא, מנכ"לית עמותת שבי"ל – שקיפות בינלאומית. "עם זאת, אחד הגופים שנתפסים כמושחתים ביותר הן הרשויות המקומיות, וזה גם אחד המקומות שיש בהם הכי הרבה שערוריות שקשורות לשוחד. זה נושא שצריך להתחיל לטפל בו".

שבי"ל, שלוחה מקומית של ארגון Transparency International היושבת בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, בדקה מקרוב את מצב השקיפות וחופש המידע ב-50 רשויות מקומיות, בהן כל הערים הגדולות. התוצאות לא היו מעודדות.

70% מהרשויות שנבדקו לא פרסמו נתוני איכות סביבה בהתאם לחוק חופש המידע. יותר משליש מהרשויות לא פרסמו באתרן את התקציב העירוני השנתי, ומרבית התקציבים שכן פורסמו לא נגישים בפורמט אקסל המאפשר בחינה אמיתית של התקציב. "התקציב הוא כלי לתושב לראות על מה הרשות מוציאה את כספה ומה סדר העדיפויות שלה", אומרת שגיא. "אני בחרתי אותך לראש עיר, אז זכותי וחובתך להציג כמה הוצאת על החינוך, מה סדרי העדיפויות, לאן מנותב הכסף".

רק עיר אחת, בת ים, פרסמה באתרה תוכנית אתיקה. אף רשות שנבדקה לא פרסמה טפסי ניגודי עניינים של חברי המועצה. בנוסף, שליש מהרשויות לא פרסמו כל נתונים לגבי מכרזים עירוניים. שגיא: "אי-פרסום מכרזים זה פתח לשחיתויות. ככל שהדברים שקופים, כך הסיכונים של השחיתות ירדו. אם המכרז מפורסם באתר, ובהמשך גם ההצעה הזוכה, הציבור יוכל לבדוק את הזכייה. אלו זה דברים שצריכים להיות שקופים לציבור".

 למה המצב כל כך עגום?
"זה פשוט לא מעניין אותם, ואין מודעות של התושבים או של הנבחרים. זה חוסר מודעות של החשיבות והשקיפות, ושל הציבור. הציבור צריך לדרוש את המידע, לבקר את מעשי הרשות ולהיות מעורב. אני מעדיפה לחשוב שזה לא בזדון. מאז שפרסמנו את הדו"ח יש לנו דו-שיח עם הרבה רשויות מקומיות, וחלק מהנתונים לא מפורסמים בגלל חוסר מודעות. אחרי שעיריות קיבלו את דו"ח הן העלו דברים נוספים לאתר, שיפרו אתרים ולקחו לתשומת ליבן".

שגיא. "אין מודעות של התושבים או של הנבחרים". צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

תיקיות מעלות אבק במקום תיעוד דיגיטלי

אחד הפעילים המרכזיים במאמצים לשנות את המצב ברשויות המקומיות הוא רועי פולקמן, ראש האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית ירושלים. לרשויות האחרות יש בהחלט מה ללמוד מבירת ישראל, שדורגה במקום הראשון בדו"ח של שבי"ל עם ציון של 91 מתוך 100.

אבל גם פולקמן עצמו לא ממהר להתגאות בהישג זה. "התחום הזה בארץ לא מאוד מפותח ונושא המידע ברשויות מקומיות מאוד לוקה בחסר", הוא אומר. "ירושלים היא אחת המתקדמות בארץ, אבל הרף נמוך מאוד. הדו"ח נבנה על זה שראש העיר פתח דברים מאוד בסיסיים לציבור הרחב. הם קיימים ברמה טובה בירושלים, אבל זה רק הבסיס. בהשוואה להרבה רשויות אין ספק שאנחנו במקום אחר. אבל זה על רקע של ואקום גדול מאוד בשלטון המקומי בעניינים האלו".

יובל אדמון, מנכ"ל הסדנא לידע ציבורי שפיתחה את האתרים כנסת פתוחה והתקציב הפתוח, לא חולק עליו: "אם אתה רוצה מקום אחד שבו אתה יכול לראות נתונים כמו גובה הארנונה בכל שכונה, מה רמת זיהום האוויר או הפשיעה באזוי מסוים, לעבור על תקציב המדינה לפי שנים ולנתח אותו – אלו דברים שאי-אפשר למצוא בצורה מרוכזת. לעיריות כמו ירושלים ולתל-אביב יש אלפי נכסים. אם אתה רוצה לפתוח מפה ולקבל רשימה של הנכסים, ומה השימוש שלהם – זה לא קיים כיום ברשת".

פולקמן. "הרף נמוך מאוד". צילום: מיקי אלון / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

לדברי פולקמן, הבעיה מתחילה עוד לפני הדיון חשיפת המידע ברשת. "כדי לשתף ציבור במידע צריך שיהיה מידע", הוא אומר. "בארץ, ובוודאי בשלטון המקומי, אין האחדה של איסוף מידע. זו לא נורמה שהחלטות צריכות להתקבל על בסיס נתונים ועובדות, שצריכים להציב יעדים מדידים, שצריך לבנות נקודות מוצא ביחס למה שהרשות עושה כדי לבדוק התקדמות.

"גם לא ניתן היום להשוות בין רשויות. איך אני יודע איזו עירייה טובה ויעילה יותר בנושאי חינוך תבראה ועוד, כשאין פרמטרים להשוואה, כשאין נתונים אחידים בין הרשויות המקומיות? מי שאמורים היו לעשות את זה הם המרכז לשלטון מקומי או משרד הפנים. לשני הגופים אין מאגר מידע על שום דבר, למעט נתוני תקציב. אבל תקציב מעיד מעט מאוד על איכות השירותים ושום דבר מעבר לזה אני לא יכול למדוד, ובטח שלא להשוות. ברוב הרשויות אין אפילו דיון על תוכניות עבודה. זה לא ניהול של המאה ה-21".

אדמון. "מקווים שהתושבים ילחצו". צילום: אריאל בשור / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אדמון מוסיף: "בחלק מהעיריות אין אפילו תיעוד דיגיטלי מסודר. יש להן הרבה תיקיות מעלות אבק. יש רשויות מקומיות שאפילו אין להן אפילו אתר. אתה לא יכול לדעת אפילו למי לפנות. צריך להתקשר למוקד העירוני או להגיע פיסית לעירייה".

לאחרונה החלה הסדנא לידע ציבורי בקידום פרויקט שנועד להביא לשינוי במצב זה. "מדובר בפרויקט שנועד לאפיין מודל של רשות מקומית פתוחה, ולספק לרשויות כלים ליישם את המודל הזה", אומר אדמון. "המטרה היא ליצור פלטפורמה שמורכבת מכמה מערכות טכנולוגיות. חלק מהיכולות האלו קיימות כבר ברמה הלאומית, כמו התקציב הפתוח, אז לעשות את זה ברמה המקומית זה לא כזה קשה. אנחנו נתחיל בפיילוט בכמה רשויות חזקות וגדולות, כי זה דורש גם תהליך פנימי בעירייה, קודם מהתקציב ואחר-כך אולי תכנון ובנייה. ברגע ששלוש או ארבע עיריות יתחילו לפתוח את עצמן לציבור, אנחנו מקווים שרשויות אחרות לא יוכלו לסרב או שהתושבים ילחצו עליהן".

ישראל הפתוחה, חלק ג': השתתפות ציבור – איך להתגבר על תרבות של עבודה מאחורי דלתות סגורות?

זוהי הכתבה השלישית בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שמתפרסמות לראשונה כאן בבלוג. היא בוחנת לעומק את המהלכים שעשו גופים שונים על מנת לקדם את השתתפות הציבור* בהליכי חקיקה וקבלת החלטות, ואת הצלחתם.

הכתבות הקודמות בחנו את מצב השקיפות בגופי הממשלה השונים ואת המאבקים לפתיחת והנגשת תקציב המדינה. שתי הכתבות הבאות בסדרה יעסקו במצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות, ובמפתחים העצמאים שפועלים בתחום הממשל הפתוח.

* בכתבה בחרתי לעשות שימוש במונח "השתתפות ציבור" ולא במונח היותר מקובל בשיח, "שיתוף הציבור", שכן מן האחרון משתמעת פאסיביות מסוימת של הציבור, וכן  שגורמי הממשל נותנים לציבור זכות יתר מיוחדת בכך שהם משתפים אותו.

————————————–

"חשיבה ביחד עם האזרחים לא נמצאת גבוה בסדר העדיפויות"

ב-10 בפברואר 2009 נכנסו 3.4 מיליון מאזרחי ישראל אל מאחורי פרגוד, הכניסו פתק לבן למעטפה ושילשלו אותו לתיבת הקלפי שעמדה בסמוך. בעבור חלקם המכריע, היוותה פעולה זו את סך המעורבות הפעילה שלהם בהליכי השלטון.

בחירות 2009. מהות ההליך הדמוקרטי? צילום: מיכל בראל / CC by-nd

הבחירות, לימדו אותנו מגיל קטן, הן מהותו של ההליך הדמוקרטי. אבל התפיסה הזו, אומרים מומחים, כבר לא תופסת בעידן המחשוב והממשל הפתוח. "אנחנו לא מוכנים יותר למצב שבו נציגי ציבור נבחרים פעם אחת בארבע שנים, ומכאן ועד לבחירות הבאות לא נראה אותם ולא נשמע מהם", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שערכה מחקר מקיף בנושא הממשלה הפתוח בישראל.

תחת זו, מתפתחת תפיסה במסגרתה יכולים אזרחים מהשורה להשתלב בשלבים השונים של הליך קבלת ההחלטות. "התהליכים השיתופיים מאפשרים להבין מה העדפות הציבור, ומקדמים את אחריות השלטון", מסבירה שוורץ אלטשולר. "השתתפות אמנם גוזלת זמן, אבל היא מצמצמת תהליכי התנגדויות בהמשך. השתתפות ציבור עוזרת למנוע מיישום מדיניות שלא תוכננה היטב, ושתגרום להרבה נזקים שיעלה הרבה כסף לתקן אותם".

בעולם, ובמיוחד בארה"ב, הליכי השתתפות ציבור הם כבר חלק מהפעילות השוטפת של גופים שלטון רבים, ומקודמים על ידי מדיניות מובהקת. אבל בישראל, התחום עדיין צועד את צעדיו הראשונים ומובל על ידי שני גופים בולטים, ממשלתי ופרטי. הגוף הממשלתי שעוסק בתחום הוא אתר שיתוף הציבור, שהקים השר מיכאל (מיקי) איתן. באתר יכולים אזרחים להגיב לנושאים שונים שמועלים לדיון, בעיקר הצעות חוק, באמצעות השארת תגובות או הצבעה בעד ונגד.

"כשרפורמת התכנון והבנייה עלתה לממשלה, הצעתי לצרף ארגוני סביבה וארגונים אחרים לדיון ולייצר הליך של שיתוף ציבור", מספר איתן. "ההליך נעשה בצורה מאולתרת, דרך אתר משרד הפנים ודרך האתר שלי. בשלב הבא ביקשנו להקים אתר שיאפשר השתתפות ציבור באופן שוטף. הקמנו אותו די מהר, והדיון הראשון שעלה בו היה חוק מדידה והערכה. בהמשך עלו דברים כמו דיון על חוק ההסדרים, וראינו שגם כוחות מקצועיים נכנסים לאתר ומגיבים".

רכב גוגל סטריט ויו בירושלים. "אנשים הקשיבו. נתנו לזה משקל". צילום: Ranbar / CC by-sa

אחד הנושאים המדוברים שעלו לדיון באתר עסק בתקנות להפעלת שירות גוגל סטריט ויו בישראל. "ההערות בנושא הובאו לוועדת השרים לפני ההחלטה, הבעד והנגד", אומר איתן.

והשרים התייחסו לזה, או שההערות סתם עברו להם מעל הראש?
"בהחלט. אנשים הקשיבו, נתנו לזה משקל בשיקולים".

אתה נתקל בהתנגדויות ליוזמות בתחום?
"השאלה היא האם אני נתקל פה ושם בסיוע. התחומים שבהם אנחנו מדברים, הם נקודת האיזון בין סמכויות הממשלה לאזרחים. הזזת האיזון מהממשלה לאזרחים זה התהליך שהכי קשה לעשות אותו, ולפעמים צריך מהפכות כדי להצליח. אנחנו קודחים את הבטון שמקיף את השמרנות הביורקרטיות. המשרדים, באופן טבעי, חוששים ומעלים התנגדויות מפה ועד להודעה חדשה. אנשי המקצוע אומרים שהם לא רוצים שיתוף ציבור וזה לא מעניינם. מצד שני, יש ציבור מתקדם, אוהב חדשנות, וגם בתוך הממשלה ששומרת על כוחה אנחנו מוציאים עוד ועוד מקרים והצלחות".

למרות ההישגים של איתן, מומחים בתחום אומרים שהפעילות של אתר שיתוף הציבור רחוקה מלהיות מספקת. שוורץ אלטשולר: "הם עשו מישמש של כל מיני פרויקטים, מדיניות והצעות חוק. להציג אותם לציבור, לשאול מה דעתו ולנהל דיון סביבם. הם בחרו דברים שנראו להם מעניינים, ואותם הציפו. מהלך יותר אפקטיבי היה לאפשר הרשמה לאתר של כל משרד, ולקבל התראה כשנוצר פרויקט ואפשר להגיב עליו".

עם זאת, שוורץ אלטשולר מכירה בחשיבות של אתר שיתוף הציבור בעצם היותו הראשון. "הם החלוצים, הראשונים שניסו והציפו את העניין", היא אומרת. "יש בזה משהו מאוד יפה, אבל אין הטמעה במקומות בהם היא דרושה באמת. אם היינו רוצים להיות אמיתיים, כל משרד היה מייצר פרויקטים של השתתפות אצלו".

איתן. "השאלה היא האם אני נתקל פה ושם בסיוע". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"זה בזבוז זמן נוראי להתמודד עם מסה גדולה של רעיונות"

גם אם היה יישום נרחב של יוזמות השתתפות ציבור, והציבור היה משתתף בהמוניו, אין שום ודאות שיוזמות זה היו מייצרות תובנות משמעותיות. "מה יעשה מקבל ההחלטות עם כל התגובות הציבוריות? איך הוא יכול להוציא מהן תובנות? זה בזבוז זמן נוראי להתמודד עם מסה גדולה של רעיונות, חלקם כפולים ובלתי-רלוונטים", מסבירה שוורץ אלטשולר.

מי שמנסה לפתור את הבעיה הזו ד"ר גל אלון, בעברו עיתונאי ויועץ אסטרטגי במשרד ראש הממשלה, וכיום מייסד ומנכ"ל הסטארט-אפ תובנות. "הרעיון של תובנות הגיע כשראיתי שאין כלים מתוחכמים לניהול תהליכי קבלת החלטות משותפים", הוא מספר. "יש רק כלי הצבעה, רייטינג, או תגובות. אבל מה עושים כשיש 10 אלף תגובות? איך מייצרים ערך להחלטות? משם קמה תובנות".

הפלטפורמה שפיתח אלון משמשת כגוף מתווך בין הציבור למקבל ההחלטות. היא פונה לציבור באמצעות מדיה חברתית, מיילים או מסרונים, מעודדות אותו להשתתף, מאמצת את התגובה שלו לכמה תובנות כלליות, ומעבירה למקבל ההחלטות סיכום של חוכמת ההמונים.

לדברי אלון, הפלטפורמה בנויה משלושה רכיבים: "ראשית, איסוף ידע. יכולת לאסוף תגובות ורעיונות מאנשים. שנית, עיבוד הידע, איך לוקחים את הידע שהתקבל והופכים למשהו שמקבל החלטות יכול עבוד אתו. ושלישית, היכולת לתת משוב לכל משתתף. כל אדם שמשקיע זמן בהליך, חייב לקבל משוב אמיתי על מידת השפעתו".

הפתרון של תובנות מבוסס על התפיסה שתהליך התייעצות לא נועד לשם התהליך עצמו. "שיתוף הוא לא לשם שיתוף, אלא נועד לאפשר לציבור להגיע למצב טוב יותר, שהחלטות שמתקבלות יהיו אפקטיביות יותר. האתגר הוא לקחת הרבה תגובות, ולחלץ מהן מספר מצומצם של תובנות מוכוונת החלטה, משהו שיחסוך למקבל ההחלטה את הצורך לקרוא אלף תגובות, ויאפשר לו להבין מה הדברים המהותיים שרלוונטיים לו. המשתתף, לצורך העניין מסייע לנו בעיבוד הידע, באופן שמייצר בעבורו אטרקציה".

אלון. "שיתוף הוא לא לשם השיתוף" צילום: עמית שעל / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

החברה כבר קיימה כמה פרויקטים, מוצלחים לדבריה, ברמה המקומית וברמה הארצית. אחד הפרויקטים הראשונים נעשה בשיתוף עם עיריית כפר סבא. "בעירייה החליטו לבנות תוכנית אב לפנאי בתהליך שיתופי עם התושבים", אומר אלון. "קיבלנו את המשימה, כשהאתגר היה לפרוץ את גבולות התהליך המצומצם שאף אחד לא יודע עליו. הרצנו הקלטה טלפונית של ראש העיר ל-7,000 משקי בית, שאפשרה המשך מעבר למוקד מאוייש לצורך מסירות תגובה. בכל אירועי הקיץ היה דוכן שלנו, וראש העיר ביקש לסמס תגובה לשאלות שהצגנו. היו אלפי תושבים באירועים, ורבים מהם סימסו. פנינו בסמס ישירות להורים שהיו להם ילדים בחוגים של העירייה"

אחת התובנות שהתקבלו בהליך היא שהציבור מעוניין בפעילות עירונית נרחבת ברחובות ובשטחים פתוחים, ולא רק במבנים סגורים של העירייה. "זה לא משהו שאנשים אמרו ככה. אבל כשמישהו אומר 'אני רוצה קונצרט', ומישהו אחר 'אני רוצה הפנינג בפארק', אתה מבין שהעירייה לא מנצלת את התשתיות הפתוחות שלה", אומר אלון.

ברמה הארצית הובילה החברה את פרויקט עגול ירוק הממשלתי. "הממשלה החליטה שהתוכנית הלאומית לצמיחה ירוקה תפותח בהליך שיתופי", מספר אלון. "זו תוכנית רחבה שנוגעת בחלקים גדולים מהמשק, ואנחנו הגוף שהפעיל את תהליך ההיוועצות. בתהליך עשינו שורה של שולחנות עגולים, והשתתפנו בוועידה לצמיחה ירוקה של "כלכליסט" במהלכה הקהל יכול היה לתרום להליך קבלת ההחלטות. בכל הוועידה היו מסכים שהציגו תגובות של אנשים לשאלה איך לקדם צמיחה ירוקה, ועובדים שלנו הסתובבו עם אייפדים בקהל ושאלו שאלות. אנחנו גם יודעים מי הגיע לכנס ויכולים לפנות אליו לקבלת תגובות נוספות בסמס ובאימייל".

אבל גם לפלטפורמה זו יש את הבעיות שלה. "החיסרון של המערכת הוא שהיא מאוד ממוקדת", אומרת שוורץ אלטשולר. "היא פונה לאנשים מסוימים, תושבי שכונה ציבורית, ואין כל כך דיון בין האנשים".

ישראל מאוד מתקדמת מבחינה טכנולוגית. למה בתחום השתתפות הציבור אנחנו בפיגור גדול לעומת מדינות אחרות?
"קונספציה. אצלנו, כל מה שקשור לביטחון הוא שושו. יש תרבות ומסורת של עבודה מאחורי דלתות סגורות. יוזמות של שיתוף ציבור קיימות בארה"ב יותר מ-50 שנה, בהצלחה כזו או אחרת, אבל הן קיימות. אלו דברים שאין כאן, התרבות המפא"יניקית לא אפשרה את זה. יש עניין של סדרי עדיפויות. במדינת ישראל, הקשר עם האזרח, חשיבה ביחד עם האזרחים, לא נמצאים גבוה בסדר העדיפויות. צריך לפעול מכל הכיוונים. ליצור לחץ מלמטה ולנסות לשכנע את השלטון. זה עניין תרבותי.

"יש גם את היבט המשאבים: אובמה השקיע מיליונים ביוזמות השתתפות הציבור שלו. במדינת ישראל זה אף פעם לא היה למעלה בסדרי עדיפויות. אם בתי חולים לא מקבלים עדיפות גבוהה, ואם חינוך לא מקבל עדיפות גבוהה, זה עוד למטה מאלו. אפשר לדבר הרבה על טכנולוגיה, אבל כל עוד אין השקעת משאבים מתאימה, שום דבר לא מתקדם".

שוורץ אלטשולר. "כל עוד אין השקעת משאבים מתאימה, שום דבר לא מתקדם". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

פוקוס על: מחלקת ייעוץ וחקיקה – הגוף שמאחורי הצעות החוק שמשפיעות על כולנו

אם רוצים לערב את הציבור בהליכי קבלת החלטות, צריך לעשות את זה באמצעות שילובו בהליכי ניסוח הצעות חוק. ואם רוצים לעשות את זה בצורה יעילה ואפקטיבית, צריך להתחיל במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. "הצעות החוק המשמעותיות, אלו שמשפיעות על איכות החיים שלנו מתגבשות בוועדת השרים לחקיקה. והמחלקה היא זו שמכינה, מנסחת ומציגה אותן לוועדה", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר.

כיום, באתר המחלקה, קיימים הליכי השתתפות ציבור, אך ברמה בסיסית מאוד. "זה נחמד שהם מראים הצעות חוק שעומדות לדיון ושאפשר לשלוח תגובה. הבעיה אי אפשר לראות תגובות של אחרים, היא אפשר להצביע בעד תגובות או נגד, אין אפשרות לנהל דיון. אתה לא יודע אם מישהו קרה את התגובה, כמה שלחו תגובות".

גם הכלים הקיימים לוקים בחסר. הצעות החוק מוגשות רק בפורמט doc. הדורש הורדתן למחשב והרצת תוכנה – אין אפשרות לצפות בהן באתר עצמו. חמור מכך: לא ניתן להגיב להצעות החוק באמצעות כרום, הדפדפן הפופולרי בעולם, או ממחשבי מק או פלטפורמות מובייל, ובכל מקרה יש צורך בהתקנת סרגל כלים מיוחד על המחשב. לא בדיוק הליך השתתפות קל ונטול חיכוכים.

רוצים להשתתף? תורידו תוסף. צילום מסך: אתר משרד המשפטים

הפתרון של שוורץ אלטשולר: לפתח פלטפורמה שתאפשר הנגשה של הצעות חוק והגבה עליהן, בדומה לפרויקטים בחו"ל דוגמת Regulation Room של אוניברסיטת קורנל. "יש מחקרים שמראים שאנשים, חכמים ככל שיהיו, מסוגלים לקרוא טקסטים רק ברמה של תחילת תיכון", היא אומרת. "שפה משפטית או שפה גבוהה מהוות חסם בפני השתתפות. מה שצריך לעשות זה לחייב כל משרד ממשלתי להנגיש לפחות חלק מהצעות החוק שלו: לחלק אותן לחלקים נוחים לקריאה, 'לתרגם' לשפה יותר בהירה ופשוטה, ולהוסיף דברי הסבר ומילון מונחים. זה יאפשר לציבור להבין במה מדובר".

השלב הבא הוא להזמין את הציבור להגיב, הן בפנייה כללית והן בפנייה ממוקדת לבעלי עניין, ולספק כלים המאפשרים להגיב באופן ממוקד לחלקים מסוימים, להצביע עליהם, ולקבל עדכונים על התקדמות הליכי החקיקה וההתייחסות לתגובה. צריך גם, אומרת שוורץ אלטשולר, לחנך את ציבור המגיבים: "יש צורך להסביר איך עובד הליך חקיקה, מה לעשות כדי שהתגובות יהיו יעילות. לא כל הערה היא בעלת ערך, ואנשים צריכים לדעת איך להגיב".

ישראל הפתוחה, חלק ב': התקציב – "הציבור לא מבין. אם נפתח את התקציב הוא יספר סיפורים"

זוהי הכתבה השנייה בסדרת הכתבות על מצב הממשל הפתוח בישראל, שמתפרסמות לראשונה כאן בבלוג. הכתבה עוסקת בנושא רב החשיבות של המאבקים שניהלו גורמים שונים לפתיחת תקציב המדינה.

הכתבה הקודמת בחנה את סוגיית השקיפות של גופי ממשל בישראל, אבן יסוד במערך ממשל פתוח. הכתבות הבאות בסדרה יעסקו ביוזמות השתתפות הציבור שמקיימים גופי הממשל בישראל; במצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות; ובמפתחים שפועלים בתחום הממשל הפתוח, ובתנאים הבלתי-אפשריים עמם הם מתמודדים.

הכתבה נכתבה בשיתוף עם תומר אביטל, כתב "כלכליסט" בכנסת, והיא מפורסמת כאן באישורו.

————————————–

"חשיפת תקציבים יכולה לגרום נזק פוליטי לאנשים"

באחת הסצנות המפורסמות בסרט "הרשת החברתית" יושב מארק צוקרברג (אותו מגלם השחקן ג'סי אייזנברג) מול המחשב ושולף תמונות סטודנטיות מאתרי הבתים השונים בהרווארד כדי לבנות את Facemash, הפרויקט שקדם לפייסבוק. כל אתר בנוי בצורה אחרת, ודורש טקטיקה שונה על מנת לשלוף את התמונות: כאן קוד פשוט שסורק כל עמוד, שם ניצול פרצת אבטחה כדי לעקוף דרישת סיסמה, קצת תכנות זריז, טיפה לשנות את הקוד של אתר היעד, ובעיקר הרבה מילים של מתכנתים.

ככה, פחות או יותר, הרגיש אדם קריב מהסדנא לידע ציבורי כשהחל לעבוד על אתר התקציב הפתוח ויצא בחיפוש אחרי נתוני התקציב השונים שמאוחסנים באתרי הממשלה. "אם רוצים למצוא נתונים מלאים לכל סעיף, כולל גם כמה שנים אחורה, צריך לחפור בהרבה קבצים", הוא מספר. "חלקם קבצי אקסל, אחרים קבצי טקסט או PDF. הסעיפים הרבים מחולקים בין קבצים שונים שמאוחסנים באתרים של כמה גופי ממשלה.

"אם רוצים לדעת מה היה התקציב של שירות הכבאות בשנה כלשהי, צריך לחפש בין כמה קבצים שכל אחד מהם בפורמט אחרת ומאוחסן במאגר מידע אחר, וגם המספרים לא תואמים תמיד אחד את השני. ואם אתה מחפש 'כבאות' בתוך הקובץ, יש לך 30 סעיפים שלא ברור מה קשור ומה לא. זו משימה סיזיפית. הנתונים פורסמו באופן שיהיה קשה מאוד להגיע אליהם, ואין שום דרך לעלעל בנתונים. כתבתי הרבה קוד שעובר על סוגי הקבצים השונים ומנתח אותם ומרכז במקום אחד".

וגם כשכבר רוכזו הקבצים המתאימים וחולצו מהם הנתונים עדיין נתגלו בעיות: "יש הרבה שגיאות כתיב. בקובץ של אחת השנים היה באג שגרם לכל המופעים של האות אל"ף להתחלף בפסיקים. יש סעיף של מערכות GIS, שבשנים מסוימות התחלף למערכת SIG, ו'מוכנות לשנת 2000' הפכה 'מוכנות לשנת 0002'. אותיות עבריות התחלפו באותיות אנגליות משום מה. חלק מהעבודה עבודה ידנית של סידור המידע".

קריב. "הממשלה לא אוהבת לפרט את מה שהיא עושה". צילום: אריאל בשור / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אחד הסודות השמורים במדינה

תקציב המדינה הוא היסוד החשוב ביותר לכל הפעילות של המנגנון הממשלתי בישראל. שם נקבעים סדרי העדיפויות של הממשלה, האמיתיים, לא אלו שמוצהרים בתקשורת; שם יוצאות לפועל או נגנזות ונעלמות תוכניות פעולה שונות; משם מתחילות כל הרפורמות, הטובות והרעות. ממשל פתוח מבוסס, בראש ובראשונה, על שקיפות ועל השתתפות ציבור. אם אין שקיפות מלאה של תקציב המדינה, אם לאזרח הפשוט אין יכולת לדעת מה עושים בדיוק עם כספי המסים שלו, אין לו שום כלים לבקר את הממשלה על מעשיה, לתקוף ולהשפיע על החלטותיה.

אבל במאבקים לקידום הממשל הפתוח בישראל, הקרב על פתיחת התקציב היה אחד הקשים והמתישים. "מה הבעיה בתקציב?" שואלת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ועונה: "שככל שהוא יותר סגור ואתה פחות יכול לחפש בפנים, אתה לא יודע כמה כסף הלך באמת להתנחלויות. אי-אפשר לדעת כמה כסף הוקצה לעולים מאתיופיה, כי הוא מחולק בין התקציבים של משרדי החינוך, הרווחה וכו'. אנחנו גם לא יודעים שיש הרבה כסף שלא נוצל ומה עשו איתו, איזה משרדים קיבלו תקציב, בסוף לא השתמשו בו".

ולכן, שלא במקרה, תקציב המדינה האמיתי והמלא במשך שנים היה בפועל אחד הסודות השמורים של מדינת הישראל. מה הייתה המשמעות האמיתית של הקצבת 4 מיליארד דולר למשרד הרווחה? מה באמת נעשה עם 1.3 מיליארד הדולר שהוקצבו למשרד החוץ בסעיף "ייצוג המדינה בחו"ל"? רק פקידי האוצר ידעו, כנראה, את כל התשובות. השאר, הציבור ואף הח"כים, ניזונו בעיקר מספינים, ספקולציות ושמועות.

"הממשלה לא כל כך אוהבת לחשוף לפרט פרטים את מה שהיא עושה, ויש לזה התנגדות בתוך הממשלה", אומר קריב. "אתה יכול לגרום נזק פוליטי לאנשים מסוימים אם אתה חושף תקציבים. המס על הדלק, לדוגמה, אפשר לראות בתקציב הפתוח שהוא זינק בעשור האחרון פי שניים מבחינת הסכומים שנכנסים לאוצר. זה נתון שייתכן שהאוצר לא רוצה שיתפרסם, כי אז תבוא דרישה להוריד את המס פי שניים. יש דברים שגורמים פוליטיים לא רוצים שיחשפו כי זה לא נעים להם. באישור תקציב המדינה אפילו לח"כים לא מעבירים את כל פרטי התקציב. לדברי האוצר, הסיבה היא שזה מקשה מאוד על אישורו כי מתחילים לשאול שאלות".

השר הממונה על שיפור השירות לציבור, מיכאל איתן, מוסיף: "זה לא חוכמה לשחרר נתונים אינסופיים. ממשל פתוח, ברמה העקרונית, מדבר על כך שתבין את מה שנותנים לך; שמתוך אלפי פריטי מידע תוכל לקבל מסקנות בלי לקרוא כל אחד מהם. אם יש השוואה לאורך שנים של ביצוע מול תקציב, זה דבר שנותן תובנות הרבה יותר גדולות. את זה לא רוצים לתת לנו כל כך מהר, כי מפחדים שאם יהיו תובנות רבות מדי, זה עלול לגרום לכל מיני בעיות".

שוורץ אלטשולר. "מפחדים מפורנוגרפיה של מספרים". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

באוצר רצו לתת רק ארגז של מסמכים

סיפורו של התקציב הפתוח התחיל בסוף 2010, בימים שאחרי שריפת הענק בכרמל. קריב ועמיתיו בסדנא לידע ציבורי עקבו בעניין אחרי האשמות השונות שהטיחו גורמים שונים זה בזה, והחליטו לנסות ולבדוק מי באמת אחראי למחדל. "הדבר הראשון שגילינו הוא שבדיוק שנה לפני השריפה התקיים דיון של ועדת הפנים של הכנסת, שמשתתפים בו טענו שיש מגמה של האוצר לייבש את שירותי הכבאות כדי לכפות רפורמה", הוא מספר. "אחד המשתתפים אפילו אמר שרק מחכים שיקרה אסון כדי שיוכלו לכפות אותה.

"אף אחד לא שם לב לישיבה, וכשגילינו את פרוטוקול הדיון אמרנו, 'בואו נמצא את התקציב ונראה מה באמת קרה'. כשהתחלנו לחפש את התקציב חשכו עינינו: גילינו שהתקציב אמנם פורסם ברשת, אך זה זה היה באופן שלא אפשר לאף אדם מן השורה לחקור לתוכו. התקציב הוא בסופו של דבר מסמך חשבונאי, הוא מחולק לסעיפים, סעיפי משנה, תוכניות פעולה ותקנות, ולכל אחד מהסעיפים יש ערכי ברוטו ונטו, וערכים שמתארים את התקציב המתוכנן, התקציב שאושר והתקציב שבוצע. היינו צריכים לגייס כלכלנים כדי להבין מה כתוב שם. זה מסמך קשה לעיכול".

בעוד צוות התקציב הפתוח נאבק באתרי הממשלה על מנת לרכז את נתוני התקציב משנים עברו, השר איתן יצא לקרב משלו: לשחרר את נתוני התקציב לשנים 2012-2011. "פניתי בהתחלה לממשל זמין, שאמרו שהם לא יכולים לבצע את המשימה כי מדובר במידע שצריך להגיע מאגף התקציבים", הוא מספר. "אז היו פגישות עם אנשי אגף התקציבים, ולא הצלחתי לקדם הסכמות לקדם את שחרור המידע.

"הדרישה שלנו הייתה לפרסם את התקציב עד רמת התקנות (רמת הפירוט הממוקדת ביותר שמופיעה בספר התקציב. הח"כים עצמם קיבלו אז את התקציב ברמת פירוט נמוכה יותר; ע"כ), ולאפשר עיבוד של הנתונים בצורות שונות, כדי שאפשר יהיה לבצע השוואות. חופש מידע זה לא רק לשפוך מידע, אלא להציג אותו בצורה שהקורא יכול לקבל תובנות. על זה היה הוויכוח. הם דחו אותנו בטענות שהציבור לא יבין, שיהיה קשה להסביר, שזה מסוכן ושמידע ישתבש".

גורם שנכח באותה פגישה סיפר על שהתחולל בה: "איתן ביקש את פרטי התקציב בפורמט פתוח. רכזת בכירה באגף התקציבים אמרה שהם לא מוכנים לתת כלום. הוא אמר: 'אבל זה שלי'. אנשי האוצר ענו: 'לא. אתם רוצים? קחו PDF או את הספרים'. תכנון תקציבי לשנה תופס ארגז ענק. PDF לא שווה כלום. זה קובץ שמגביל את השימוש החוזר במידע, אי-אפשר לחלץ ממנו נתונים".

הפורמט בו הסכים משרד האוצר לשחרר את תקציב המדינה. צילום: מיקי אלון / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

לא במקרה האוצר היה בין המתנגדים המובילים לפתיחת התקציב. "התפיסה שלהם היא שאנשים לא מבינים, שהם יעשו פורנוגרפיה של מספרים", אומרת שוורץ אלטשולר. "זו תפיסה שאומרה שהחוכמה נמצאת אצלנו, הציבור לא מבין, ואם נפתח לו הוא יספר סיפורים אחרים. ואני שואלת: זו ההערכה שיש לכם אליי, או אל כל המשפטנים והכלכלנים בישראל, אפילו אל הציבור הרחב?"

בצר לו, נאלץ איתן לפנות לערכאות גבהות יותר: "פנינו לשר האוצר יובל שטייניץ וביקשנו את ההתערבות שלו מול אגף התקציבים על מנת לשחרר את התקציב. הוא הסכים לסייע, ואמר שאנחנו נקבל את התקציב. אבל גם אחרי שהוא התערב זה לא הלך חלק. נכנסו לעוד דיונים עם אגף התקציבים, עד שבסוף אודי ניצן (ראש אגף התקציבים דאז; ע"כ) התערב ושיחרר את החומר".

גורם המעורה בנושא מביא גרסה אחרת להשתלשלות האירועים: "באותה תקופה היה את הבג"ץ של עיר לכולנו נגד עיריית תל אביב בדרישה לשחרר את תקציב העירייה בפורמט פתוח, ובית המשפט חייב לתת את הקבצים. באוצר הבינו שזה לא יעמוד כנראה בבית המשפט, ונתנו את הקבצים של התקציב וגם את חוק ההסדרים".

איתן קיבל את מבוקשו: התקציב המלא, בפירוט עד רמת התקנות, בקבצי אקסל הניתנים לעיבוד. בשלב זה חבר השר אל אנשי הסדנא לידע ציבורי, שהשתמשו בקבצים שסיפק להם על מנת להשלים את בניית אתר התקציב הפתוח. אבל כאן לא הסתיימו התלאות. "הם (הממשלה והאוצר; ע"כ), לא היו מוכנים לעלות את האתר שנבנה על שרת של ממשל זמין, כדי שלא יראה כאילו הם אחראים לתצוגה של המידע שעובר דרך יזמים פרטיים", מספר איתן. "אז הייתי צריך מהתקציב של המשרד שלי לשכור שרת פרטי".

איתן. שכר שרת מתקציבו הפרטי. צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

"הממשלה, לא בראש שלה לתת את השירות המינימלי הזה"

כיום אתר התקציב הפתוח פעיל תחת כתובת אינטרנט של gov.il, ובראשו מופיע אף הלוגו של פורטל המידע הממשלתי, אבל בפועל הוא עדיין רץ על שרת שמממן איתן מתקציב לשכתו והכתובת היא התחכמות: זוהי למעשה תת-כתובת של כתובת אתרו של השר לשיפור השירות לציבור, ולא כתובת שהוקצתה במיוחד לתקציב הפתוח.

"אני מסתכל על עצמי כמו פרטיזן: אני נלחם, הממשלה נותנת לי את המעט בשביל להילחם, אבל לא מכירה בי, לא מכניסה אותי בדלת הראשית", מסביר איתן. "למה הממשלה לא עושה את זה? כי הממשלה, עובדה, לא בראש שלה לתת את השירות המינימלי הזה לציבור – להעביר לו את המידע בצורה פשוטה ובת-ניתוח. זה הולך בקשיים. אז באה יוזמה פרטית, והיה במקרה שר שמאוד אוהד את הרעיונות האלו".

באתר כיום מוצג ספר התקציב המלא, עם סעיפים מפורטים, ויכולת לצפות בגרפים המציגים את חלקו היחסי של כל סעיף בעוגת התקציב ואת תנודתו לאורך השנים (עם אפשרות להתאמה לאינפלציה), ולהשוות בין התקציב שאושר לסכום שהועבר בפועל. אבל אזרח מהשורה יתקשה עדיין להפיק תובנות משמעותיות, למרות ההצגה הפשוטה של הנתונים. "לא בטוח שאזרח פשוט שלא מכיר את התנהלות האוצר יכול להבין מה קורה", מודה קריב. "יש כל מיני סיבות – למשל שמספרים התתי-סעיפים משתנים משנה לשנה, או יחידות עוברות בין משרדים. אז לא תמיד אפשר לעקוב אחרי תקצוב לאורך השנים. אם התקבלה החלטת ממשלה להקצות 800 מיליון שקל על פני חמש שנים לקהילה האתיופיות, לי בתור אזרח אין לך דרך לדעת אם הכסף הוקצה בפועל".

אבל בישראל לא חסרים גופים שיכולים לדעת את זה, ובקרוב צפויה לעלות גרסה חדשה של אתר התקציב הפתוח, שתאפשר לאותם גופים לחלוק את התובנות שהפיקו מהשימוש באתר עם הציבור הרחב. "הדרך לעשות את זה היא לקבץ סעיפים רלוונטיים ממשרדים שונים, לצבוע ולהבליט אותם החוצה", אומר קריב. "נאפשר לגופים שיודעים לעשות את המחקר הזה – לא בהכרח עמותות, אלו יכולים להיות גם אגפים במשרדי ממשלה – לסמן סעיפים ולהראות איך התקציב עובד. המטרה היא לייצר שוק רעיונות, שיאפשר לאותם גופים לחלוק ולשתף תובנות שלהם מהתקציב. ארגונים יוכלו להציג מספרים שימחישו כמה המדינה משקיעה בסך הכול ברווחה או בחינוך. זה משהו מעניין שיעשיר את השיח הציבורי".

פוקוס על: העברות תקציביות – התקציב האמיתי נסגר הרבה אחרי שנגמרים הדיונים בכנסת

בתחילת מרץ אישרה ועדת הכספים קובץ העברות תקציביות ענקיות באורך של כ-150 עמודים. כשבע מיליארד שקלים שינו את יעדם התקציבי לאחר דיון בן שעה ורבע.

למעשה תקציב המדינה שמאושר מדי שנה או שנתיים הינו טיוטה בלבד. לאורך השנה מכינים פקידי האוצר ללא הרף "התאמות תקציביות", שבמסגרתן מועברים מיליוני שקלים בין המשרדים. לרשות הח"כים – הגורם המפקח על הקצאת וביצוע התקציב – עומדות שעות ספורות לבחון את ההקצאה המחודשת של המשאבים. ההעברות מגיעות לכנסת בגרסה קשיחה, וזוכות לאישור רק מתוך התגייסות קואליציונית שכופה האוצר. בנוסף ההעברות מתאיידות מייד לאחר מכן, כך שלא ניתן לבצע מעקב ובקרה לאורך השנה.

הח"כים היחידים שנוטים להתלונן, כצפוי, הינם חברי ועדת הכספים מהאופוזיציה. באחד המקרים תבעה ח"כ רוחמה אברהם מהיועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, לפרסם חוות דעת שתשפוט את תקינות המהלך. ינון השיב שאותו "דיון בעל השפעה מהותית על סדרי העדיפויות בתקציב, ארך כשעה ורבע בלבד, בהיעדרם של שר האוצר ושרים אחרים הנוגעים בדבר כגון שר הביטחון.. הדיון פגע ביכולתם של חברי הכנסת לממש באופן ראוי את אחד התפקידים המרכזיים של הכנסת והוועדה והוא פיקוח על תקציב המדינה".

אלא שהמצב עומד להשתנות. הסדנא לידע הציבורי פועלת בימים אלו במרץ מאחורי הקלעים לשדרג את המנגנון, ובחודשים האחרונים לקחו על עצמם חברי הקבוצה את פרויקט הנגשת ההעברות התקציביות. "הסיפור התחיל כשפקיד ממשלתי סיפר לי שהתקציב משתנה לאורך השנה במיליארדי שקלים. כשרצינו לבדוק מה עובר ולמפות אותו גילינו שזה לא זמין ברשת", מספר מנכ"ל העמותה, יובל אדמון. "פנינו לאוצר והם אמרו 'נחזור אלייך'. לאחר מכן פנינו לוועדת הכספים שם סיפרו לנו שהם מקבלים עותקים קשיחים של ההעברות, לעיתים באותו יום. הכנסת מעבירה סכומי עתק שכוללים מאות ההעברות מדי כמה ימים – בלי התעמקות".

כשפעילי הסדנה ביקשו מהוועדה את מסמכי ההעברות-עבר הפ הופנו לארכיון. "בתהליך עקום לחלוטין", מספר אדמון, "צילמנו דף-דף, חלק באייפון, ואספנו אלפיים מסמכים של 2011 בלבד".

אדמון (מימין). "צילמנו דף-דף, חלק באייפון". צילום: אריאל בשור / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

פעילי העמותה התגייסו למאמץ. עמית צור, מתנדב בסדנא ומתכנת בחברת סטארט אפ לקח יום חופש מהעבודה, נסע לכנסת וסייע בסריקות 700 דפים. "זה נראה לי מטרה ראויה, זה חלק מהפאזל שאנו מנסים להרכיב להנגשת המידע", הוא מסביר. "אני אפילו לא מבין את התוכן, אבל אני רואה שלאנשים מסוימים זה מתחבר והם עושים עם המידע דברים מדהימים". מתנדב אחר הביא את אביה של אשתו ליום התנדבות.

"אגב המסמכים מודפסים במדפסות המיושנות ביותר שאני מכיר", מתרעם אדמון. "עם זאת רואים שזה פלט של מערכת ממוחשבת. כלומר, האוצר יכול היה להעביר לנו קבצים".

בהתכתבויות של חברי הקבוצה ניתן למצוא משפטים כמו "מעניין, 27/12/2010:  העברת 3.729 מיליון שקל מסעיף 67 לסעיף 24 לצורך מימון הפעילות השוטפת של המשרד (משרד הבריאות, מספר פניה 1004 ל-1006, 1014 עד 1017, 1000) למה לא מפורט בדיוק מה המשרד צריך? תקציב המשרד לא גדול דיו (23 מיליארד שקל)?"

או: "העברת 30.563 מיליון שקל מסעיף 47 רזרבה כלית לסעיף 20 חינוך בהתאם לסעיף 12  (א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985 – עבור המגזר הדרוזי, הצ'רקסי, והבדואי בצפון על מנת לאפשר חתימת הסכם דו שנתי הכול מתן שעות הוראה למורים המתגברים למידה לבחינות הבגרות, בהתאם להחלטת הממשלה 412 ו-413 מיום 31 באוגוסט 2006. (מספר פניה לוועדה 1021, 1022) אני לא מצאתי באתר הממשלה את ההחלטה הזו".

וגם: "28/12/2010 העברת 4.00 מיליון שקל מסעיף תשלום ריבית – לתקצוב חידוש מבנים במערכת החינוך (מספר פניה לוועדה 1025, 1026) אין פירוט של איזה מבנים".

כעת ממירים בעמותה את הקבצים לפורמט PDF ובהמשך יקשרו אותם לפרוטוקולים של אותם דיונים בוועדת הכספים. במקביל, אחד הרעיונות שמתגלגלים הוא לתרגם את ההעברות לסרט בן ארבע דקות שיראה כיצד תקציב 2011 השתנה לאורך השנה, מה ירד ומה עלה, ושינויים בעקבות המחאה.

מכיוון שמדובר בכמות מידע אדירה, בעמותה שוקלים להעלות את כל הקבצים לרשת ולגייס את חוכמת ההמון לניתוחם. אדמון: "זו אמירה שתדחוק את האוצר לעשות זאת בעצמו. אין סיבה שלא יקרה הדבר הבא: כל שבוע לפני הישיבה של ועדת הכספים יועלו לאתר הוועדה ההעברות בצורה מפורטת. הח"כים יוכלו להתייעץ עם מומחים במקום להיות חותמת גומי. אם האוצר יעלה את כל המידע גם רטרואקטיבית, פעילים יוכלו לנתח את ההעברות ולהתריע לפני העברות בעייתיות. זה גם יחייב את האוצר לנמק טוב יותר את ההעברות. הח"כים לא יירצו ליפול בפח כשכל הציבור מסתכל עליהם".

ישראל הפתוחה, חלק א': שקיפות – במשרדי הממשלה עדיין סבורים שמידע הוא לא לאזרחים

לפני כשבועיים התפרסם ב"כלכליסט" פרויקט שיזמתי בנושא מצב הממשל הפתוח בישראל. היה זה פרויקט נרחב, שהתפרס על פני שישה עמודים נטו, וכלל שלושה חלקים: טקסט מקדים ופרשני על מה זה ממשל פתוח ולמה הוא חשוב לציבור; סקירה של הבטים שונים בנושא יישום הממשל הפתוח בישראל; וראיון עם סמנכ"ל הטכנולוגיות של סיאטל, שאחראי להפיכתה לעיר הפתוחה בארה"ב.

הפרויקט מבוסס על עשרות שעות תחקיר ומספר רב של ראיונות מקיפים עם הגורמים החשובים בתחום. למרות ההיקף הרב שניתן ב"כלכליסט" לפרויקט, מטבע הדברים ניתן היה להביא לידי ביטוי בעיתון רק פרומיל מהמידע הרב שנאסף ומההבטים הרבים של יישום הממשל הפתוח בישראל. נושאים רבים לא זכו להגיע לדפוס, או שנדונו בהיקף מצומצם יחסית.

לפיכך, בשבועות הקרובים אפרסם כאן בבלוג את כתבות התחקיר המלאות שמתוכן הורכב הפרויקט. מדובר בכתבות ארוכות יחסית, אך מעניינות ומרתקות. הן סוקרות בפירוט שאינו אפשרי בדפוס את מצבו על הממשל הפתוח בישראל בהבטים השונים, ומורכבות כמעט כולן מחומרים שלא הופיעו בפרויקט שבעיתון.

למיטב ידיעתי, זוהי הפעם הראשונה שבה מתפרסמת בבלוג ישראלי סדרת תחקירים עיתונאיים מקורית ומעמיקה שכזו, ואני מקווה שהפרסומים כאן יעוררו עניין ויוסיפו לאימפקט שכבר היה לפרסום המקורי ב"כלכליסט". הכתבה הראשונה שמובאת מיד עוסקת בנושא רב החשיבות של השקיפות השלטונית ויישום חוק חופש המידע בישראל. הכתבות הבאות יעסקו במאבקים לפתיחת תקציב המדינה; ביוזמות השתתפות הציבור הקיימות בישראל; במצב הממשל הפתוח ברשויות המקומיות; ובקשיים שניצבים בפני מפתחים שפועלים בתחום.

—————————————————-

"גם אם תבקשו אלף פעמים אני אעשה את מה שאני יכול כדי לא לתת לכם"

במדינה שבה מרבית ההורים עדיין נוהגים לבצע מילה בילדיהם והם בני שמונה ימים בלבד, אך טבעי הוא שלא יהיה דבר קל יותר מלצפות ברשימת המוהלים שהתרשלו בתפקידם. זה מה שחשבו גם בתנועה לחופש המידע, לפני שפנו לרבנות הראשית בבקשה לקבל את הרשימה.

 "הם סירבו, בטיעון של פגיעה בפרטיות", מספרת מנכ"לית העמותה, אלונה וינוגרד. "הגשנו עתירה לבית המשפט. זכינו, אבל הרבנות לא הגישה את הרשימה. פנינו שוב לבית המשפט, שהוציא החלטה של ביזיון בית המשפט, והם הגישו רק רשימה חלקית. אחרי שנה ביקשנו רשימה מעודכנת, והם עוד פעם אמרו לא. הגשנו עוד עתירה, עוד פעם זכינו, ועוד פעם לא העבירו את הרשימה. הם פשוט מצפצפים על ההחלטות".

וינוגרד. "מצפצפים על ההחלטות". צילום: אוראל כהן / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

מאבקים הרבים שמנהלת העמותה מול משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים בניסיון לזכות בפיסת מידע זו או אחרת, כולם סביב הניסיון ליישם בפועל את חוק חופש המידע, מהווים עדות כואבת לנחשלות של השקיפות הממשלתית בישראל – שקיפות, שאמורה להיות היסוד בכל יוזמת ממשל פתוח.

"ממשל פתוח מבוסס על ארבעה פרמטרים, שכשהם מתקיימים אז הדמוקרטיה מתקיימת בצורה ראויה נכונה", אומרת וינוגרד. "הראשון שבהם הוא שקיפות ודיווחיות, ולצידו שיתוף הציבור, אחריותיות וקידום טכנולוגיות מתקדמות. אור השמש הוא מהחטא הטוב ביותר. גוף שנתון לביקורת פועל בצורה טובה יותר. גוף שפועל במחשכים, בהכרח יש בו אי-סדרים. ברגע שצריך לתת דין וחשבון, גוף יתנהל אחרת".

"מחסום על מידע עוצר את כלכלת ישראל"

מיכאל (מיקי) איתן, השר הממונה על שיפור השירות לציבור, הוא הגורם הממשלתי המוביל בקידום יוזמות שקיפות וממשל פתוח. לדבריו, החשיבות בשקיפות ושחרור מידע שלטוני חשובה לא רק לשיפור הממשל, אלא גם לפעילות הכלכלית במשק. "כלכלת המידע הופכת להיות כלכלה בעלת עוצמה אדירה. כל אחד ששם מחסום על מידע עוצר את כלכלת ישראל וגורם לה נזק גדול. ברגע שחוסמים מידע לגיטימי, פוגעים באינטרסים הכלכליים ובדמוקרטיה של מדינת ישראל. תנו למידע להיות חופשי ולזרום. תנו לאנשים לעשות בו מה שהם רוצים. הם יעשירו אותו, יפתחו אפליקציות. זה נעשה במקומות אחרים, ויכול להיעשות גם אצלנו".

איתן. "תנו למידע להיות חופשי". צילום: תומי הרפז / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

אבל נכון להיום, הממשל בישראל רחוק מרמת מהשקיפות והנגשת המידע הרצויה. "יש שתי אסכולות במדינת ישראל", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "יש את אלו שנורא נורא אכפת להם, ויש את אלו שאומרים, 'המידע הוא כוח, הוא שלי, אני מניסטריון של מידע, וגם אם תבקשו אלף פעמים אני אעשה את מה שאני יכול כדי לא לתת לכם אותו'".

שוורץ אלטשולר, שכתבה את הספר על ממשל פתוח בישראל (זה לא ביטוי: מחקרה המקיף בנושא התפרסם בתחילת השנה), מעריכה שכרגע האסכולה השנייה היא הבולטת יותר. "אנחנו נמצאים בשלב התחלתי, שלא לומר מקדמי. יש כבר פרויקטים, כמו הנגשת התקציב שהוא צעד ענק קדימה, יש חובה לכל משרד ממשלתי להחזיק אתר אינטרנט. אבל אפילו בזה לא כולם עומדים".

וינוגרד מוסיפה: "אם אתה הולך לממונה חופש מידע בגוף ממשלתי ומבקש מידע, הוא קודם כל חושב למה לא להוציא אותו. למעלה מ-90% מהבקשות הראשונות שלנו נענות בשלילה. אין הבנה שהמידע הוא קניין של הציבור. בכנס שהנחיתי לפני כמה זמן, בא אליי מישהו ואמר לי, 'תדעי לך שכשבקשה שלך מגיעה לממונה על חופש המידע במשרד כלשהו, הוא אוטומטית מעביר אותה לתחתית הערימה'. זה מראה לי שברמה הפקידותית יש חוסר הבנה לגבי המהות למי שייך המידע".

"אין אחריות, אין תשובות"

הסיבה למצב זה קשורה, בין השאר, לאופן שבו יושם חוק חופש המידע בישראל. "בבריטניה, לפני כניסת חוק דומה לתוקף, ביצעו היערכות רוחבית מקיפה בת כמה שנים שכללת יצירת תשתיות והעברת הדרכות לעובדי המדינה", אומרת עו"ד רבקי דב"ש, מנהלת יחידת חופש המידע במשרד המשפטים שמוקמת בימים אלו. "בישראל, החוק במובנים מסוימים נכפה על הממשל. לא נערכו אליו מספיק והתחילו ללמוד אותו תוך כדי הליכה, בלי לדעת מה המשאבים הכרכוים ביישומו".

היחידה בראשה עומדת דב"ש, שנכנסה לתפקידה לפני כשלושה חודשים, הוקמה ביוזמה משותפת של השר איתן ושל מנכ"ל משרד המשפטים, ד"ר גיא רוטקופף. בחודשים אלו, בעבודה קשה ומאומצת ("יש חסר בנתונים"), הצליחה דב"ש לגבש תמונה זהירה של מצב יישום חוק חופש המידע במשרדי ממשלה ויחידות סמך: "מהנתונים שאספתי מדובר על כ-4,000 בקשות בשנה. כשני שליש מהן נענות בחיוב, והשליש הנוסף בסירוב או בסירוב חלקי. 75% מהבקשות נענות בזמן, לחיוב או לשלילה, כלומר תוך 30 יום".

הנתונים היבשים הם רק חלק מהתמונה. מאמציה של וינוגרד להביא לפרסום דו"חות ונתונים שונים הפגישו אותו עם הצד האיזוטרי והביזארי של הביורוקרטיה הממשלתית. "כשביקשנו מהשב"ס את רשימת האסירים שברחו במהלך חופשתם מהכלא, התשובה הייתה שהם דוחים את הבקשה בגלל הסייג של פגיעה בפרטיות, כאשר הכוונה היא לפרטיות האסירים. ביקשנו ממנהל האוכלוסין החלטות בנושא מבקשי מקלט מדיני, והם שלחו בתגובה את הטופס כשכמעט כל מהמידע מושחר. אבל מבחינתם הם סיפקו לנו את המידע".

אבל הגוף הממשלתי הבעייתי ביותר, לדברי וינוגרד, הוא כנראה הרבנות הראשית: "יש לנו שלוש בקשות עומדות ברבנות. הממונה על חופש מידע ברבנות, אחרי שבמשך תקופה ארוכה לא היה ממונה, נמצא כבר חודשים במילואים. כל פעם שאנחנו מתקשרים מעבירים אותנו למתמחה. והוא כורע תחת העומס, הוא לא מבין בחוק, לא יודע מה צריך לעשות, אין לו מושג. אין לקיחת אחריות, אין תשובות, אין אפילו עם מי לדבר. אני לא אומרת שהרבנות מושחתת, אבל הגוף הזה פועל במחשכים, אחד הגופים החשוכים במדינה. אנחנו לא יודעים מה קורה שם".

מהרבנות הראשית נמסר בתגובה לטענות: "הממונה על יישום חוק חופש המידע ברבנות הינו היועץ המשפטי. לאחר עיכוב רב באיוש התפקיד מונה רק לאחרונה יועץ משפטי בפועל, שהתחיל לטפל גם בעניין חופש המידע. עם זאת, המתמחה טיפל באופן מקצועי ועל פי חוק בכל הפניות שהגיעו אליו. לגופו של עניין, לאחרונה הרבנות העבירה מידע מפורט לתנועה לחופש המידע בהתאם לבקשותיה בעניין המוהלים. כמו כן, בניגוד לטענה, בימים אלו מתקיים הליך משפטי שטרם הסתיים בנוגע למידע שהתבקש, וממילא לא התקבלה כל החלטה על ידי בית המשפט בנדון".

"אולי מישהו ישים שפם על הפרצוף של נתניהו?"

גם השר איתן יודע לספר על מאבקים סיזיפיים: "יש לממשלה מאגרים עצומים של תמונות. כמעט כולן הן תמונות שהממשלה צריכה להפיץ, להעביר איתן מסרים. ויש לי מאבק שהתמונות יופצו בצורה חופשית ובחינם. לאחרונה הפסדתי בהצבעה בנושא בוועדת השרים לחקיקה. למה הם התנגדו? כי אולי יעשו בתמונות האלו שינויים. כי אולי מישהו ישים שפם על הפרצוף של מיכאל איתן או של נתניהו. אז הם העבירו החלטה שקובעת כל מיני מגבלות, למשל שאי-אפשר לעשות שינוי בגודל התמונה או לעבד אותה. מה אכפת לכם? מה אתם מודאגים?"

"מיקי מספר סיפורי נפלאות על כמה הוא עשה, והוא עשה", אומרת שוורץ אלטשולר. "אבל הוא אי בודד. אין לו השפעה גדולה עדיין, הוא צריך להתחנן לכל פיסת מידע. ברמה של הנגשת מידע פעיל, לא רק לפי חוק חופש המידע, יש הרבה עבודה לעשות. אז יש במדינת ישראל החלטת ממשלה שכאילו מאמצת את עקרונות הממשל הפתוח. אבל בפועל יש עוד דרך ארוכה ואנחנו לגמרי לא שם".

שוורץ אלטשולר. "צריך להתחנן לכל פיסת מידע". צילום: נועם מושקוביץ' / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

האדם שיכול יותר מכל להביא לשם את הממשל הישראלי הוא כנראה דב"ש מיחידת חופש המידע. "אין לי ספק שזה תהליך", היא אומרת. "יש רצון לפעול בנושא, אבל לפעמים אין את הכלים. ומה שלגורם מסוים נראה כעודף שקיפות, מישהו אחר יראה כלא משמעותי. בהקמת היחידה אנחנו מנסים לתת מענה רוחבי, להתעסק הרבה בהדרכה והטמעה של החוק בקרב כלל עובדי המדינה. כשעובד מקבל בקשה לפי חוק הוא ידע במה מדובר ויבין איך להגיב לה. אנחנו רוצים שכשמגיעה בקשה לכלל משרדי הממשלה, כל משרד יגיב באותו אופן ולפי אותם שיקולים. השלב הבא הוא להתחיל לדבר על הפצת מידע יזום. כי בסופו של דבר חוק חופש המידע הוא שקיפות פאסיבית. אנחנו רוצים שמשרדים יחשפו מידע בצורה מחושבת ויזומה".

פוקוס על: משרד הבריאות – "המידע החשוב לא משוחרר לציבור"

תחום הבריאות הוא בין החשובים ביותר לחיי היומיום שלנו, ובארץ מחזיק משרד הבריאות באינספור נתונים שיכולים להביא לשיפור משמעותי בשירותי הבריאות שמקבלים אזרחי ישראל – החל ממדדיי איכות של בתי חולים (למשל, כמות זיהומים או דו"חות פעילות של מחלקות), ועד השוואה בין קופות החולים (כמו זמן המתנה לתור או לבדיקה). בחו"ל, נתונים מסוג זה מהווים בסיס להקמת אתרים ממשלתיים המספקים לציבור מידע נרחב על שירותי הבריאות השונים במדינה, אבל בישראל הנתונים נשמרים בקנאות כמעט על ידי משרד הבריאות, שבאתרו תתקשו אפילו לאתר את רשימת בתי החולים בארץ.

"משרד הבריאות מחזיק בהרבה מידע חשוב, אבל לא משוחרר מידע שיעיל לאזרח", אומרת וינוגרד. "אם אני רוצה ללדת, ואני גרה במרכז הארץ, אני רוצה שתהיה לי אפשרות להיכנס לאתר משרד הבריאות ושאוכל להשוות בין המחלקות מבחינת גודל החדרים, הניקיון, מספר האחיות וטיב האוכל. לאפשר לכל אחד לעשות את השיקולים והבחירות שלו. אני רוצה שיהיה לי מידע נגיש והשוואתי כדי שאוכל לקבל בחירה מושכלת יותר בהחלטות רפואיות בחיי. אבל אין בכלל מידע השוואתי".

אם מתקבל מידע, מוסיפה וינוגרד, הוא מגיע רק אחרי מאבקים מתישים: "על כל דו"ח שרוצים לקבל צריך להגיש לפי חוק חופש מידע. גם אם זה מידע קבוע שמבקשים כל שנה צריך להגיש בקשה, לשלם אגרה ולהמתין 30 יום. כל פעם מחדש, אין הפנמה של בקשות שכבר אושרו. החלטות ועדת משמעת של הרופאים מסופקות מדי שנה רק בעקבות בקשה. למה לא לעלות לאתר? למה כל שנה צריך לעבור את התהליך ולהוציא הרבה כסף?"

והמתנה של 30 יום היא עוד התרחיש האופטימי. "ב-2008 הגשנו בקשה לקבל את הסכמי תחליפי החלב בין בתי החולים ליצרניות. במשך ארבע שנים לא קיבלנו שום תשובה, לחיוב או לשלילה, והמידע הגיע רק בשבוע שעבר. עד עכשיו אני לא מבינה למה לא נתנו את זה קודם. זה לא הגיוני שבמשך חודשים לא נותנים תשובה. תנו איזה סייג, שיהיה לנו עם מה להתמודד. זה סוג של ביזוי, זו הפרת חוק".

לווינוגרד חשוב להדגיש כי משרד הבריאות הוא לא הגרוע ביותר בתחום השקיפות, אבל יש עניין בהדגשת פעילותו שלו דווקא כי "המידע שם הוא קריטי וחשוב במיוחד". "הנושא חשוב מאוד ברמה הציבורית. אלו דברים שנוגעים לבריאות שלנו, של ילדינו. וזו אחריות שהמשרד צריך לגלות בעצמו".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הביקורת לוקה ולא הוגנת. המשרד החל לפני כשנתיים בתהליך של שקיפות מירבית. כל דו"חות הבקרה של מוסדות הבריאות יפורסמו. כל מדדי ההשוואה בין הקופות יפורסמו. ביקורות בתי עסק יפורסמו לאחר קבלת עמדת צד ג' (כמחוייב בחוק). המשרד לא מסתיר מידע ואף פנה לעמותה לחופש המידע וביקש לבצע יחד איתה פרויקט בו תבוצע סקירה במשרד על כל נתון שראוי שיפורסם. הנושא לא התקדם, לא בגלל אי-נכונות של המשרד. לגבי תחליפי החלב, מדובר בהסכם עסקי שלא היה פשוט לקבל מהצדדים אישור לפרסומו".