שבויים בענן: כך הפכנו לכלי משחק במלחמת הדאטה העולמית

ההתכופפות של ענקיות טכנולוגיה בפני דרישות המשטר הסיני, שמלווה לא פעם בדברי חנופה מביכים, אינה חדשה, אך המהלך שביצעה השבוע אפל הציב רף חדש לריקוד הלימבו.

איור: יונתן פופר / כלכליסט

בינואר הודיעה אפל שתעביר את התפעול בסין של שירות הגיבוי והאחסון בענן שלה iCloud לידי חברה מקומית, בהתאם לרגולציה חדשה של המשטר הסיני. השבוע, במקביל ליציאת המהלך לפועל, נודע שאפל תאחסן בסין לא רק את המידע של משתמשי השירות תושבי המדינה, אלא גם את מפתחות ההצפנה של מידע זה.

משמעות הדבר היא שבפועל הרשויות הסיניות יוכלו לגשת למידע של משתמשי אפל במדינה כמעט ללא חסמים. בלי צורך בפנייה לבית משפט אמריקאי ואולי אפילו בלי לבקש מאפל עצמה, שכן כל המידע נמצא בידי מפעילה מקומית. בתרחיש הפסימי ביותר ממשלת סין תוכל אף להתקין על שרתי iCloud תוכנה שתעביר לידיה בזמן אמת את כל המידע שנשמר עליהם. אחרי הכל מדובר בחברה מערבית שמעניקה למדינה טוטליטרית כוח כמעט מוחלט על המידע הרגיש והאישי ביותר של משתמשיה. אך הסוגיה המטרידה ביותר שהסיפור מעלה נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו.

שאלת המפתח כאן היא הבעלות ומעמדו של המידע שאנו המשתמשים מפקידים בידי ענקיות הטכנולוגיה. למעשה, כל המידע האישי שלנו נמצא היום באינטרנט. אף שמשתמשים רבים סבורים שהמידע שהם מזינים לשירותי רשת הוא שלהם, המתוחכמים מביניהם מודעים לכך שהמציאות שונה לחלוטין. כשמדובר בשירותים חינמיים כמו פייסבוק וגוגל, שמתפרנסים מהצגת פרסומות, המידע שהמשתמשים מעלים אליהם הוא לא יותר מחומר גלם שמשמש לאפיון ותפירת מודעות ממוקדות ומותאמות אישית.

אך חברות כמו אפל ומיקרוסופט נהנו ממעמד מיוחד. במקום להתפרנס ממכירת מודעות, אפל עושה את רווחיה ממכירת מכשירים ושירותים בתשלום. המשתמשים הם לא המוצר אלא לקוחות המוצר. ולכן המחויבות שלה אינה למפרסמים אלא למשתמש הקטן, זה שמוציא כמה מאות דולרים על אייפון, ולאורך השנים מבצע רכישות באייטיונס ובאפסטור, ורוכש נפח אחסון ב-iCloud. הלקוח המשלם הוא המרכז, הוא הכוכב. או כך לכל הפחות חשבנו.

המסירה המלאה, חסרת הגבולות והסייגים של מידע על המשתמשים הסינים לידי ממשלת סין מראה שגם אצל אפל המשתמשים עלולים להיות לא יותר מפיונים. כלי משחק במאבק גלובלי על שליטה במידע שנתונים לחסדי ממשלות וחברות, בלי כוח אמיתי לשלוט בנעשה למעט ברירת האין-ברירה של התנתקות מכל צורה מועילה של חיים מקוונים. בעידן הביג דאטה והבינה המלאכותית, מידע והיכולת לשלוט בו ולתמרן אותו עשויים להוות נשק עוצמתי הרבה יותר מכלי נשק מסורתיים.

ההתערבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב באמצעות פייק ניוז ותעמולה מקוונת ייתכן שהיטתה את הכף והביאה לבחירתו של דונלד טראמפ. אם אכן כך קרה, מדובר בהפיכה השלטונית היעילה והזולה בהיסטוריה. בקרמלין ככל הנראה מרוצים מתוצאות הקמפיין, לאור הגברת המאמצים בתחום בשנה וחצי מאז הבחירות ובהרחבתם למדינות נוספות.

ובמלחמה, כמו במלחמה, המעצמות הגדולות מנהלות מירוץ חימוש. המירוץ הוא אחר מידע, כזה שאפשר להשיג ולשלוט בכמה שיותר ממנו. סין רוצה להחזיק במידע של תושביה אצלה כדי שתוכל לרגל טוב יותר אחרי פעילותם. אבל גם כי המשטר שלה מבין שמידע הוא נשק שאפשר להשתמש בו למטרות מגוונות ומפתיעות, חלקן עדיין לא ידועות, ולכן רצוי שיהיה כמה שיותר ממנו.

סין לא לבד במשחק. רוסיה כבר מחייבת זה שנתיים וחצי לאחסן מידע על משתמשים רוסים בגבולות המדינה, אם כי שם, לפחות עד עתה, לא דווח על אחסון מפתחות הצפנה. גם מאחורי כללי הפרטיות הנוקשים שמקדם האיחוד האירופי בימים אלו עומדת השאיפה להגן על המידע של אזרחי היבשת מפני זרועות התמנון של הממשל האמריקאי. וזה בתורו אוגר מידע כבר שנים באובססיביות באמצעות גופים כמו הסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

הזירה הגלובלית נמצאת, כך נדמה, בשלבים הראשונים של מלחמת מידע רחבה. מלחמה שתכלול היבטים גלויים כמו קמפיינים רחבים של פייק ניוז, פרסומות ממוקדות אישית ודיסאינפורמציה, לצד היבטים סמויים שינסו לתמרן ולנצל מידע באמצעות כלי ביג דאטה ו-AI. לצורך כך ממשלות רבות צפויות לנסות ולהרחיב את ארסנל התחמושת שלהן באמצעות שליטה על כמה שיותר מאגרי מידע, באופן ישיר או עקיף. כבר ראינו שחברות כמו אפל, פייסבוק וגוגל לא יתנגדו לכך יותר מדי, או יתנגדו רק עד גבול מסוים. והמשתמשים? הם לא יכולים לעשות יותר מדי חוץ מלהפנים שאין להם יותר מדי מה לעשות.

(התפרסם גם בכלכליסט)

ילדות עסוקה: האם טכנולוגיה היא באמת הבייביסיטר המושלם לילדיכם

  1. מנותקים ושקועים. אני רואה אותם בכל מקום. בגן המשחקים, במסעדות, בעגלות ברחוב, מסביב לשולחן בארוחות משפחתיות. ילדים, לפעמים בגיל שנתיים או פחות, יושבים עם סמארטפון או טאבלט בידיים ושקועים במה שקורה בפנים. מנותקים מרעשי הרחוב, מהשיחות בארוחה ומכל מה שקורה סביבם. כל הווייתם ממוקדת, לפעמים במשך שעות, במלבן הקטן והצבעוני הזה.
  1. תחליף למטפלת. זה לא במקרה. חברות טכנולוגיה פועלות במרץ כדי לחבר ילדים למוצרים ולשירותים שלהם. ליוטיוב יש אפליקציה מותאמת לילדים, חנויות האפליקציות עמוסות במשחקים ויישומים שונים בעבורם, פייסבוק יצרה אפליקציית צ'ט מותאמת לילדים וגוגל עצמה מרחיבה את היריעה ומשווקת את הרמקול החכם גוגל הום מיני כמוצר לילדים עם חידונים, משחקי ריקוד, סיפורים לפני השינה ועוד. כמעט מטפלת.
  1. הפרעות קשב. זה מפחיד, בעיקר כי אנחנו לא יודעים מה זה עושה למוח שלהם, לא באמת. אמנם אין הרבה מחקר בתחום, אבל המיעוט שיש מצביע על כך שדברים טובים אין שם. ההתראות בסמארטפונים משבשות כנראה את כושר הריכוז שלנו, והאינטראקציה ברשתות חברתיות מורידה את סף הגירוי שלנו ומשפיעה על הרגשות שלנו. וכל מה שנכון למבוגרים, נכון על אחת כמה וכמה לילדים. בן 6 שיושב עם הראש בתוך סמארטפון בארוחה משפחתית, יהפוך למבוגר שיושב עם הראש בתוך סמארטפון בארוחה משפחתית.
  1. קשר אנושי. התוצאה היא שייתכן וגדל דור של ילדים שבעבורם טכנולוגיה היא לא כלי לצריכת מידע ולביצוע פעולות אלא חלק מהותי מהזהות שלהם, רכיב בולט בפסיפס שמעצב את האישיות שלהם, ילדים שמגדירים את עצמם בין השאר גם דרך האינטראקציה שלהם עם מכשירים. אלו ילדים שיותר ויותר מחליפים את הקשר שלהם עם אנשים בקשר עם חפצים. וזה כבר לא רק מפחיד, אלא ממש מדכא.
  1. מה חשוב יותר. בתור הורים, זה קל ונוח להושיב את הילד מול אייפון. אבל כשאנחנו שמים את המכשירים האלו בידיים שלהם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה מהותית מאוד: מה יותר חשוב לנו – כמה דקות של שקט כדי שנוכל לגלוש בפייסבוק, או איזה בן אדם הילד שלי ייגדל להיות?

(פורסם גם בכלכליסט)

מס על פרסומות בפייסבוק ובגוגל? רעיון רע ומסוכן

איור: דניאל גולדפרב / כלכליסט

זה נמצא במרחק נגיעה מהן. אוצר בלום של מאות מיליוני, אולי אפילו מיליארדי דולרים, שיושב ממש מחוץ להישג ידן. בשנים האחרונות, יותר ויותר מדינות מבחינות בכך שחברות ענק בינלאומיות שמנהלות עסקים בשטחן, בין אם מדובר בכאלו שמוכרות מוצרים כמו אפל או חברות שמוכרות פרסומות כמו גוגל ופייסבוק, לא מתעלות חלק מההכנסות שלהן לקופת המדינה בדמות תשלומי מס.

התרגיל, ביסודו, דומה ופשוט להבנה: אף שההכנסות ממכירת מוצר מסוים מתקבלות במדינה א', בפועל החברה לא רושמת אותן באותה מדינה ובאמצעות להטוט חוקי רושמת אותן כאילו התקבלו על ידי חברה בת במדינה ב', שם חוקי המס נוחים יותר. לכולם ברור מה קורה, ואף אחד לא מצליח לעצור את זה.

רגולטורים, בעיקר באירופה, מנסים. נציבת התחרותיות של האיחוד האירופי, מרגרט וסטגר, מובילה מהלכים מקיפים נגד תרגילי המס של חברות ענק. הבולט מביניהם היה החלטה מאוגוסט 2016 שלפיה אפל חייבת לאירנלד מסים בסך 14.5 מיליארד דולר. אף אחד מהם לא הניב סכומים משמעותיים או שינה את המנהגים של חברות אלו, שבינתיים ממשיכות לגרוף רווחים מוגדלים של מיליארדי דולרים הודות לאותם תרגילי מס.

וכשהייאוש גדול מספיק, מגיע תורם של המעשים הנואשים, אלו שנעשו בלי יותר מדי מחשבה מאחוריהם כאשר הדבר היחיד שמדריך את היוזמים להם הוא סימני הדולר מול העיניים. כמו הצעת החוק שהוצגה בפרלמנט האיטלקי ביולי האחרון, ושבימים אלו מיועדת לעלות להצבעה בבית העליון שם, הסנאט, בה היא כנראה תזכה לרוב.

אם תאושר הצעה זו, גופים איטלקיים שרוכשים מוצרים דיגיטליים לא-מוחשיים, דוגמת פרסומות בגוגל ובפייסבוק, יחויבו להעביר 6% מסכום הרכישה לקופת המדינה. החוק מחריג עסקאות קטנות מ-30 יורו או משתמשים פרטיים. ההצעה זוכה לתמיכה מפלגת השלטון, PD, כאשר המהלך המשמעותי שיכול לעצור אותה הוא קידומה המשמעותי של יוזמת חקיקה כלל-אירופית, דוגמת זו שצרפת מקדמת בתמיכת גרמניה, איטליה ומדינות נוספות. ואולם, הצעה זו חייבת תמיכה פה אחד מכל מדינות האיחוד, דבר שנראה לא סביר לאור התנגדותן של אירלנד ושל לוקסמבורג שמשמשות כמקלטי מס לחברות בינלאומיות רבות.

המיוחד בהצעה האיטלקית הוא שהיא מעבירה את נטל המס ואת מאמצי הגבייה מהחברות הבינלאומיות לגופים מקומיים. אם תאושר, במקום לרדוף אחר חברות ענק אקס-טריטוריאליות עם תקציב עצום לדיונים משפטיים ויכולת למרוח דיונים שנים על גבי שנים שבסופן מחכה להן לכל היותר קנס לא משמעותי במיוחד, יוכלו הרשויות לטפל במטרות קלות יותר: חברות מקומיות, קטנות יחסית, עם כפיפות ברורה לחוק המקומי ועם הרבה פחות כסף לדיונים משפטיים יקרים.

מהלך שכזה, אם אכן יצלח, יטיב עם קופת המדינה של איטליה, אבל את המחיר לא ישלמו החברות שאליהן הוא מופנה אלא דווקא העסקים המקומיים. כאשר מחוקקים יושבים ומנסחים חוקים, הם נוטים לשכוח עד כמה יצירתיים תאגידי הענק ועד כמה הם נחושים לעקוף את המכשולים הקטנים שמציבים בפניהם.

זוכרים, למשל, איך ב-2014 החליטו מחוקקים בישראל לאסור על הנוהג של רשתות סופרמרקט לקבל תווים בשווי מופחת בסניפי הדיסקאונט שלהן? התוצאה של חוק זה היתה שהחברות פשוט הפסיקו למכור תווים מוזלים, או צמצמו משמעותית את ההנחה שנתנו על התווים, כך שכבר לא היתה סיבה לצרכנים מהשורה לרכוש אותם. האזרחים הקטנים שלמו את המחיר, והחברות לא נפגעו.

וגם במקרה הזה, המכשול פשוט במיוחד והתוצאה תהיה דומה: התשלומים שמקבלות גוגל ופייסבוק בעקבות העברת החוק קטנו ב-6%? פשוט מאוד – מעלים את המחיר בשיעור דומה וממשיכים כרגיל. או יותר פשוט: משאירים את המחיר אותו דבר ומנחים לקוחות שבנוסף לתשלום אליהם הם צריכים גם לשלוח 6% מערך העסקה למדינה. אחרי הכול, זה לא שלעסקים יש ברירה. מה הם יעשו? יקנו פרסומות בבינג ובמייספייס? לפי הפייננשל טיימס, ההכנסות השנתיות בשוק הפרסום המקוון באיטליה עומדות 2.5 מיליארד יורו, כאשר 1.8 מיליארד מהן הולכות לגוגל ו-200 מיליון נוספים לפייסבוק. השאר מתחלקים בין מספר רב של שחקנים מקומיים וזרים.

את המחיר של החוק ישלמו כנראה החברות המקומיות, ובפרט עסקים קטנים ובינוניים. אלו מהווים לקוחות מרכזיים של פייסבוק וגוגל ונסמכים על כלי הפרסום הממוקדים שלהן כדי למשוך לקוחות. לא פעם מתקשים עסקים אלו גם כך להגיע לאיזון כלכלי. הגדלת הוצאות הפרסום שלהם בוודאי לא תתרום לחוסנם הפיננסי. וזה עוד לפני שדיברנו על ההוצאה הכספית שנובעת מהצורך לשמור כספים בצד ואז לנתבם למדינה, דבר שלכל הפחות יצריך תשלום נוסף לרואה החשבון.

אין ספקי שצריך לפעול נגד תרגילי העלמות המס של חברות הענק, ושאלו צריכות לשלם מסי אמת במדינות שבהן הן מוכרות את מוצריהן ולא במדינות אחרות, אבל מהלכים כאלו צריכים להיעשות בדרך הגיונית ותוך חשיבה על כל תרחישי התגובה האפשריים. חוק שמעביר את הנטל לעסקים מקומיים אולי יטיב עם קופת המדינה בטווח המיידי, אבל יצור קשיים נוספים עבור עסקים אלו, אולי גדולים מספיק כדי להוביל לסגירתם. ובינתיים, גוגל, פייסבוק ודומותיהן ימשיכו לחייך כאילו כלום לא קרה.

(פורסם בגרסה שונה מעט גם בכלכליסט)

שקד וארדן רוצים לצנזר את פייסבוק, אבל זה לא מה שימנע פיגועים

הצעת "חוק פייסבוק" שיזמו שרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, ושתעלה ביום ראשון לדיון בוועדת השרים לחקיקה (שגם צפויה לאשר אותה) לא תפתור את הבעיה ששני השרים מתיימרים לפתור באמצעותה. לא מכיוון שהחוק המוצע לא יקל על המדינה להורות להסיר מהרשת תכנים שהיא רואה כמסיתים, הוא דווקא עתיד לסייע בכך משמעותית, אלא מכיוון שהתפיסה שעל בסיסה נכתב לא מעוגנת במציאות והכלים שהוא נותן לא יסייעו להתמודד עם ההסתה או לבלום פיגועי טרור. מה שהם כן עלולים לעשות הוא לפגוע דווקא בחופש הביטוי של כולנו.

צילומים: עמית שעל ובשמת איבי / כלכליסט

לפי הצעת החוק, תוכל המדינה, באמצעות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית המשפט להסיר תוכן שפרסומו הוא בגדר עבירה פלילית ושהמשך פרסומו יכול לסכן באופן ממשי ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.

לדברי שקד, הצעת החוק באה לסתום פרצה בחוק הקיים. "ישנו קושי משמעותי בחקיקה הקיימת, שכן לגופי האכיפה אין היכולת לדרוש מחברות כדוגמת גוגל ופייסבוק להוריד תוכן אשר עלול להיחשב כמסית", היא אמרה בהודעה לעיתונות. ארדן ציין: "פייסבוק וחברות האינטרנט אינן נענות לכל פניות המשטרה להסיר תכנים מסיתים ולעיתים נדרש זמן רב עד להסרת התוכן המסית. לכן, החוק החדש הכרחי כדי לתת לנו את הכלים לפעול מיידית"

ההתייחסות של שקד לחקיקה הקיימת לא מפתיעה, שכן לדברי עו"ד יהונתן קלינגר זו כבר נותנת בידי המדינה כלים להסיר תוכן מסית מהרשת, בהליך פלילי. למעשה, הצעת החוק לא נותנת למדינה כלים חדשים (בניגוד למשתמע מדברי ארדן, החוק לא יאפשר למשטרה להורות ישירות על הסרת תכנים), אלא בעיקר מקלה את השימוש בכלים הקיימים: בניגוד לפנייה במסגרת הליך פלילי רגיל, החוק החדש יאפשר פנייה במעמד צד אחד, מבלי לתבוע בן אדם ספציפי ותוך פטור מדיני הראיות (כלומר, יאפשר לבית המשפט לשקול ראיות שאינן קבילות בהליך פלילי, למשל מידע שהושג ללא צו חיפוש). החוק מספק למעשה קיצור דרך, הליך מזורז ופשוט יותר להורות לחברה להסיר תכנים אלו ואחרים.

ולהליך כזה יש מחיר. מרגע שהוא נעשה במעמד המדינה בלבד, לצד שכנגד – מפרסם התוכן עצמו או הגוף שבו פורסם התוכן – אין אפשרות להציג את טיעוניו ולהסביר את עמדתו. במקרה שכזה, עלולים להתרחש מקרים שבהם המדינה מבקשת ומקבלת צו להסרת תכנים שלא בהכרח מהווים הסתה או עבירה פלילית, והאזרח שהתוכן שלו הוסר מהרשת מוצא את עצמו במצב שבו נטל ההוכחה הוא עליו, והוא זה שצריך עתה להילחם ולהוכיח שלא הסית לפגיעה בחיי אדם. הפטור שמעניק החוק מדיני ראיות עלול לחשוף אזרחים "בעיתיים" בעיני השלטון למעקב תמידי ללא פיקוח בית המשפט, רק כדי לזהות במועד פרסום תוכן שלא נעים לממשל.

בעיני רבים, מדובר במחיר שאפשר ואפילו רצוי לשלם על מנת למנוע פיגועים. אבל במקרה זה יש לתהות עד כמה החוק באמת מסוגל לסייע בהצלת חיי אדם. שקד וארדן מקווים שהצווים שינופקו על סמך החוק יביאו להסרת תכנים מהרשת. אבל התנהלות העבר של חברות כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר מלמדת שרק במקרים נדירים מאוד מסירות החברות תכנים לחלוטין. לרוב, הן פשוט חוסמות את הגישה לאותם תכנים במדינה שבה הוצא הצו.

כך היה, למשל, עם הזכות להישכח: גוגל נענתה לבקשות להסיר תוכן באמצעות הסתרתו מגולשים באיחוד האירופי (ואף הוסיפה הערה שהתוכן שהוסר זמין באזורים אחרים). באוגוסט השנה טוויטר חסמה ציוץ של גולש אמריקאי שהפר צו איסור פרסום ישראלי, אך הציוץ היה זמין עדיין לגולשים במדינות אחרות. סביר להניח שכך ינהגו החברות גם עם צווים שיתקבלו באמצעות הצעת החוק. התוצאה: התוכן יהיה זמין בכל העולם, כולל ברשות הפלסטינית, חוץ מבישראל. במקביל גולשים בישראל לא יתקשו למצוא דרכים להגיע אליו (למשל, באמצעות תוכנה שמשנה את כתובת ה-IP של המשתמש, כמו Hola הישראלית). באופן זה, החוק ייצור בועה במסגרתה אזרחי ישראל חיים במציאות שבה אין תוכן מסית בפייסבוק או בגוגל, אך זה נמצא שם וזמין לכל מי שמעוניין בכך.

צוקרברג. סומן כשטן התורן. צילום: TechCrunch / CC-by

וגם אם אכן ייענו החברות לצו בצורה מלאה ויסירו את התוכן לחלוטין לא יהיה בכך די כדי למנוע הסתה. בקרב כזה, המדינה תמיד תהיה בעמדת נחיתות לעומת הגולשים. החוק החדש אולי מספק הליך מקוצר, אבל עדיין מדובר בהליך: כזה שדורש הגעה לבית משפט וקבלת צו. הגולש, מנגד, יכול לפרסם תכנים ללא הגבלה מנוחיות ביתו. אין שום דבר שימנע מהעלאת התוכן הבעייתי מחדש מיד עם הסרתו. למעשה, השימוש בחוק אף עלול להביא לתוצאה הפוכה: הסרת התוכן עלולה ליצור עניין מוגבר בו ולהביא לחשיפה גדולה יותר משהיה זוכה לה לולא ביקשה המדינה להסירו (תופעה שמכונה אפקט סטרייסנד).

בסופו של יום, צריך לזכור שהרשת גדולה מדי והאמצעים שבהם יכולים גולשים לפזר תוכן רבים מדי מכדי שלמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית תהיה אפשרות לשלוט בצורה כלשהי במה שנאמר בה. וזה, עוד מבלי שדיברנו על שירותים שבהם אין למדינה דרך קלה לנטר את הנאמר בהם, למשל קבוצות ווטסאפ, ולכן אין כל אפשרות מעשית למנוע הפצת תכנים מסיתים בהם.

אבל הבעיה של הצעת החוק מהותית עוד יותר, נוגעת לעצם הסיבה לקידומה. לפי שקד, פרסום פוסט מסית ברשת יוצר "אפקט פרפר בו הקלדה של אדם במקום אחד יוצרת סערה של ממש שמביאה אף למעשי הרג במקום השני". מדובר באמירה בעייתית. ראשית, מכיוון שטרם הוכח קשר מובהק וישיר בין פרסום פוסט בפייסבוק לבין ביצוע פיגועים. אף שייתכן שיש לשיח ברשתות חברתיות השפעה על הלכי רוח של מחבלים פוטנציאליים, זו נובעת ככלל לא מפוסט ספציפי זה או אחר אלא ממסכת של פרסומים ודיונים בשלל שירותים, גלויים ונסתרים. הסרת פוסט אחד, ואפילו פוסטים מרובים, לא תביא להיעלמות האווירה שיוצר מגוון הפרסומים.

שנית, וחשוב לא פחות, בתפיסתם של שקד וארדן ההסתה קיימת בחלל ריק, כמו נולדה מאין כלום. אבל ההסתה היא לא הגורם, היא רק התסמין, תוצאה של חיים תחת כיבוש, אפליה, גזענות, אלימות יומיומית מצד השלטון ושליחיו. הסתה לא היתה תופסת אחיזה שכזו לולא היו קיימים כבר תנאי יסוד שמאפשרים את צמיחתה.

הסתה, פיגועים ואינתיפאדה היו קיימים הרבה זמן לפני שפייסבוק הפכה לגורם משמעותי בחיינו. סימון הרשת החברתית כשטן התורן אולי עושה טוב לרייטינג של ארדן ושקד, אבל לא מקדם כהוא זה את ההגנה על ביטחון אזרחי ישראל. הסתה תהיה גם בלי פייסבוק וגוגל, וגם בלי האינטרנט. אולי ייקח לה יותר זמן להתפשט, אבל היא תעשה את זה כך או אחרת. רוצים להתמודד עם ההסתה? טפלו בגורמים שמביאים לה. פייסבוק היא לא אחד מהם.

(פורסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)

לכודים: איך מפתה פייסבוק עיתונאים להיכנס לכלוב הזהב שלה

1. מלמדת. פייסבוק החלה השבוע להפעיל קורסים מקוונים חינמיים לעיתונאים שילמדו אותם איך לפעול ברשת החברתית ובאינסטגרם ולקדם את התוכן שלהם ושל כלי התקשורת שהם עובדים עבורו. מטרת הקורסים היא לחשוף את העיתונאים לכלים שיאפשרו להם "לספר סיפורים ברשת החברתית ולבנות קהל ייחודי".

צוקרברג. צילום: Alessio Jacona / CC-by-sa
צוקרברג. צילום: Alessio Jacona / CC-by-sa

2. מכוונת. פייסבוק כבר שינתה לחלוטין את כללי המשחק בעולם העיתונות המקוון. בעבר, תנועת הגולשים של כלי התקשורת השונים היו מגוונים והתבססו על מנועי חיפוש, אתרי אגריגציה כמו גוגל ניוז וקהל משתמשים קבוע. אך מאז שפייסבוק נכנסה לתמונה היא הפכה למקור התעבורה העיקרי של אתרים רבים, רבים מהם קטנים. אתר חדשות שלא פעיל ברשת החברתית יפסיד תעבורה לאתרים אחרים הפעילים בה.

3. מקדמת. עיתונאים רבים גילו שפייסבוק היא פלטפורמה נהדרת לקידום הסיפורים שלהם, לפיתוח קשר ושיחה ישירה עם קהל הקוראים או הצופים ולבניית מותג אישי. לא מעט עיתונאים, בישראל ובחו"ל, בנו את עצמם באמצעות פעילות חכמה ברשתות חברתיות והפכו לטאלנטים. חלקם אף מינפו את ההצלחה הזו לעבודה עצמאית מצליחה באמצעות הקמת והפעלת בלוגי חדשות אישיים.

4. מפתה. בפייסבוק מקווים שמערך ההדרכה החדש יאפשר לעיתונאים נוספים לבצע את המהלכים הללו. אבל החברה כמובן לא פועלת מטוב ליבה. פייסבוק רוצה להפוך לאתר תוכן שלא מייצר תוכן בעצמו. זה נחמד שאתרי חדשות משתפים בה קישורים לסיפורים שלהם, אבל היא מעדיפה שהם ישימו אצלה את הסיפורים עצמם. לאתרים אין אינטרס לעשות את זה? אין בעיה, נפנה ישירות ליצרני התוכן, העיתונאים.

5. לופתת. לכאורה, הרווח הוא כולו של העיתונאים, אבל רק לכאורה. למעשה פייסבוק מעודדות אותם להפוך אותה למקום המרכזי שבו הם מציגים ומקדמים את התוכן שלהם. זה אולי מביא לייקים וגם קוראים, אבל במחיר כבד של כניסה לכלוב זהב והשתעבדות לחברה שבלחיצת כפתור יכולה לחסום אותם ואת התוכן שלהם. ואפילו לא צריך לעשות טעות קיצונית כדי לספוג עונש זה — מספיק לפרסם תמונה שלא באה טוב לפייסבוק.

(פורסם גם בכלכליסט)

למה שקד וארדן לא רוצים שתדברו על סכו״ם בפייסבוק?

"חייבים לעצור את האינתפיאדה", "שאהידים הם אנשים מסוכנים", "אני מרגיש לא טוב, יש לי דקירות בכל הגוף", "איפה אפשר לקנות סכינים איכותיות למטבח?". את המשפטים האלו, שלכאורה אין מחלוקת סביבם, לא תוכלו עוד לכתוב בפייסבוק, ואם תכתבו היא תמחק את הפוסטים שמכילים אותם. או, לפחות, זה מה שיקרה אם תקבל הרשות החברתית הגדולה בעולם את ההצעה שמקדמים שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי), והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן (הליכוד).

לפי דיווח של "ידיעות אחרונות" הבוקר שקד וארדן עתידים להיפגש היום עם בכירים בפייסבוק, ובהם סגן נשיא בחברה. זאת, בניסיון להגיע להבנות לגבי הסרת תכנים מסיתים מהרשת. בפגישה צפויים השרים להציג הצעה, שרק מפאת כבודם לא תכונה כאן מטומטמת, שלפיה פייסבוק תסיר מילים וביטויים כמו אינתיפאדה, דקירות, נאצים, שאהידים, סכינים, איטבח אל יהוד, מוות ליהודים, ומוות לערבים. כן דורשים השניים שהרשת החברתית תסיר גם תכנים כמו סרטונים שקוראים לדקור יהודים, קריקטורות אנטישמיות או השוואות לנאצים.

שקד וארדן מקווים להגיע עם פייסבוק להסדר מרצון בנושא, מבלי שיהיה צורך לחוקק חוק שיחייב אותה לעשות זאת. אולי מכיוון שהם יודעים שחוק שכזה לעולם לא יעמוד במבחן בג"ץ, בשעה שפייסבוק יכולה להחליט על דעת עצמה אילו תכנים היא מתירה לפרסם ברשת החברתית שלה ואילו היא מצנזרת.

ההצעה הזו כל כך הזויה ומנותקת מהמציאות, שלא ברור איך עברה את המסננות של שני השרים ויועציהם. ולא מדובר רק על כך שחסימת הסתה בפייסבוק לא תוביל להפסקת ההסתה או תסייע למנוע פיגועים. את ההסתה לטרור אפשר להמשיך באמצעות אחרים, מקוונים ולא-מקוונים, וכמה מגלי הפיגועים הקשים שידעה ישראל אירעו בשנים שקדמו לפייסבוק או אפילו לשימוש רחב באינטרנט.

האידיוטיות של היוזמה עמוקה אפילו יותר. כי ההצעה, כפי שפורסמה בידיעות אחרונות, לא מכוונת רק למנוע פרסומים מסיתים לכאורה, אלא כל דיון מקוון שעוסק בסוגיות נפיצות, בלי קשר לעמדות שמוצגות בו. שיח על השלכות האינתיפאדה על הכלכלה הישראלית? חסום. דיווח חדשותי על פיגוע דקירה או דריסה? לא אם תתקבל כלשונה הצעת שקד-ארדן. מאמר אקדמי שמשווה בין מעשי הנאצים למקרי ג'נוסייד אחרים? לא יעלה על הדעת. ביקורת נוקבת של ראש הממשלה על הפגנה שבה נשמעו קריאות "מוות ליהודים"? אפילו זה יהיה אסור לכאורה.

ההצעה, כפי שפורסמה, לא תמנע הסתה, אלא תנסה להעלים מסדר היום הציבורי (ופייסבוק, במובנים רבים, היא הקובעת המרכזית של סדר יום זה) כל דיון בסוגיות בעייתיות אלו, למחוק למעשה את קיומה של אינתיפאדת היחידים מהלך הרוח הישראלי. אפשר לקוות שלא זו היתה כוונתם של שני השרים, אבל זו בדיוק תהיה התוצאה שלה. כי הכלי של הסרת מילים ספציפיות, בלי שום דקויות או ניסיון לבחון את ההקשר שבו נאמרו, הוא כלי גס שהתוצאה שלו יכולה להיות הרסנית לשיח המקוון, כלי שלא ימנע הסתה אלא יגביל כל שיח שעוסק באחת המילים האסורות.

ההשלכות ההרסניות לא יוגבלו רק לדיונים בסוגיות ביטחוניות-מדיניות-פוליטיות. הטווח שבו עוסקות המילים המוצעות כל כך רחב שגם דיונים בסוגיות כמו הקטל דרכים ("דרוס"), על פשעים פליליים ("דקירות"), ואפילו בישול או רכישת מוצרים למטבח ("סכינים") עלולים להיות מצונזרים. הצעת השרים לא מבקשת להגביל מילים שמהוות רק חלק משיח ההסתה, אלא כאלו שנמצאות בשימוש יומיומי פשוט בשפה העברית.

רק בסוף השבוע האחרון התחוללה סערה גלובלית, אחרי שפייסבוק צנזרה פוסט של ראשת ממשלת נורבגיה, ארנה סולברג, שכלל צילום זוכה פרס פוליצר מ-1972 ובו נראית ילדה ערומה בורחת באימה ממקפת נאפלם בווייטנאם. הזעם הרב שעורר המהלך והתגובה הבינלאומית החריפה אלצה את הרשת החברתית לחזור בה מהצנזור.

ואולם, נראה ששקד וארדן הביטו בפרשה, וחשבו לעצמם, למה לעצור בתמונה? למה שלא נצנזר כל דבר שיכול להיות קצת בעייתי, שעלול לגרום לנו ולציבור הבוחרים שלנו להרגיש קצת לא בנוח, אפילו במחיר של פגיעה מהותית ביסודות הבסיסיים ביותר של חופש הביטוי ושל הדיון הציבורי המקובל והתקין?

החדשות הטובות הן שמדובר ביוזמה כל כך ביזארית, שספק אם פייסבוק תסכים ליישם אותה, או אפילו תוכל לעשות זאת בלי לעורר זעם רב מצד ציבור הגולשים. מה גם שלא בטוח שצנזור כזה אפשרי בכלל מבחינה טכנית. המילה סכין צונזרה? אז גולשים יכתבו 0כין, סכינ, ס-כ-י-ן, Knife, או אחת מאינספור וריאציות אחרות. אם למישהו יש מסר להעביר, אין שום מחשב או אלגוריתם שיוכל למנוע ממנו לעשות את זה.

החדשות הרעות הן שאם כלי תקשורת מחו"ל ישמעו על המהלך של שקד את ארדן וידווחו עליו, התדמית של ישראל כמדינה דמוקרטית עתידה לספוג מכה קשה יותר מזו שארגונים דוגמת BDS מסוגלים לספק לה. והחדשות העצובות הן שגם אחרי שהיוזמה הזו תיכשל, שקד, ארדן ודומיהם יישארו בממשלה ובכנסת וימשיכו לספק לנו הצעות חוק ויוזמות חסרות היגיון שאולי יביאו להם כותרות יפות בעיתונים, אבל לא יעשו דבר כדי לשפר את ביטחון האזרחים או את איכות חייהם.

(פורסם גם בכלכליסט)

בהמתנה: הכלכלה מחכה למהפכה הטכנולוגית שתקפיץ את איכות החיים

שוק העבודה האמריקאי סובל בשנים האחרונות מבעיה לא פשוטה. הצמיחה בפריון, מדד שבוחן את העלייה בתפוקת העובדים במשק, נמצא קרוב לנקודת קיפאון. אחרי שבמאה שעברה עמד הגידול השנת בפריון על כ-2.35%, מתחילת העשור הנוכחי הוא היה נמוך מ-1%.

פריון

מדובר במצב שעלול להשפיע לרעה על הכלכלה האמריקאית. העלייה בפריון היא זו שמאפשרת את העלייה באיכות החיים. פרופ' אלן בלינדר מאוניברסיטת פרינסטון הסביר ל-NPR שהגידול העקבי בפריון בעשורים הקודמים אפשר הכפלה של השכר מדי דור. "אם המצב לא ישתנה, רמת החיים שלנו בקושי תשתפר ב-30 השנים הבאות. זו תחזית נוראית", הוא הזהיר.

בבלימת הגידול בפריון יש כמובן את החשודה המיידית – המדיה החברתית. אתרים כמו פייסבוק וטוויטר ושירותים כמו אינסטגרם, טוענים כמה מומחים, תופסים חלק ניכר מזמנו של העובד, שבמקום לעבוד עסוק בשיחות בטלות. אבל לא ברור עד כמה ההשפעה של רשתות חברתיות משמעותית. שיחות בטלות תמיד היו – בין אם סביב מכונת הקפה ובין אם ברשת – ומקומות עבודה רבים גם חוסמים את הגישה לאתרים כמו פייסבוק.

הסיבה מאחורי השינוי מהותית הרבה יותר. לאורך מרבית המאה הקודמת, התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות – חשמל, מנוע בעירה פנימית, מטוסי סילון – הזניקו את פריון העובדים בכמה רמות למעלה. האחרונות בהתפחויות אלו – מהפכת המחשוב ומהפכת האינטרנט – סייעו להעלות את הפריון בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.

בניגוד למחשב, האייפון לא הקפיץ את הפריון
בניגוד למחשב, האייפון לא הקפיץ את הפריון

"אבל ההטבות המרכזיות של מהפכת ה-IT כבר מומשו", הסביר ל-NPR הכלכלן רוברט גורדון מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. "אין הרבה פתרונות משמעותיים להשקיע בהם. מאז סוף שנות ה-90, ההשקעה בציוד מחשוב צנחה בחצי. לאנשים יש כבר את כל המחשבים שהם צריכים". לדבריו, למהפכה הטכנולוגית האחרונה – מהפכת המובייל – היה אמנם אימפקט משמעותי על חיי היומיום, אבל היא לא תרמה להעלאת הפריון בעבודה.

המצב לא יישאר ככה לנצח. פיתוחים טכנולוגיים בתחומים כמו בינה מלאכותית, מכוניות אוטנומיות, מציאות מוגברת ומציאות מדומה עתידים לסייע לצמיחה נוספת בפריון. ואולם, ההשפעה שלהם על שוק העבודה נמצאת עוד כמה וכמה שנים בעתיד. גורדון מעריך שיעבור לפחות דור לפני שהטכנולוגיות האלו יגיעו לרמה שמאפשרת להן לחולל צמיחה משמעותית בפריון.

ועד אז? כנראה שנאלץ להתרגל לקיפאון ברמת החיים. לפחות נוכל להתלונן על זה בפייסבוק, במקום לעבוד.

(פורסם גם בכלכליסט)

טוויטר מחפשת את עצמה: האם הרשת החברתית תהפוך לגוף שידור?

אין דרך קלה לבשר את זה, אבל טוויטר שהכרתם וגם (מיעוטכם) אהבתם, לא תוכל להמשיך ולתפק עוד זמן רב בקונפיגורציה הנוכחית שלה. אבל יש גם חדשות טובות: בימים אלו מנסה הרשת החברתית המקרטעת להמציא את עצמה מחדש כגוף תוכן שמתמחה בשידורים חיים בסטרימינג. ואם זה יצליח לה, היא עתיד לנער את שוק תוכן הווידיאו המקוון והמסורתי כמו שאפילו נטפליקס לא הצליחה.

טוויטר
איור: דניאל גולדפרב / כל הזכויות שמורות לכלכליסט

טוויטר אולי מוגדרת עדיין כרשת חברתית, אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שנכון להיום מדובר בהגדרה זמנית בלבד. כי את היכולת של החברה להמשיך ולפעול בהצלחה כרשת חברתית אפשר להעריך כיום כנעה באזור שבין אפסית ללא-קיימת. מספר המשתמשים הפעילים בחודש כמעט שלא גדל וברבעון השני של 2016 צמח רק ב-0.97% לעומת הרבעון הראשון והגיע ל-313 מיליון איש (פייסבוק, לשם השוואה רשמה גידול של 3.7%, וזה כאשר לה יש פי 5.5 יותר משתמשים).

ההכנסות אמנם עולות, אבל גידול של 20% לעומת הרבעון המקביל ב-2015 הוא ממש לא קצב מספק לשלב שבו נמצאת טוויטר, ושאמור להתאפיין בגידול מואץ (פייסבוק, בינתיים, רשמה גידול של 52%). וההפסדים? הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליהם הוא שהם נמצאים במגמת ירידה. אבל ספק אם מדובר בנחמה למשקיעים שראו איך החברה שרפה עוד 107 מיליון דולר ברבעון שעבר (בפייסבוק, אגב, חוגגים עם זינוק של 195% ברווח הנקי ל-1.51 מיליארד דולר – כמעט פי 3 מההכנסות של טוויטר).

בקיצור, אם טוויטר תמשיך לנסות ולהתקיים כרשת חברתית, עתידה אינו ורוד או ארוך במיוחד. למרבה המזל, נראה שגם המנכ"ל ג'ק דורסי מבין זאת היטב, ותחת כהונתו הוא מנסה להוביל את החברה לכיוונים חדשים, כאלו שיוציאו אותה מהשטאנץ שבו היא פועלת בשנים האחרונות וינסו למצב אותה כמשהו חדש, גוף שלא צריך להתחרות ראש בראש באותה שרשרת מזון עם טורפת העל פייסבוק.

בתקופה האחרונה היו כמה מאמצים כאלו, כמה מהם לא בדיוק סקסיים כמו פעילות חוצת פלטפורמות בתחום האדטק באמצעות שירות mopub (זה עוד יותר משעמם מכפי שזה נראה). ואולם, נראה שכעת מתמקדת טוויטר בתחום חדש לחלוטין, כזה שיכול להפוך אותו מרשת חברתית לגוף שידורים שמהווה חלק אינטגרלי מהמדיה החדשה – כניסה נרחבה לתחום שידורי הווידיאו המקוונים.

טוויטר מפלרטטת עם תוכן וידיאו מקורי או בלעדי מזה כמה זמן, מאז רכשה שירות המיקרו-וידיאו vine ב-2012 ושילבה אותו בפלטפורמה שלה. השירות זכה בתחילת דרכו לפופולריות ניכרת ולזמן מה עורר לא מעט באזז מקוון, יצר כוכבי אינסטנט ומשך כוכבים אחרים. בשנה האחרונה הוא סובל מדעיכה מתמשכת, שהתבטאה בנטישת כוכבים לפלטפורמות אחרות, אקסודוס של בכירים וירידה במספר הסרטונים שמועלים לשירות ואיכותם.

אבל vine עוד רחוק מלמות, ועצם הפעילות בתחום היה בה די כדי להדגים לטוויטר את חשיבות הווידיאו כפלטפורמה להזנקה מחדש של פעילותה. כעת מרכזת החברה מאמצים רבים על מנת להשתמש בווידיאו ובסטרימינג כמנוף למיצוב מחדש של עצמה. אחד הנדבכים המרכזיים בפעילות זו היא שירות הלייב וידיאו פריסקופ, שרכשה טוויטר כחודשיים לפני השקתו במרץ 2015.

פריסקופ לא היה השירות הראשון מסוגו בשטח, קדמה לו meercat הישראלית, אך הוא צבר פופולריות במהירות והפך כה דומיננטי עד שאילץ את מירקט לסגת ולשנות מיקודה. כוחו הרב התגלה בליל המהפכה הצבאית הכושלת בטורקיה, כשלצד השירות המקביל של פייסבוק הפך פריסקופ למקור מידע משמעותי על המתרחש במדינה בשעות הראשונות והקריטיות.

אבל המהלך המשמעותי ביותר של טוויטר בתחום יצא לדרך באפריל השנה, כשזו רכשה זכויות שידור בסטרימינג של 10 משחקי פוטבול בליגת NFL תמורת 10 מיליון דולר. העסקה מאפשרת לטוויטר להעביר את המשחקים למשתמשים בכל העולם, הן באמצעות אפליקציית הווב שלה והן באמצעות אפליקציות למכשירים דוגמת קונסולות משחקים (זכויות השידור של המשחקים במובייל שייכות לוורייזון, ועד עתה עדיין לא ברור האם טוויטר תשדר את המשחקים גם באפליקציות המובייל שלה).

nfl טוויטר

העסקה עתידה להניב הכנסות משמעותיות לטוויטר, שלפי דיווחים מתכננת למכור חבילות פרסום בהיקף כולל של 50 מיליון דולר. אבל מה שמעניין יותר הוא האופן שבו מתכוונת טוויטר להעביר את השידורים, והחבילה התוכנית שתעטוף אותם. לפי דיווחים, לקראת שידור המשחק הראשון בספטמבר הקרוב פועלת טוויטר להבאת אפליקציה שלה למכשירי אפל TV.

במהלך הזה תשים טוויטר את המשחקים על גבי מסך הטלוויזיה, אך בניגוד לשידורים מסורתיים תוכל לעטוף אותם בתכנים מעולם המדיה החדשה שיתנו לשידור ערך מוסף. האפשרויות מוגבלות רק על ידי הדימיון של מנהלי המוצר בחברה – החל מפיד תגובות שירוץ על המסך לצד המשחק; עבור בכלי שיאפשר לחתוך קליפ מהמשחק, לסמן או לצייר על גביו הערות ומהלכים ולשתף בטוויטר; ועד אינטגרציה עם פריסקופ שתאפשר לצופים להאזין לדברי קריינות ופרשנות של משתמשים אחרים כתחליף לאלו של השדרנים המקצועיים ושיכולה לשמש כבסיס לבניית קהילה חדשה של שדרני ספורט חובבים.

באופן זה יכולה טוויטר להמציא את עצמה מחדש כגוף שידור שנטוע באמת בעולם המדיה החברתית. ואין ספק שעולם תוכן הווידיאו משווע לכזה שינוי.לנטפליקס או אמזון היתה אמנם הצלחה משמעותית ביצירת תכנים מקוריים, אך במידה רבה מאוד אלו עדיין נראים ומתנהגים כמו סדרות טלוויזיה מסורתיות. עד כדי כך שאין שום בעיה לשדר אותן בערוצי שידור מסורתיים.

חרף האיכויות הבלתי-נדלות שלהן, סדרות כמו ג'סיקה ג'ונס או האיש במצודה הרמה לא באמת יצרו מהפכה באופן שבו אנחנו צורכים תוכן, לכל היותר הן שינו את המכשיר שדרכו אנחנו צורכים אותו. האינטראקטיביות והמיידיות של שירותים דוגמת פריסקופ עוד לא התרגמה לתכנים מקצועיים, גם בנקודות מתבקשות כמו שידורי ספורט חיים.

טוויטר, מופרך ככל שזה ישמע, היא כרגע התקווה הגדולה להביא סוף סוף את השינוי המתבקש, כי כרגע היא הגורם היחיד שמחזיק גם בתוכן מבוקש מהשורה הראשונה וגם בניסיון והבנה בתחום המדיה החברתית שרשתות שידור מסורתיות ואפילו מתחרים מקוונים חדשים חסרים. אם היא תצליח היא לא רק תמציא את עצמה מחדש ותבטיח את עתידה לשנים לבוא, אלא תחולל מהפכה של ממש בעולם הווידיאו המקוון והמסורתי, בפרט בכל הנוגע לשידורים חיים.

האם זה יהיה טאצ'דאון או Fumble? התשובה בקרוב, עם שידור המשחק הראשון ב-15 בספטמבר.

(פורסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)

דלתא מפשלת: עמודי המדיה החברתית מתעלמים מהמשבר

בשלב זה עדיין לא ברור איך יסתיים המשבר הנוכחי של דלתא, במסגרתו נאלצה החברה לקרקע את כל טיסותיה בעקבות תקלה מסתורית במערכות המחשוב שלה, אבל חברת התעופה האמריקאית כבר זוכה לציון נכשל בקטגוריה חשובה אחת: התנהלות במדיה החברתית.

משברים מהסוג הזה הם הרגעים שלשמם פועלים ארגוני ענק באתרים דוגמת פייסבוק או טוויטר. זו ההזדמנות שלהם לזרוח, ולנצל את המדיות על מנת ליצור ערוץ תקשורת ישיר ומיידי עם עשרות אלפי הנוסעים שטיסותיהם עוכבו או בוטלו. מנהל פעילות מדיה חברתית חכם היה מנצל את המשבר על מנת לספק עדכונים שוטפים על המתרחש, לצלם ולהעלות סרטונים קצרים של בכירי החברה שמסבירים מה הם עושים על מנת לתקן את התקלה, ולפרסם תמונות מחדר המצב של דלתא שממחישות את הטיפול המקיף במשבר.

דלתא
הטוויטר של דלתא. הצעה אירונית לצאת לחופשה

דלתא לא עשתה דבר מכל אלו, אפילו לא קמצוץ חשבון הטוויטר הרשמי עודכן לאחרונה ביום שבת, בציוץ שמציע לגולשים לצאת לחופשה במקום לדבר על חופשה, ושעכשיו זוכה למשמעות אירונית במיוחד. האירוניה לא נעדרת גם מחשבון הפייסבוק שעודכן ביום שישי עם המלצה לצאת לחופשה בפלורידה, בליווי תמונה של חוף קסום שהיא בוודאי הדבר הרחוק ביותר ממחשבתם של הנוסעים שתקועים בשדה התעופה.

השימוש היחידי שעושה דלתא ברשתות החברתיות הוא להגיב לגולשים שתוהים במה מדובר בתגובה משוכפלת וחסר מידע מעמיק או מתעדכן שמציינת שצוותי החברה עובדים על הבעיה במסירות. מדובר בהתנהלות לוקה בחסר, על גבול השערורייתית.

ברגעים הקריטיים, שבהם רבבות נוסעים מבולבלים תקועים בנמל התעופה בחוסר ודאות, החשבונות הרשמיים של דלתא בפייסבוק ובטוויטר יכולים להיות צינור מידע מרכזי שמפיג את אי הידיעה ומסייע בפיזור ענן השש. התנהלות חכמה יכולה להיות גורם משמעותי בעיצוב המשבר, ובעיקר בתחושות ציבור הלקוחות כלפי שאירע, ולהדהד עוד זמן רב אחרי שהתקלה הספציפית כבר תוקנה.

פייסבוק דלתא
הפייסבוק של דלתא. תמונה מפתה לועגת לנוסעים שתקועים בשדה התעופה

ההתנהלות הנוכחית, משדרת בעיקר בלבול, חוסר ביטחון ובעיקר תורמת להחרפת המשבר במקום להרגעתו. ייתכן שבהמשך תתעורר החברה ותתחיל לנצל את המדיה החברתית לשימוש נבון, אבל בכל מקרה יהיה זה כבר מאוחר מדי – את הרגעים הקריטיים של ראשית המשבר החברה כבר פספסה בגדול. בעולם מתוקן, מישהו היה משלם על התנהלות כזו במשרתו.

עדכון 15:15: בדלתא התעוררו בסוף, אבל רק אחרי שעברו שעות ארוכות וכשהתסכול כבר הגיע לרמות בלתי נסבלות. וגם אז, היה זה רק כדי לפרסם הודעות לקוניות שלא היה בהן כדי לספק חידוש ושעיקרן הפניית גולשים לאתר החברה. ניצול אמיתי של יכולות המדיה החברתית לא היה כאן בשום מובן

(פורסם גם בכלכליסט)

הרגע שבו השידורים החיים בפייסבוק ניצחו את ערוצי הטלוויזיה

ניסיון ההפיכה בטורקיה היה הרגע שבו שידורי הווידיאו החיים מפייסבוק וטוויטר ניצחו את ערוצי הטלוויזה המסורתיים. הדמוקרטיה החלקית של ארדואן ניצלה לא מעט הודות לדמוקרטיזציה של הרשת

יום שבת, 1:02 לפנות בוקר. זה הרגע, פחות או יותר, שבו ניצחו הרשתות החברתיות, ופייסבוק בראשן, את התקשורת המסורתית. בשעה זו, מי שעבר לשידורי חדשות בטלוויזיה על מנת לקבל את העדכונים האחרונים מההפיכה הצבאית בטורקיה, לא זכה רק לשידורים מהשטח שצולמו על ידי צוותים מקצועיים והועברו באמצעות ניידות שידור משוכללות ומערך משדרים מתקדם – אלא ראה גם שידורי וידיאו שגולשי פייסבוק צילמו והעבירו באמצעות פלטפורמת השידורים החיים של הרשת החברתית.

דיווח בטוויטר על חסימת הגשרים מעל הבוספורוס. הקדים את התקשורת המסורתית

לא היתה זו הפעם הראשונה שבה דיווחים ברשתות החברתיות שיחקו תפקיד דומיננטי באירוע חדשותי מתגלגל, ואפילו באירוע כמו הפיכה צבאית. אין כבר גולש שלא יודע שכדי לקבל עדכונים מהירים וחמים מהשטח הולכים קודם כל לרשתות החברתיות. זה קורה דרך קבע באסונות טבע כמו רעידות אדמה, ומהפכות עממיות כמו האביב הערבי או ההפיכה הירוקה באיראן ב-2009: דיווחים, תמונות וסרטונים זורמים ומספקים תמונות מצב לא מסוננת, ולעתים בעלת אמינות בעייתית, זמן רב לפני הגעת המידע לכלי התקשורת הגדולים.

וגם כאן לא היה המצב שונה: דיווחים על אירועים כמו סגירת הגשרים מעל מצרי הבוספורס או מעבר של מטוסי קרב בשמי אנקרה, מלווים בתמונות וסרטונים, הופיעו בטוויטר לפני שהגיעו ל-CNN. אבל להפיכה הנוכחית הצטרף גורם נוסף, משמעותי עוד יותר, שלא היה קיים באירועים אחרים: פלטפורמות השידורים החיים ברשתות החברתיות, ובמיוחד זו של פייסבוק.

הפלטפורמות נמצאות בשטח כבר כמה זמן – פריסקופ של טוויטר, הוותיקה יותר, הושקה במרץ 2015 וזו של פייסבוק, שמכונה פשוט Facebook Live, הושקה לכלל הגולשים באפריל השנה. בתקופה זו הצליחו השתיים, ובמיוחד זו של פייסבוק, לעלות לסדר היום התקשורתי נושאים חשובים הודות לתקריות מסעירות שהועברו בשידור חי כמו ירי למוות של חשוד בידי שוטרים בארה"ב, או מחבל שהפעיל שידור אחרי קצין משטרה צרפתי ואת בת זוגו.

אירועים אלו סייעו למצב את פלטפורמות אלו כמקור לדיווחים חדשותיים גולמיים בזמן אמת. אבל מדובר היה בדיווחים ספורדיים, נדירים. ההפיכה הצבאית בטורקיה יצרה משהו אחר לגמרי. ראשית, מאות גולשים טורקיים העבירו שידורים חיים בו-זמנית מחלקי המדינה השונים, וגם חסימת הגישה לפייסבוק, טוויטר ויוטיוב במדינה לא היה בה כדי לעצור את שטף השידורים.

שנית, גולשים אחרים יכלו למצוא שידורים אלו בקלות, בזכות מפה אינטראקטיבית של פייסבוק שמציגה בזמן אמת את השידורים החיים שמועברים ממקומות שונים בעולם. וזה, אולי השינוי החשוב ביותר: דיווחים בזמן אמת תמיד היו ברשתות חברתיות, אבל כדי להגיע אליהם היה על הגולש צריך להיות במעגל החברתי הקרוב של מוסר הדיווחים, או לחכות שהדיווח יזכה לתפוצה ויראלית גדולה מספיק על מנת שיגיע למספר רחב של גולשים. התוצאה היתה שמרבית הגולשים נחשפו לדיווחים שלמרות הפוטנציאל החופשי שלהם עברו דרך מסננת כלשהי, ורק מי שהשקיע וחפר יכול היה להגיע למקורות הראשוניים ונטולי הפילטרים – דבר שקשה במיוחד כאשר מדובר באירוע שמתרחש במדינה שבה השפה המדוברת אינה מוכרת לגולש.

טורקיה, מפת המהפכה בפייסבוק
מפת המהפכה: השידורים החיים בפייסבוק, קצת לפני חצות וחצי בליל שבת

המפה החיה של פייסבוק שינתה את המצב מקצה לקצה. בזכותה, לא צריך לצפות בטלוויזיה כדי לדעת מה קורה. גם לא צריך לחפש משתמשי טוויטר בעלי ידע שיכולים להכווין לדיווחים הראשוניים שרצים ברשתות. כל משתמש יכול להיכנס, לראות איפה יש שידור חי, להתחבר ולדפדף ביניהם, כשהבלטה של שידורים מרובי צופים מסייעת לאתר את הנקודות החמות.

ומי שעשה את זה, זכה לתמונה חיה, נטולת-פילטרים ומרובת מוקדים של אירועי היום הראשון של המהפכה. בשידור אחד, אזרחים עטופי דגלים צועדים ברחוב. באחר, מאות מפגינים צועקים ומנופפים בדגלים. בשידור נוסף נשמעים קולות ירי ברחובות, ובאחר גולש מתרגם לשפת הסימנים את הנאמר באחד מערוצי החדשות המקומיים. לא הכול מובן למי שאינו דובר טורקית, אבל יש דימויים וזואליים שלא מצריכים שום הסבר נוסף.

עד כמה שהרשתות החברתיות הפכו כבר לגורם דומיננטי בצריכת החדשות השוטפת של גולשים, דומה שדבר כזה לא היה עד עכשיו. היכולת להעביר שידורים חיים והגישה הקלה אליהם אפשרו לגולשים לקבל שידורים מעודכנים ונטולי פילטרים באופן שלא היה קיים עד עכשיו, וכזה שמאיים על שידורי הטלוויזיה המסורתיים באופן מוחשי הרבה יותר מבעבר.

למה לעבור לערוצי חדשות שמריצים בלופ חוזר שלושה קטעי וידיאו קצרים שהתקבלו באמצעות סוכנויות הידיעות, כרקע לקשקושים של פרשנים שהידע שלהם על המתרחש בשטח לא טוב בהרבה משל הצופים, כשאפשר לקבל תמונה חיה ואמיתית של מה שמתרחש בשטח, באדיבות אותם אנשים שנמצאים בלב האירוע החדשותי, שמהווים חלק ממנו ושיכולים לספק נקודות מבט רחבות ומגוונת בשעות שבהן לאף אחד עוד לא ברור לחלוטין מה קורה בדיוק?

תובנה זו, כך נראה, לא חמקה מערוצי טלוויזיה בארץ ובעולם, שמיהרו לשלב את השידורים החיים מהרשת בדיווחים השוטפים שלהם, מי פחות ומי יותר, והעשירו את הדיווח החדשותי בשעות הראשונות.

באחר מהרגעים הביזאריים בלילה, נשיא טורקיה ארדואן התראיין לתחנה מקומית בשיחת פייסטיים באייפון

השידורים החיים של הגולשים הם לא חזות הכל, כמובן, וספק אם יוסיפו להוות גורם משמעותי כשהאירוע יתארך. בימים הקרובים, ככל שיותר עיתונאים זרים יגיעו לטורקיה וככל שיתקבלו יותר פרטים, תגיע שעתם הגדולה של כלי התקשורת המסורתיים. אלו יוכלו אז לספק דיווחי עומק ופרשנויות מלווים בצילומי סטילס ווידיאו איכותיים, לצד ניתוחים שמספקים תמונת מבט רחבה על האירוע והשלכותיו על טורקיה ומדינות אחרות, תוך מתן דגש לזווית המקומית שמשתנה בהתאם למדינה שבה פועל אותו כלי תקשורת.

שידורים חיים של גולשים, עם כל הריגוש שבהם, לא מסוגלים לספק תחליף לתמונת העומק ולהקשר שכלי תקשורת מבוסס יכול להציג בטווח הארוך יותר. אבל בכל מה שנוגע לטווח המידי, הדקות והשעות שלאחר פרוץ אירוע חדשותי מתגלגל, הרגעים בהם המידע דל וכמעט לאף אחד לא ברור מה קורה, ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה הוא רגע מכונן. הרגע שבו, במובנים רבים, שידורי הטלוויזיה המסורתיים הפכו למיותרים, הרגע שבו כל גולש שרוצה בכך יכול ליצור לעצמו ערוץ חדשות שמספק עם עשרות כתבים בנקודות שונות שמספקים לו בכל רגע מידע עדכני חסר תחליף.

ערוצי חדשות לא יכולים להציע תחליף לעושר המידע הזה. אבל הם כן יכולים למנף אותו, באמצעות אגרגציה חכמה של השידורים השונים שמועברים ותיווך המידע שבהם לצופים, באמצעות דברי תרגום או הסבר. אם לא ישכילו לעשות את זה, אם ימשיכו להסתמך בעיקר על המקורות המסורתיים שלהם ולא ימהרו לנצל את הפלטפורמה החדשה על מנת לספק תמונה רחבה יותר, הם עלולים לגלות שבאירועים הבאים יותר ויותר צופים מעדיפים בשעות הראשונות לקבל את המידע שלהם ישירות מהגולשים בשטח, ולחזור למדיה המסורתית רק אחרי שהתמונה התייצבה, כדי להבין את ההשלכות של מה שראו בפייסבוק.

(התפרסם בגרסה קצרה יותר גם בכלכליסט)